עמודי אור מח

ותערובות] לר' אליעזר הן בלאו, ביאור דבריו כך הם דודאי ר"א גופי' ס"ל תערובות בלאו, ומוקשה לית לי', היינו לטעמי' דס"ל אין בילה, אבל לדידן דקי"ל יש בילה, אי הוה קיימא פיסקא זו דר"א דחמץ, הי' לפי דבריו אלו לדידן נוקשה ותערובות בלאו, דהא אנן ס"ל יש בילה, ומוכח לדידן לשיטת ר"א זו תרוייהו נוקשה ותערובות, והיינו דכתב הטור לר"א ר"ל לר"א דפסחים אליבא דידן, ומכח זה נפיק פסק הרי"ף והרא"ש לפסוק דלא כר"א כמשנ"ת מכח מתניתין דשיאור ישרף והאוכלו פטור ודוק

(יב) ושיטת הרמב"ם לפי דעת רוב האחרונים דנוקשה מדרבנן, והנה הוא פוסק (בפי"ב מה' מעשה הקרבנות) דלחה"פ נתרבה לחמוץ, אף ע"ג דאיהו פוסק דלחה"פ לישתו ועריכתו בחוץ, וא"כ לא משכחת בלחה"פ חמוץ אלא בדרך מאורע כגון שהכניסוה בפנים, ונתקדשה שם בביסא או בעשרון, וכבר ביארנו את כ"ז דלכך הוה לן למנקט טפי רבויא למנחת נסכים דמשכחת בי' חימוץ בדרך המחויב בו, אלא דלדידן אי אפשר לאוקמי רבויא למנחת נסכים, דהא קי"ל מנחה אינה קדושה בלא שמן, והוה נוקשה, וכיון דלית לן לאו בנוקשה לגבי פסח, כסתמא דשיאור ישרף והאוכלו פטור, ממילא לית לן לרבויי נוקשה גבי מנחות, ושבקינן לקרא דאשר תקריבו דאיהו דחוק ומתוקם בלחה"פ בדרך מאורע, אם הכניסהו בפנים

(יג) ובזה יש ליישב ולכוין דברי הכ"מ שכתב שהרמב"ם פסק (בפי"ב מה' מעה"ק) לרבות לחה"פ כר"ע, משום דהלכה כר"ע מחבירו, וכתבנו תמיהת הנוב"י ע"ז, דהא ר' יוחנן מפיך דר"ע אמר לרבו' מנחת נסכים, ולפי המתבאר נחזי אנן הא עיקר דקשיא לי' להש"ס דאיך מרבה ר"ע לחה"פ הא איהו ס"ל מדת יבש לא נתקדשה, ולהכי ניחא לי' טפי לאוקמה כרי"הג דס"ל מדת יבש נתקדשה, ולפמ"ש הא אכתי לא משכחת חמוץ בלחה"פ כיון שמעשיהם בחוץ, ולא נתקדשו בכלי, וההכרח לומר דקרא רבי' להיכא שאירע בו דבר ששייך בו חימוץ, כגון שהכנסוהו לפנים, מעתה שוב לא נצטרך להפוך, ונוקמי לר"ע דמרבה ללחה"פ היכא שלשוהו בפנים בביסא וכפרכת הש"ס, וסוגיא דמנחות הוה סברא דמעשי לחה"פ בפנים, לכך ניחא לי' טפי לאפוכי, ולאוקמי' לרי"הג ריבויא ללחה"פ, דשייך בי' חמוץ בדרך חיוב מעשיו, משא"כ לדידן להלכתא לכ"ע לא משכחת לה חמוץ בלחה"פ, אפילו למ"ד מדת יבש נתקדשה, אלא ע"י מאורע, שוב לא משבשינן לברייתא, ונקטינן גרסתה כמו שהיא, דר"ע הוא דמרבה לחה"פ וכמו שנתבאר, ועולים יפה דברי הכ"מ

(יד) ונתבאר מתוך דברינו שכל עיקר יסוד דלא מרבינן מנחת נסכים הוא מטעם דלא חמירי מנחות מפסח וכיון דבפסח קי"ל כסתמא דשיאור ישרף כו' דנוקשה ליתי' בלאו, מה"ט לא מרבינן מנחת נסכים, ואין מקום לדברינו לסברת הנוב"י ז"ל, דאע"ג דלא קי"ל לרבות מנחת נסכים מ"מ נשאר היסוד דמי פירו' הוה או חמץ גמור או נוקשה בלאו לדידן ע"ש דבריו ז"ל באורך, ולענ"ד אדרבה היינו טעמא דלא קיימא לן לאו בנוקשה בפסח, מכריח אותנו לאוקים רבויא ללחה"פ [ע"ש הדוחק בדרך מאורע כמ"ש] ולא מנחת נסכים ודוק

