עמודי אור נא

הוא לא ישמע לנו, לבערו בכל דבר כדי להנצל מלאו דב"י להבא, כיון שע"י ביעור זה [שלא כמצותו] ביטל עשה דשריפה וילקה על מה שעבר, והנה לבד סברת התוס' שכתבנו דהא ודאי לא ישמע לנו לבערו בכל דבר ולהיות ארבעים בכתפי', וכאן לא שייך לומר כיון דבשביל איסור הוא מבטל העשה, פטור ממלקות, שהרי כאן כבר עבר הלאו, והוא אנוס רק בקיום העשה דלא מהני לפוטרו כמ"ש, עוד יש לדון בגו הדין מנ"ל להשאגת ארי' שכך דינו ובלא מצא עצים לשורפו] לבערו בכל דבר, ובזה משוי לי' ללאו דכבר עברי' [במה שהשהה החמץ עד עתה] ללאו גמור, שאין תקנה לנתקו, ואולי מוטב לו לעבור עוד להבא בשיהוי החמץ בלאו הניתק לעשה, עד שיזדמן לו עצים לשורפו, ואז יתוקן הלאו לגמרי, [ואולי השאגת ארי' בזה לשיטת הפו' דב"י לא הוה לאו הניתק לעשה, ושייך שפיר לדידהו האי דינא, וכן היא הכרעת הש"א שם, מ"מ הרי לפנינו חבל נביאים מפו' ראשונים ואחרונים דב"י הוה נ"לע ודוק] ואולם יש לומר בזה דמוטב לו לעקור העשה ולשווי' לאו גמור לשעבר, ממה שיעבור להבא כל שעתא ושעתא על לאו הניתק לעשה, לדעת הפו' דאסור לשהות החמץ ע"מ לבערו ודוק] וע"ד שכתב הר"ן בפ' בתרא דיומא, דחולה שצריך לבשר שוחטין לו בשבת ולא נאכילהו נבילה, אע"ג דשחיטה הוה איסור סקילה, דמוטב לעבור על איסור שבת פעם אחת משיאכל נבילה שיעבור על כל כזית, [ומ"מ התש"בץ ח"ג סי' ל"ז) דחה סברת הר"ן עש"ה] אלא שזה צריך תלמוד שהרי בירושלמי (פסחים פ"ג ה' ג') בפלוגתא דר"א ור"י לענין קריאת שם לחלה דר"א ס"ל בירושלמי שם שאופה תחילה ואח"כ קורא שם, ואותה שקרא עליו שם חלה מניחה בתנור שתשרף, אמר לו ר"י לא נמצאת כשורף קדשים בי"ט כו' אמר לו ר"א לא נמצאת עובר על ב"י ובל ימצא, א"ל מוטב לעבור מצוה בל"ת שלא באת לפניו. [פי' שאינו עושה מעשה בידים] ממצוה בל"ת שבאת לפניו, אתיין אילין פלגוותא כאילין פלגוותא דתנינן תמן הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתן ד', ר"א אומר ינתנו מתן ד', ר' יהושע אומר ינתנו מתן אחת, א"ל ר"א ולא נמצאת עובר על בל תגרע, א"ל ר"י לא נמצאת עובר על בל תוסיף, ועוד א"ר יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך, כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה ע"ש, והנה לכאורה מה דמיון הוא להתם, דהא בל תגרע היא עבירת לאו פעם אחת, שמחסר ההזי', שפיר אמרינן דבל תוסיף שעושה מעשה חמור מיני', אבל לענין חמץ שעובר על כל רגע על שהייתו, יש מקום לומר דמוטב לעבור פעם אחת בקום ועשה [לאו דמלאכת יו"ט] ע"כ דלא אמרינן הכי, ונלענ"ד דעיקר החומר בלאו שהוא בקום ועשה שלא ניתן לדחות לגבי ב"י, אע"ג שעובר על כל רגע, משום דלאו שיש בו מעשה לוקין עליו, משא"כ באין בו מעשה, דודאי לאו שלוקין עליו חשיב חומרא לגבי לאו שאין לוקין עליו. ובזה תתבאר לנו יפה תשובת חכמים לר"י לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל, דרבנן בשיטתו השיבוהו דר"י ס"ל (מכות ד':) לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ולפ"ז