עמודי אור מז

הרמב"ם בזה כר' חנינא שמבואר מדבריו שמנחה צריכה קדוש כלי אחר מתן שמן לתוכה, ש"מ שלא נתקדשה תחילה בעשרון, עי' בסוגיא ובדבריו פי"ג מה' מעשה הקרבנות ודוק היטיב] ולפ"ז לרב יצא לנו דבר מחודש, שהרי משניתן הסלת בעשרון למנחת נסכים נתקדש ויש בו קדושת מנחה לכל דבר, ואם נתן בו אז מים קודם מתן השמן הרי הוא חמץ גמור לא נוקשה, וחייבים על חימוץ זה [כיון שרשאי לגבלה במים כמש"ל] וכל היסוד שכתבנו לעיל דמזה נתרבה נוקשה למיחשבי' חמץ גבי מנחות, היינו לדידן דקי"ל כר' חנינא דמנחה אינה מתקדשת בלא שמן, וא"כ קודם מתן שמן לא שייך בה איסור חימוץ, כיון שעדיין לא נתקדשה, כדפסיקא לי' להש"ס דבלחה"פ לא שייך איסור חימוץ קודם אפי' למ"ד מדת יבש לא נתקדשה ה"נ לדידן במנחת נסכים לא שייך איסור חימוץ קודם מתן השמן, וע"כ רביי' רחמנא לחימוץ אחר מתן השמן, ואז הוי מי פירות [היינו השמן] עם מים דהוה נוקשה, ושמעינן מינה דנוקשה חשיב חמץ גבי מנחות, אבל לרב שפיר מתוקם רבויא במנחת נסכי' לחמץ גמור, כגון שחימצה קודם מתן שמן כמש"ל

(ז) הן אמת דיש לעיין בדברינו להעיר בדברי התוס' בפ"ב דפסחים והרא"ש שם שהעמידו ליסוד פשוט דמי פירות עם מים הוה נוקשה וחשיב חמץ גבי מנחות ממימרא זו דריש לקיש דקאמר מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשרה, והא הוי מי פירות ומים, ולדברינו יש לדחות דילמא ר"ל נמי כרב ס"ל, דמנחה מתקדשת בלא שמן, ושפיר משכחת במנחת נסכים חמץ גמור כמש"ל, ונלענ"ד שכל דברי רבותינו קיימים ושפיר למדו מר"ל דין זה דמי פירות עם מים חשיב חמץ לגבי מנחות, בהקדם סוגיא דחולין (ל"ו.) בעי ר"ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני כו' וכתבו שם התוס' פרש"י קרטי קמח הצבורין במנחה ואין שמן נכנס לתוכו, ותמהו התוס' אמאי לא אמרינן דכלי מצרף מה שבתוכו לענין הכשר כמו שמצרף לענין טומאה, דע"כ מיירי שקדשה כבר בכלי, דבלא"ה לא שייך חיבת הקדש, ותירצו תחילה דמיירי הכא בשלא נתן עדיין שמן במנחה, וכמ"ד מדת יבש נתקדשה והוה מנחה קדושה בלא שמן, ושוב דחו זה דלשון צריד משמע מקצתה לחה ומקצתה יבשה עכת"ד

ותחלה נתרץ קושייתם בעה"י, דהא בפסחים אמרינן דמשקי בי' מטבחי' דכן (וע"ש י"ז.) ואמרינן שם ובחולין שם בשיטה זו דמשקי בי מטבחיי' לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין, ושם בפסחי' אמרינן דלוי תני משקי בי מדבחיי' ושיטת הרמב"ם בזה דהילכתא גמירי לה ע"ש ואכמ"ל] שגם השמן והיין שקרבים לגבי מזבח דכן הן, ואמרינן שם דלמ"ד טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, אמרינן בהו דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן [זו היא שיטת הרמב"ם שם עי' צל"ח שם באורך ודוק כי קצרתי להביא רק שורש ומסקנת הדברים] ומ"מ דכן הן מלהכשיר, ומעתה יתיישבו דברי ר"ל שפיר דס"ל כלוי דתני משקי בי' מדבחייא, דגם שמן של מנחות הקרבים לגבי מזבח ג"כ אין מכשיר, והכי קא מבעיא לי' דמקום שהגיע השמן במנחה ודאי מקבל טומאה אע"ג דהסולת לא הוכשר, מ"מ המנח' מקבלת טומאה מחמת השמן שבה, וכאותה ששנינו (טבול יום פ"ג מ"ה) ירק של חולין שאינו נפסל בטב"י] שבשלו בשמן של תרומה ונגע בו טב"י פסלו כו' ע"ש, וכה"ג המנחה מתטמאה מפני השמן שבה דס"ל דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להן, וראב"י סבר במשנה דט"י שם דשמן מחבר וחשיב הירק כגוש אחד, והכי נמי חשיב הסולת גוף אחד מחבור השמן [ואע"ג דלא הוכשר הסלת, והשמן בעצמו נמי אינו מטמא אחרים דהא לפי שיטה זו משקי בי מדבחייא דכן מלטמא אחרים, מ"מ המנחה חשיבה אוכל, והוה כשמן קרוש שמטמא כאוכל עי' תוס' מנחות (ל"א. ד"ה אימא) ודוק] וא"כ שפיר בעי ר"ל צריד של מנחות אי מהני חבת הקודש, ולא שייך לומר שיצרף הכלי להכשר, דבאמת אף הסלת שבא עליו השמן לא הוכשר כמשנ"ת ודוק, ובענין משקי בי מדבחייא כתבנו באורך בתשו' לפנינו בס"ד

