עמודי אור מט

ולאו לית בי' לדעת רוב הפוסקים יש מקום לומר דבטל שפיר בס' ככל אסורין שבתורה, וצור ישראל יזכינו להעמיד הלכה ברורה, וישים תורתו בקרבינו ערוכה ושמורה, ויעמידינו בקרן אורה

(יח) עוד ראיתי בענין זה ליישב שיטת הרי"ף והרא"ש שסמכו על משנה דשיאור ישרף והאוכלו פטור להכריע דנוקשה [ולפי מה שנתבאר גם תערובות] מדרבנן מדסתמא מתניתין והאוכלו פטור, ותמהו ע"ז רבותינו האחרונים ז"ל דהא בחולין (כ"ג:) מבואר דלר"י נוקשה ספיקא הוה אי חמץ הוא או מצה הוא, וא"כ שפיר נקטה מתניתין והאוכלו פטור דמספיקא לא מיחייב לא כרת ולא מלקות, אבל איך אפשר לומר על ספיקא דאו' דמדרבנן הוא, ואף שדעת הרמב"ם דכל הספיקו' מותרים מה"ת אין זה במשמע שע"ז יכוין הרי"ף והרא"ש וגם הא על דברי הרמב"ם האלו חלוקין חכמי ישראל רבים וגדולים, וס"ל דספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא, וביישוב כ"ז נלענ"ד לפי מה שבארנו באורך בתשו' ל"ח אה"ע יסוד נאמן דספיקא בדבר חשוב כמקצת הדבר, כגון אנדרוגינס אף למ"ד ספיקא הוא מקרי מקצת זכר וכדומה, והבאתי מהירו' דקרי לר' יהודה אנדרוגינס מקצת זכר, ואיהו ס"ל ביבמות דאנדרוגינס ספיקא הוה, וביארתי בזה בריית' דיומא דמרבה מכל חלב כוי וחצי שיעור, ולכאורה מה ענינם זה לזה, אלא דהוא הדבר דכמו דאתרבי מכל חלב חצי שיעור [לאיסורא[ דהיינו קצת השיעור הקצוב ע"פ התורה להתחייב עליו, הכי נמי מרבינן כוי אף למ"ד ספיקא הוא דזה נמי נחשב קצת חלב, כיון דיש בו צד לדונו כבהמה, וצד לדונו כחי' ע"ש באורך, ומעתה תתבאר לנו השמועה יפה בס"ד דלמאן דדריש כל מחמצת ללאו גמור ללקות על תערובות, היינו קצתו חמץ וקצתו מצה ממילא, יכנס בכלל זה שיאור שהוא ספק חמץ ספק מצה ומדריש נמי למלקות כי היכי דלקי אתערובות חמץ שבו נתייחד הלאו דכל מחמצת לא תאכלו, כן נמי בזה ילקה על שיאור שהוא ספק, דג"כ קצתו הוא על דרך שנתבאר, עוד נלמוד מזה לחייב על נוקשה ממין אחר, היינו מי פירות עם מים, שהוא ג"כ קצת חמוץ מצד המים ולא חמוץ שלם מצד שהוא נילוש גם במי פירות, נדמיהו שפיר לתערובות הכל מיסוד אחד שחייבה תורה על מה שהוא קצת חמץ, [ומ"מ פליגי בזה אמוראי אם יש לדמות נוקשה לתערובות ומה מסתבר טפי לאסור, וכבר ביארנו הדברי' לעיל באורך] ולמאן דס"ל דלא מחייב על תערובות מן הלאו הזה דכל מחמצת לא תאכלו, ממילא הדין לענין נוקשה שהוא מי פירות עם מים, אין לנו בו לאו גם לא איסור תורה [ואם שייך לרבות נוקשה כזה לאיסור כשאר חצי שיעור כתבנו למעלה בעה"י] ואולם נוקשה דשיאור אם נאמר דספיקא הוא, פשיטא שאסורו ככל הספיקות בדאורייתא שהן אסורין [לדעת כמה פו' מה"ת, ולדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו מדרבנן] וא"כ הסוגיא דחולין אינה סותרת כלל יסוד דינו של הרי"ף והרא"ש דנוקשה דמי פירות עם מים [וכמו כן שיאור אי הוה אמרינן ברי' הוא ולא ספיקא ודוק] הוה מדרבנן, ומ"מ נוקשה דשיאור הוה ספיקא דאו' וזה פשוט, דמה נקל בזה מבשאר איסורי תורה, אלא דלר"מ דמרבה תערובות ונוקשה למלקות א"כ על שיאור אע"ג דספיקא הוא ג"כ לקי [משום דהוה כמקצת חמץ כמש"ל] ולר"י כיון דהאוכלו פטור, ולא ס"ל הלאו דכל מחמצת ע"ז, ממילא נשמע דבנוקשה דמי פירות עם מים וכדומה איסורא דרבנן בעלמא הוא דמנין לנו בו איסור תורה, ולפ"ז שפיר הוכיח הרי"ף והרמב"ן והרא"ש כיון דסתמה מתניתין בשיאור דהאוכלו פטור, ולא אתרבי ספיקו למלקות, ממילא שאר נוקשה מדרבנן ודוק היטיב ועפ"ז מיושבים יפה דברי הטור זולת מה שהארכנו לעיל ביישוב דבריו דנוקשה גמור היינו מי פירות עם מים, וכן חטי קורדנייתא וכדומה שהם מדרבנן דעתו ז"ל דמותר להשהותן, ומתניתין דשיאור ישרף היינו בפשוטו דהא ספיקא דאוריית' היא, ולכך ישרף ככל הספיקות שהן מה"ת, וכסוגיא דחולין ע"ד שבארנו בעה"י ודוק היטיב