לדידי' אין חילוק בין אית בי' מעשה או לית בי' מעשה, אלא במלקו' תלי החומר, וא"כ אם לא ימצא עצים לשורפו, א"א לו לבערו בשאר דבר כקושיית הש"א, שהרי אם יבערנו בשאר דבר ביטל העשה, וישאר הלאו שכבר עבר לאו גמור ללקות עליו [ולדידי' ילקה על כל רגע] ולא ניתן לעשו' כן כמ"ש ושפיר הוה לדידי' סופו להקל שישב ובטל בלא מצא עצים לשורפו והדין נותן כך כמו שנתבאר ודוק. **(הג"ה ודע דבש"א (סי' פ"ז) הקשה עוד אמאי לא השיבו רבנן לר"י דהוה דין שסופו להקל לענין אפר, דקי"ל בסוף תמורה הנשרפין אפרן מותר, והנקברין אפרן אסור ע"ש, ועי' מ"א (רסי' תמ"ה) מה שכתב לדידן, ואני בעניי לא זכיתי להבין יסוד דפשיטא להו לרבותינו דבחמץ למ"ד בשריפה אפרו מותר, יצא לנו דלר"י דס"ל חמץ לאחר זמנו אסור מה"ת, והתם אין מצותו בשריפה, דהא ב"י ותשביתו אינו אלא בפסח, ודאי אפרו אסור, כשאר אסורי הנאה, וזה פלא שיהא חמץ לאחר זמנו חמור מתוך זמנו, וכן יקשה גם לדידן להסוברים דנוקשה אסור בלאו מה"ת, ומ"מ ס"ל לכמה פו' והיא שיטת ר"ת דאינם בב"י, דלא איתרבו לב"י, ודאי בי' ליכא מצות שריפה ואפרו אסור, וחמץ גמור אפרו יהא מותר, וביותר דיסוד זה מוכרח לכאורה, אף למאן דס"ל דנוקשה ותערובות כי היכי דאיתרבו לאכילה בלאו איתרבו נמי לב"י [וה"ה תשביתו ודוק] מ"מ א"א ללמוד בנוקשה שריפה שנותר, דאיכא למפרך מה לנותר שכן כרת [ועי' תוס' (ב"ק כ"ה. ד"ה אני) ודוק] ואין לומר דנלמדנו משארי פסולי הקדשים, טמא וכיוצא בו שהן בשריפה ואין בהם כרת, אכתי איכא למפרך מה להני שכן איסורן איסור עולם, משא"כ בנוקשה דאפי' לר"י דס"ל חמץ אסור לעולם, מ"מ בנוקשה או תערובות [אפילו יהא מודה באיסורן מה"ת ובמ"א הארכתי בזה בעה"י] ודאי דלא אתרבו אלא לתוך זמנן, וא"כ א"א ללמוד בו שריפה כלל, והרי הם ודאי כשאר איסורי הכאה שאסרן אסור וחמץ גמור יהא אפרו מותר יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ולא ניתן להאמר, אבל בירורן של דברים לענ"ד שהרי התוס' בסוף תמורה שם כתבו בטעמא דנשרפין אפרן מותר, משום דנעשית מצותן, ביאור דבריהם לפענ"ד, דבפסחים (כ"ד.) מבואר דמצות שריפה שייכה לאיסור הנאה, כלומר שכך הוא ענינים שהזהירה התורה, לא תאכל אלא תשרף, וא"כ איסור אכילה והנאה קשורים למצות שריפה, שא"א לאכלם, כיון שזקוק לשרפם, וכיון שנתקיימה בהם מצות שריפה, הלא נגמרה מצותן, ואין כאן איסור הכאה, משא"כ בהני דלא אצרכינהו רחמנא שריפ' לא פקע איסורן, וכ"ז שייך בשאר נשרפין, אבל בחמץ תרי מילי אית בי', אסור אכילה והנאה כשאר איסורי הנאה שבתורה, ואיסור ב"י ותשביתו, והשריפה בחמץ קשורה בלאו דב"י [וזה דבר מבואר] ובשרפו כלה ממנו איסור ב"י, אבל לענין הנאה לא שייך נעשית מצותו, כי אין שריפתו שייך להנאה ודוק, וא"כ בחמץ לכ"ע אפרו אסור אם שרפו לאחר אסורו, ודוק הטיב כי הדברים ברורים לענ"ד, ולפי הצעתינו הי' מבואר יפה סוגיית הש"ס (פסחי' כ"א:) ולא יסיק בו תנור וכירים פשיטא לא צריכא לר' יהודא דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר"י מצותו בשריפה בהדי דקא שריף לי' ליתהני מיני' קמ"ל, ופירשו התוס' שם דהאי טעמא הוא דאיצטריך לאשמעינן לר"י ולא לרבנן, דלר"י כיון דהוא מן הנשרפין, וקי"ל הנשרפין אפרן מותר, הוה אמינא דבחמץ ליתהני עיני' בהדי דשריף, אבל