(טו) ועדיין חל עלינו לבאר יתר דברי הטור שכתב בסי' תמ"ב דנוקשה מותר להשהותו אליבא דרבנן דפליגי עלי' דר"א, והמ"א הקשה עליו ממתניתין דשיאור ישרף, אמאי ישרף יאפה אותו וישהנו, [ותירוצו של המ"א כבר תמהו עליו האחרונים ז"ל] וראיתי להמקור חיים בסי' תס"ב שהאריך ביסוד זה ותירץ דודאי לר' יהודא שיאור דידי' דאו' כדמוכח מסוגיא דחולין שהבאתי לעיל והתוס' שם [ודברי המק"ח שם מוטעים ששינה ושילש שם דשיאור דר"מ לר"י ישרף, וזה טעות שהתוס' דקדקו שם דשיאור דר"מ לר"י אסור באכילה מדרבנן, מדקתני ונותנו לכלבו, משמע אבל באכילה אסור, ולשון התוס' מוסד ע"פ הש"ס דפסחים (מ"ג) שיאור ישרף ונותנו לכלבו והאוכלו בארבעים, ופריך הא גופא קשיא שיאור ישרף אלמא אסור בהכאה והדר תני ונותנו לכלבו אלמא מותר בהכאה, ומפרשינן ה"ק שיאור ישרף דר"מ לר"מ דר"י לר"י ונותנו לכלבו דר"מ לר"י כו' וע"ז דקדקו התוס' דמשמע דבאכילה אסור והוא מדרבנן, והמק"ח סבור שישרף ונותנו לכלבו כאמר בחד גוונא, ודבר מבואר שמותר ליהנות ממנו, ולא נאמר בו ישרף כלל עש"ה] אבל לדידן לא קי"ל בזה כר' יהודה, ולית לן שום ריבויא לנוקשה מדאורייתא לכך מותר להשהותו לדידן אתד"ל ז"ל, והם תמוהים לענ"ד, שהרי עיקר יסוד הפוסקי' שלא לפסוק כסתמא דריש אלו עוברין דנוקשה ותערובות בלאו, הוא מכח סתם זה דשיאור ישרף, ואם נאמר דלא קי"ל כסתם זה, דאליבא דר"י הוא ולדידן לא ס"ל, א"כ חזר דין נוקשה לדידן בלאו, כסתמא דריש אלו עוברין ודוק, ודברי הטור צריכין תלמוד ליישב משנה דשיאור ישרף, עוד יש לדקדק בלשון הטור שכתב בסי' תס"ב דמי פירו' עם מים הוה נוקשה ואין חייבין עליו כרת, משמע דעכ"פ איסורא דאורייתא איכא והא בסי' תמ"ב כתב דנוקשה מדרבנן