סימן כה סוואלק

שאלה לבאר דין נוקשה בע"פ לפי שיטת הסוברים דהוא

דאו'

(א) תשובה, הנה הנוב"י, כתב בפשיטות דלפני זמנו לכ"ע נוקשה לאו דאורייתא ע"ש, ולענ"ד יש לדון בזה הרבה, וראיתי לבאר יסוד נוקשה ע"פ הירושלמי, וממוצא הדברים יתבאר הדין שלנו בעה"י דבירושלמי (פ"ג דפסחים ה' ה') אמתניתין דשיאור ישרף והאוכלו פטור, רב הונא בשם רב מותר להאכילו לכלבו, ופירשה הק"ע ע"ד המבואר בש"ס דילן (פסחים מ"ג.) דתניא שיאור ישרף ונותנו לכלבו והאוכלו בארבעים, ופריך הא גופה קשיא אמרת שיאור ישרף אלמא אסור בהנאה והדר תני ונותנו לפני כלבו אלמא מותר בהנאה הכי קאמר שיאור ישרף דר"מ לר' מאיר דר' יהודה לר' יהודה, ונותנו לפני כלבו דר"מ לר' יהודה, והאוכלו בארבעים אתאן לר"מ, ע"כ הסוגיא, אבל הירושלמי קצר לפרשו כן, דהא מילתא דרב מימרא הוא, והוה לי' לפרושי, אמאי קאי האי ונותנו לפני כלבו, ולא לסתום, דהא לא אייתי הירושלמי הברייתא כלל. ואולם מהירושלמי (פסחים פ"ה ה' ד') מתבאר שפירושו ענין אחר, דגרסינן שם לענין שוחט הפסח על החמץ, שחטו על שיאור מאחר דאמר רב הונא בשם רב מותר להאכילו לכלבו פטור, או מאחר דרב אמר לוקין על אכילתו חייב, לפי הנראה הוא מפרש דלרב נוקשה אכילתו בלאו, אבל מותר ליהנות ממנו, וכמו שתמהו באמת התוס' (פסחים כ"ג:) דלחזקי' דס"ל לא תאכל לא משמע איסור הנאה, הוה נוקשה שרי בהנאה ע"ש, ולשיטת הירושלמי יש לומר דזה שייך גם לר' אבהו, אע"ג דס"ל דלא תאכל משמע נמי איסור הנאה, מ"מ לפי דעת הראשונים רובם, דגם לר' יהודה דס"ל חמץ לאחר זמנו בלאו, מ"מ זהו רק בחמץ גמור אבל נוקשה ותערובות גם לר' יהודה מותרים אחר הפסח, ודעת הירושלמי (רפ"ב דפסחים) דלר' אבהו דיליף כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, מנבילה, מודה הוא באיסור שהוא כלה בזמן דלא ילפינן לי' מנבילה, ע"ש דמשני לה הכי אקושיא דחדש אמאי אינו אסור בהנאה לר"א, וש"ס דילן (פסחים כ"ג.) לא ס"ל הכי, מדמשני אפירכא דחדש בענין אחר, וא"כ בנוקשה נמי אע"ג דרב כר' יהודא ס"ל (פסחים כ"ט:) דחמץ לאחר זמנו נמי אסור, מ"מ בנוקשה מודה דלאחר הפסח מותר [ואף למה שיתבאר דקודם זמנו אסור מקרא דלא תזבח על חמץ, מ"מ לאחר זמנו אין לכו מקום לאוסרו, וזה פשוט דמנין לנו דמחמץ דענוש כרת תוך זמנו לא אתא ודוק], וא"כ גם בתוך הפסח אע"ג דכתיב כל מחמצת לא תאכלו, לא משתמע מיני' אלא איסור אכילה בפסח ולא הנאה, ולענין ביעורו יסבור כשיטת הפו' דנוקשה מדאתרבי לאכילה אתרבי נמי לביעור, דילפינן ביעור מאכילה, וביעורו תליא במחלוקת דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה, גם נוקשה טעון שריפה, בשעת ביעורו, אבל שלא בשעת ביעורו עיין פסחים י"ב: ובתוס' שם ד"ה אימתי], השבתתו בכל דבר, וכיון דשרי בהנא', א"כ שלא בשעת ביעורו רשאי להאכילו לכלבו, וע"י זה הוא נשבת מן העולם, ולפ"ז לשיטת הירושלמי הברייתא מתפרשת בפשוטה, שיאור ישרף, בשעת ביעורו שדינו בשריפה, ונותנו לכלבו, שלא בשעת ביעורו, דהשבתתו בכל דבר, והאוכלו בארבעים, מלאו דכל מחמצת לא תאכלו דקאי אנוקשה, ולפי המתבאר הש"ס דילן והירושלמי לטעמייהו אזלי בפירושא דהך ברייתא דכיון דקתני בה דבשיאור סופג את הארבעים הא ע"כ ר"מ היא דס"ל נוקשה בלאו, והנה התוס' בפסחים (כ"ג. ד"ה ור"ש) הכריחו ע"פ סוגיית הש"ס דר"מ ע"כ כר' אבהו ס"ל דלא תאכל נמי משמע איסור הנאה ע"ש באורך, וכבר נתבאר בדברינו דש"ס דילן לא מחלק בין איסור שהוא לזמן לשאר איסור אלא בכל ענין לר' אבהו לא תאכל כולל גם איסור הנאה, וא"כ לא מצי הש"ס דילן לפרש ברייתא שיאור ישרף ונותנו לכלבו כפשטי' דשרי בהנאה, והאוכלו בארבעים כר"מ דלר"מ הא אסור בהנאה כיון דכר' אבהו ס"ל, אבל השתא מוקי לה ע"כ בתרי טעמי לתרי תנאי ונותנו לכלבו דר"מ לר"י והאוכלו בארבעים כר"מ, אבל הירושלמי לטעמי' דבאיסור שהוא לזמן אף לר' אבהו שרי בהנאה, שפיר מיתוקמא לי' הברייתא כפשטה דבהנאה שרי ונותנו לכלבו והאוכלו בארבעים

(ב) ומעתה הירושלמי דפ"ג דפסחי' מתפרש יפה דאהא דתנן שיאור ישרף אמר רב ונותנו לכלבו, פי' שלא בשעת ביעורו, או אפשר ס"ל לרב דחמץ לעולם השבתתו בכל דבר ודלא כר' יהודה דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה, ונקיט לה דרך הכרע, דהא דתנן שיאור ישרף לאו דוקא, ונותנו לכלבו, והירו' דפ"ה דפסחים פירושו דמסתפק לענין שחיטת הפסח על החמץ, אי מיחייב שוחט על נוקש', מי אמרי'