עמודי אור נ

כיון דאמר רב נותנו לכלבו, ושאני הוא מחמץ דשרי בהנאה, גם שוחט עליו אינו לוקה, או מכיון דבאכילתו מודה רב דלקי [ונלענ"ד ביאור הירושלמי (פ"ג דפסחים ה' א') על חמץ ברור חייב כרת ועל ערובו סופג ארבעים, רב אמר זה שיאור, ואמר זה כותח הבבלי ושכר המדי, פי' דעל שניהם סופג הארבעים, כדדייק רב בש"ס דילן בפסחים (מ"ג.) בשיטת ר"ט דאמר שמעינן לר"מ נוקשה בעיני' בלאו וכ"ש תערובות כותח הבבלי ואינך ע"ש, ודברי הק"ע תמוהים שפי' דרב לקולא קאמר דלא לקי אנוקשה, והרי בירושלמי שלפנינו מפורש דרב ס"ל לוקה על אכילת שיאור, א"ר בון בר כהנא משום ר' לא [לענין הא דשקיל וטרי התם הירו' אם לוקים על תערובת חמץ שנמחה, ורוצה הירושלמי לדקדק מדמפרש רב הברייתא דסופג ארבעים על עירובו היינו תערובות חמץ, שהוא כותח הבבלי ושכר המדי, שהנייתם דרך שתי' ומ"מ לקי עליו, אע"ג שנמחה החמץ דומה זה רבי בון משום ר' לא] תיפתר [ענין עירובו דלקי עליו לרב] בחמץ ומצה שנתערבו, דתרווייהו דרך אכילה אכיל להו כו' עש"ה ודוק] וכיון דלקי אאכילתו שפיר מיחייב גם השוחט עליו, ועכ"פ מבואר מהירושלמי דנוקשה שרי בהנאה לרב בירושלמי (פ"א דפסחים ה' ד') גרסינן הא ר"מ משש שעות ולמעלה [אפי' אחר חצות בע"פ] מדבריהן, רב אמר דברי ר"מ המקדש בחמץ משש שעות ולמעלן לא עשה כלום אמר רב הונא ויאות אלו חיטים קורטבניות במדבר דילמא טבן אינון במועדא כלום, ופירשוה המפרשים והפו' ז"ל, דרב הונא פשיט דכמו דחטים קורטבניות היינו חיטי קורדניית' דש"ס דילן, שהם חמץ נוקשה דרבנן בתוך הפסח כמו שהם אינן שוין כלום, הכי נמי חמץ דאורייתא בשעות דרבנן, ולכאור' זה סותר קצת למה שהארכנו בביאור דעת הירושלמי דנוקשה מותר בהנאה לדידי', אבל כי דייקינן שפיר, אדרבה הירושלמי מסייענו, דנראה מפורש דאיסור הנאה של חטים קורטבניות אף לר"מ דאית לי' נוקשה בל"ת (דהא אליבא דר"מ קיימינן] מ"מ איסור הנאה שלו מדרבנן, ולפ"ז דברינו עולים כהוגן בעה"י, דברייתא דנותנו לכלבו איבא דר"מ היינו מדאו', אבל מדרבנן אסור בהנאה ודוק