(טז) והנלענ"ד בכ"ז דמבואר בסוגיין דר"א דריש כל תערובות ולקי עליו, וביאור דרשתו מתפרש לענ"ד דדריש כל מחמצת שאפי' רק קצתו מחמצת כדדריש לענין הקטרה מקצתו מנין כו' ומחמצת היינו חמץ גמור שנתחמץ ע"י דבר אחר, ומקצתו מצטרף להיתר ולקי עליו בכזית כדכתיב לא תאכלו ואכילה בכזית, ונפיק לי' מהכא דין תערובות ללאו גמור [וממילא משתמע נמי לאו לנתחמץ מחמת ד"א כיון דאפי' ערובו בלאו] ובזה הסוגיא מתפרשת כהוגן ואין כאן חזרה מאוקימתא לאוקימתא כמו שנדחק המל"מ בפ"א מה' חמץ וכבר תמהו עליו [גם מיושב בזה שלוקין על ערובו לר"א, אע"ג דאין מלקין על הרבויים, אלא ע"כ שעיקר הלאו כך הוא מתפרש, ואכמ"ל ודוק היטיב] ולר"מ אתא קרא לנוקשה ללאו גמור, ואמרינן בסוגיין דרבנן פליגי אדר"א, משום דלא דרשי כל, וכתבו התוס' דאע"ג דבעלמא רבנן נמי דרשי כל בכמה דוכתי, מ"מ הכי קאמר דר"א דריש כל אפי' במידי דאין סברא לרבויי, ורבנן לא דרשי אלא למידי דמסתבר לרבויי, והנה שם נוקשה כולל שני ענינים, האחד נוקשה שדברה בו משנתינו בריש אלו עוברין זומן של צבעים וקולן של סופרים, שהוא חמץ קשה שאינו ראוי לאכילה, והשני חמץ שלא נגמר חמוצו וראוי לאכלו, וזה שיאור דר"מ לר"מ ודר"י לר"י, שפשוט שאם יאפה ראוי הוא לאכילה, ובכלל זה מי פירות עם מים הוה נמי נוקשה שראוי לאוכלו, ודוק, והנה לר"י מבואר הוא בפסחים (כ"ח:) דלאו דמחמצת לא תאכלו אתא לדידי' ללאו בחמץ לאח"זמ [ונתחמץ מחמת ד"א נפקא לי' מדאפקי' רחמנא בלשון מחמצת] ונלענ"ד פשוט דלר"י מדריש כל דקרא לנוקשה [והא דכתבו התוס' דרבנן לא מסתבר להו לדרוש ריבוי' דכל לתערובו' וא"כ כ"ש לנוקשה, היינו דלא מסתבר לרבויי ללאו, אבל אנן לאיסורא בעלמא אמרינן ודאי מסתבר הוא ודוק] אלא דכיון דריבויא בעלמא הוא, והאזהרה למילתא אחריתא אתא כמבואר, אין זה לאו רק ריבוי לאיסורא בעלמא, כמו חצי שיעור לדידן (כמ"ש התוס' בפסחים מ"ד. ד"ה לענין) ואין להקשו' אדמוקי ריבויא דכל לנוקשה נוקים לי' לתערובות, דהא תערובות מסתבר יותר לריבויי מנוקשה, הא ליתא דלאיסור' בעלמא לא אצטריך קרא לריבויי תערובות, דהא בלא"ה קי"ל חצי שיעור אסור מה"ת בכל האיסורין, בין בעיני' בין ע"י תערובות (עי' חולין צ"ח) ודוק, וע"כ דריבויא לאסורא אתא לנוקשה, והיינו טעמא דפשיטא לי' להש"ס בחולין דשיאור דר"י אית בי' איסור דאורייתא דמתרבי מכל

(יז) אולם לית לן לרבויי בי' אלא מילתא דמסתבר טפי כמ"ש התוס', ולכך לא מרבינן אלא נוקשה הראוי לאכילה דהיינו שיאור דר"מ לר"מ ודר"י לר"י, לדידן דקי"ל כר"י דנוקשה לית בי' לאו [ואתא הלאו דכל מחמצת לא תאכלו לדידן לנתחמץ מחמת ד"א כמבואר בסוגיין] ובגוף ענין שיאור קי"ל כר"מ דשיאור הוה הכסיפו פניו, ומתרבי לדידן לאיסורא דאורייתא כמו שיאור דר"י לר"י ולכך נקיט התנא אליבא דכ"ע שיאור ישרף, דמתרבי מיתורא דכל לאסרו באכילה, ובהנאה ובשהי' כשאר חמץ, דפרט בי' קרא דכל מחמצת כו', אבל נוקשה שאינו ראוי לאכילה לא מתרבי כלל, דמנ"ל כיון דלא מסתבר לאוסרו כאותו נוקשה הראוי לאכילה לא מרבינן לי', ונוקשה כזה אינו אלא מדרבנן, ושרי גם להשהותו אליבא דרבנן, דהא לא תנן בי' ביעור כלל, ושפיר כתב הטור בנוקשה ההוא שמותר להשהותו, מתוך מ"ש עלה בידינו דנוקשה דמי פירות עם מים נמי כיון דראוי לאכילה, אית בי' איסורא דאורייתא, ויפה כתב הטור בסי' תס"ב אין בו כרת אבל איסורא דאורייתא איכא כמשנ"ת ודוק, ומ"מ לענין ביטולו בפסח, כיון שהוכחנו שאף נוקשה דמי פירות עם מים [וכן שיאור] לאו לית בי' ויש לצדד להקל בו לבטלו בששים כדעת המ"א (בסי' תמ"ז ס"ק ה') ואף ע"ג דנראה מדבריו דלמ"ד נוקשה דאורייתא לא בטל בס', נלענ"ד דהיינו להסוברים דנוקשה בלאו, אבל לדידן דאיסורא בעלמא הוא,