לרבנן

(ב) והמתבאר לנו דכ"ז פשיטא לן לדחו' ק"ו דר' יהודה רק לשיטתו אבל לדידן דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו יש לנו להסתפק, אם באנו ללמוד הק"ו להטעין שריפה בחמץ אם יהי' סופו להקל, דיש פנים לומר דלדידן נהי נמי דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, מ"מ חמור הוא מלאו הניתק לעשה כמ"ש הר"י] וא"כ יש לומר ג"כ דבלא מצא עצים לשורפו יניח מלבערו בשאר דבר, דאם יבערנו בשאר דבר משוי ללאו דכבר עברי' בשהייתו לאו גמור, ואע"ג דהשתא כל שעתא עבר על לאו הנל"ע, מ"מ יש לומר דקיל הוא מלעבור על לאו גמור, או יש לומר דלדידן לא חמיר כ"כ לאו שאב"מ לעבור מחמתו לאו הנל"ע כל רגע ורגע, עד הערב שיבערנו כמצוותו] ויהא דינו להשביתו בכל דבר אם לא מצא עצים, ולפ"ז שפיר מצינן למילף ק"ו דר"י לדידן דלא הוה סופו להקל כלל, [ואע"ג דבקנה חמץ או חימצו שעשה בו מעשה, שלוקה ע"ז, לא יהי' אפשר לבערו בשאר ביעור ולבטל העשה, שהרי יהי' שוב לאו גמור שלוקין עליו, ובכה"ג ודאי חמיר טפי מלאו הנ"לע כמו שנתבאר, מ"מ בשביל זה לא מקרי סופו להקל, כיון שהוא דרך מקרה כמ"ש התוס' בזבחים י"ב: ד"ה בן עזאי) עש"ה] וא"כ לפי צד זה יהי' לדידן ק"ו דר"י כהלכה, שחמץ בשריפה, ובזה מיושבי' היטיב דברי הגאוני' שכתב הרא"ש ברפ"ב דפסחים, שהביאו ראי' דלדידן חמץ בשריפה, מהא דדייק רבא (לעיל ה':) ש"מ מדר"ע שאין ביעור חמץ אלא שריפה, ותמה ע"ז הש"א (סי' פ"ז) הא רבא אליבא דר"ע קאמר לה ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה, וכי היכי דליתא לדר"י מה"ט דרבנן פליגי עלי', ה"נ ליתא לדר"ע ע"ש שהאריך, ולפענ"ד יש פנים לדברי הגאונים ע"פ היסוד שבארנו, דנסתפקו אם יש מקום לדידן ללמוד שריפה בחמץ מק"ו, ודלא להוי סופו להקל, אם נאמר דכיון דלדידן לאו שאב"מ אין לוקין עליו, לא הוי סופו להקל כמש"ל, וכבר כתבו התוס' במכות (ד':) דלר"ע לאו שאב"מ אין לוקין עליו, וכיון דרבא אליבי' יליף דביעור חמץ בשריפה, ע"כ מה"ט הוא [דבמ"מ מנותר ליכא למילף כמ"ש הש"א שם, ובמ"א הארכנו בזה] דקם הק"ו, וא"כ אנן נמי גמרינן לה להך מילתא דחמץ בשריפה, היכא דאפשר, ואי לא ימצא עצים, לדידן יבערנו בכל דבר כמשנ"ת

(ג) וביסודי דברינו תתיישב לנו קושיא עצומה שהביאו האחרונים בשם הרא"ש מלוני"ל במימרא דרבא זו, דדייק דר"ע לית לי' מתוך מדיליף דליכא למימר ביום הראשון ביו"ט הא הבערה אב מלאכה היא, וקדייק מינה רבא דלית לי' מתוך דאי הוה ס"ל מתוך הוי שרי לבערו ביו"ט והקשה הרא"ש מלוני"ל דאפי' אי אמרינן מתוך נמי שפיר קאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואסור בי"ט, דהא חמץ בשריפה