(ג) וביותר דלולא פירושן של רבותינו ז"ל הי' נלענ"ד לפרש הירושלמי בענין אחר, דלדבריהם קשה קצת מה ראי' מייתי רב הונא, מנוקשה דרבנן בתוך הפסח לשעות דרבנן, מהיכא פסיקא לן האי דינא בחמץ דרבנן בתוך הפסח, יותר משעות דרבנן, עד שנביא הוכח' מזה לכאן, והיכא תנינן הכי, דחמץ דרבנן בתוך הפסח אינו שוה כלום, וגם תי' במדברא אין פירושו נכון לדבריהם, הא חיטי קורטבניות היינו חטים של הרי אררט, והרים ההם ידועים לנו אי' הם למה הוסיף הירו' לומר שהם במדברא, אבל הנרא' לענ"ד דהירושלמי כוונתו לענין אחר, דלכאורה מנין לנו דמה שאסרו חכמים בהנאה מפקיע קדושין לגמרי אמאי לא נאמר כיון דמדאורייתא שרי הוו קדושין כמו המקדש בפס"ע דרבנן קדושיו קדושין, ודעת הרא"ש בפ"ב דקדושין דבאמת באיסור הנאה מדבריהן שאין לו עיקר מה"ת מקודשת עי' באה"ע סי' כ"ח סעיף כ"א ובב"ש שם ס"ק נ"ב, והנה התוס' בפסחים (כ"ט. ד"ה אין פודין) עמדו בהא דפסיקא לי' להש"ס שם דאף בקדשים שאין פודין אותם לכלבים וכדומה מדרבנן, ומדאורייתא בר פדיון הוא, מ"מ אין בו מעילה, ולכאורה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא, ותירצו דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי ומעתה יש לומר דהירושלמי נמי בדרך זה דן על חמץ בשעות דדבריהם, דאע"ג דרק מדרבנן לאו ממון הואי מ"מ אין בו חשש קדושין, כיון דסוף סוף אסור ליהנות ממנו ואסור למוכרו, א"כ אין בו דין ממון, והביא הירושלמי דמיון וסעד לסברתו, אלו חטים קורטבניות חמץ נוקשה [לפי מה שבארנו הוא אסור באכילה מדאו' ושרי בהנאה] במדברא במקום שאין שם עכומ"ז או בהמה שיקנו אותם, דילמא טבן אינון במועדא, כיון שלאכול בעצמו אסור, ולמוכרו אין קונה במדבר, וגם לבהמה אי אפשר לו להאכילן שאין אתו בהמה, היש להם שום שווי ממון, ואף דאמרינן בקדושין (י"ב) דאם קידשה אפי' בפחות מש"פ מקודשת מספק שמא שוה פרוטה במקו' אחר, ולדעת קצת הפו' אם ידוע ששוה פרוט' במ"א הוי קדושי ודאי, הא כתב הרא"ש שם ועמו חבל נביאים מהראשוני' דמדרבנן הוא, דמדאוריית' אין להקדש אלא מקומו ושעתו, וכ"ש כאן דהכא במדברא דלא שוי מידי אפשר דכ"ע מודו לזה, דשאני בההיא דשמואל דכאן הוה שוה עכ"פ פחות מפרוטה ויש סמוכין לחלוק זה מהירושלמי (קדושין פ"א ה' א') דסובר שם דשטר קדושין שכתבו על אסורי הנאה אינה מקודשת ומדקדק מה קונה לשטר שאינו יפה שוה פרוטה, ושני תמן באיסורי הנאה] אינו ראוי להשלים, [כיון דהשטר לא שוה מידי] ברם הכא ראוי להשלים עליו ע"כ, וזה יסוד גדול גם לנ"ד דבדב' שכאן אינו שוה כלום, אולי לא ליחוש כלל על מה שהוא שוה במ"א, ומה שדקדק הב"ש ממע"ש עי' בס' עצי ארזים, והדברי' ארוכים אכמ"ל, עכ"פ לדעת הרא"ש ודעימי' מדינא אין הולכין אלא אחר שעות ומקום הקדושין, ושפיר הביא הירושלמי סעד לסברתו דכמו דחטי קורטבניות במדבר אינן שוים כלום, כיון דאין לו דרך ליהנות מהן, הכי נמי שעות דרבנן כיון דסוף סוף אין כאן דרך ליהנות ממנו, כיון דחכמים אסרוהו, לכך אין חוששין לקדושין ודוק היטיב בכ"ז

(ד) ומבואר עוד מהירו' דלענין שוחט על חמץ נמי ס"ל דנוקשה וחמץ חד הוא, ולא מספקא ליה להירושלמי אלא משום דנוקשה שרי בהנאה [ולא דמי בהא לחמץ גמור] א"כ אפשר דלא מיחייב השוחט עליו כעל חמץ גמור, אבל אליבא דש"ס דילן, דנוקשה [למאן דאית ליה] אסור גם בהנאה, וכמו שנתבאר, ודאי לענין לא תשחוט על חמץ שוה הוא לחמץ, ובש"ס דילן (פסחים ה'.) דרשינן מלא תשחט על חמץ דם זבחי דמזמן שחיטת הפסח מתחיל זמן הביעור, ופשוט נרא' דכל חמץ שחייבין אם שחט הפסח עליו הרי הוא בכלל ביעור, ולא כן כתבו רבותינו הפו' ז"ל דפשיטא להו דבנוקשה ליכא איסור דאורייתא לפני זמנו והדברים צריכים תלמודא ודוק]

סימן כו וואלקאוויסק

לבאר דין שריפת חמץ וביעורו בשאר דבר כשיטות הפוסקים ע"פ ישוב הסוגיות בעה"י, ואם מותר לבערו ביו"ט

(א) שנינו (רפ"ב דפסחים) ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח כו' שם (כ"ז.) תניא ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה חמץ שישנו בבל יראה וב"י לא כ"ש שטעון שריפה אמרו לו כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו, חזר ר"י ודנו דין אחר, במה מצינו מנותר, ורבנן השיבוהו בשיטתו מאש"ת וחטאת העוף ע"ש, והפו' נחלקו אי הלכתא כר"י או כרבנן עיי' ברא"ש שם, והנה הש"א (סי' פ"ג) הקשה בתשובת רבנן על ק"ו דר"י דסופו להקל אם לא ימצא עצים, הא גם לר' יהודה אם לא ימצא עצים לשורפו יבערנו בכל דבר, אף דלא יקיים בזה עשה דתשביתו [דהוא שריפה לדעתו] מ"מ יהי' מוצל מלעבור עוד על כל רגע ורגע בבל יראה וב"י, ולא נפיק מזה קולא כלל

והנלע"ד ביישוב תמיהתו, דרבנן לר' יהודא שפיר השיבוהו דהוי סופו להקל, דאנן קי"ל (במכות ט"ז:) לפי גרסת הרמב"ם שם עיי' בפ"א מה' נערה ה' י"ו ובש"מ] בלאו הניתק לעשה דאם לא קיים העשה לוקה, אף שנאנס על קיום העשה, כגון באונס שגירש שמתה קודם שהחזירה, וכן בממשכן שלא ברשות שנשרף המשכון קודם שהחזירו, חייב מלקות על הלאו שכבר עבר [ואין זה דומה לההיא שכתבו התוס' בריש שבת (ד"י ד"ה קודם) בהדביק פת בתנור דבעי הש"ס אם התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב סקילה, והקשו התוס' הלא לא ישמע לנו שלא לעבור על השבות [רדיית הפת] ולהתחייב סקילה, ותירצו כיון שהוא אנוס בתקנתא דרבנן לא יתחייב, כל זה שייך התם דע"י תקנתא דרבנן נעשה האיסור אבל זולת תקנתם לא הי' האיסור נעשה כלל, משא"כ בלאו הניתק לעשה אף שיהי' אנוס בכה"ג על קיום העשה, מ"מ לא עדיף זה משאר אונס בקיום העשה, שאין האונס פוטרו ממלקות, שכבר עבר הלאו ודוק] ולפ"ז לר' יהודא דס"ל (מכות ד':) דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, א"כ המשהה חמצו בזמן האיסור שעובר בב"י וב"י] נהי דלשיטת הפוסקים מסוגיא דפסחים (צ"ה) [ועיי' תשובת ח"צ ס"י שביאר כן גם דעת הרמב"ם] בל יראה הוה ניתק לעשה מ"מ לר' יהודה דמצותו [היינו עשה דתשביתו] הוה בשריפה, אם יבערנו בשאר ביעור, עכ"פ ביטל עשה שבלאו זה, וממילא לר' יהודה ילקה עליו, על מה שהשהה עד שביער ובפשוטו