(ח) אך דאתן עלה, הרי התוס' נחתו לפרש בעיא דר"ל דמיירי קודם מתן שמן, ודס"ל מנחה קדושה בלא שמן, ושוב הכריחו שא"א לומר כן, דלשון צריד משמע מקצתה לחה מהשמן, ומקצתה יבשה, ולפ"ז נוכיח במישור לאידך גיסא מדנקיט ר"ל צריד, ולא נקיט בעייתו בפשוטה מנחה קודם מתן שמן אי מהני בי' חבת הקדש, ע"כ דס"ל כר' חנינא דמנחה אינה קדושה בלא שמן, ולא משכחת חבת הקדש אלא אחר מתן שמן, לכך בעי רק בצריד של מנחות שכבר נתקדש, וכיון שעלה בידינו דר"ל ע"כ כר' חנינא ס"ל, א"כ מיושבים היטיב דברי התוס' והרא"ש בפ"ב דפסחים שהוכיחו מדאמר ר"ל מנחת נסכים מגבלה במים ש"מ דמי פירות ומים הוו חמץ לענין מנחות, דלר"ל ודאי הכי הוא, דקודם מתן שמן לא שייך איסור חמוץ, דהא לדידי' מנחה אינה קדושה בלא שמן, ולא משכחת בה איסור חמוץ רק אחר מתן שמן, ואף שמגבלה במים הוי מי פירו' עם מים כמשנ"ת, אבל דברינו לרב עולים כהוגן לשיטתו, דלא מוכח ממנחת נסכים נוקשה כלל, לכך מפרש דברי ר"א שפיר דס"ל לגבי פסח תערובות ולא נוקשה כשנ"ת יפה

בעה"י

(ט) באופן שתמכנו היסוד דתערובות ונוקשה מישך שייכי בהדדי, ומאן דדריש כל מחמצת לתערובות, יש לו לרבות גם נוקשה מכח מנחת נסכים, אך לרב לא מוכח ממנחת נסכים מידי, אמנם לר' יוחנן ושאר אמוראי יסוד זה מוכרח הוא כמו שנבאר, והנה דעת הרי"ף והרא"ש לדחות סתם דריש אלו עוברין מהלכה, מכח סתמא דשיאור ישרף והאוכלו פטור, אלמא דליכא לאו בנוקשה, וסתמא בתרא עדיף, ודקדקו הרמב"ן והר"ן דאכתי נהי דאדחי האי סתמא מנוקשה מ"מ מתערובות לא אדחי, ותירצו דהא ע"כ לגמרי אדחי דהא ר' יוחנן ס"ל בריש אלו עוברין בכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר כו' הרי מפורש דלא ס"ל תערובות, ולכאורה תמוה עדיין דלר' יוחנן גופי' תקשי האיך דחי סתמא דאלו עוברין מתערובות, הא ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה, ונימא דלא אידחיא הך סתמא אלא מנוקשה. ולא עוד אלא אפי' נדחוק לומר דס"ל לר' יוחנן דהא חזינן דהך סתמא לא דסמכא היא, דהא סתים לה תנא אליבא דר"מ דס"ל נוקשה ותערובות, וכיון דדחי לה אידך סתמא, ליתא לדר"מ לגמרי, מ"מ יקשה לענ"ד, דהא אשכחן עוד סתמא בחלה (פ"א מ"ב) האוכל מהן מחמשת המינין) כזית חמץ בפסח חייב כרת נתערב אחד מהם בכל המינים הרי זה עובר בפסח, א"כ אשכחן סתמא דמתניתין דתערובו' חמץ עובר בפסח, ומתפרש לשון עובר דההיא משנה כלשון אלו עוברין דרפ"ג דפסחים לשיטת הפו' (עי' עליהם ועי' ט"ז וח"י בסי' תמ"ב), א"כ יש לנו תרי סתמא כר"א ממש, סתמא דחלה דתערובות עובר בפסח, וסתמא דשיאור ישרף והאוכלו פטור, דנוקשה אינו עובר בפסח, וא"כ דל סתמא דריש אלו עוברין מהכא, מ"מ הלכה כר"א דסתם לן תנא כוותי' ממש בחלה ואיך פסק ר"י דלא כסתמא דמתניתין

(י) וביישוב הדברים נלענ"ד שכל זה מכריח היסוד דבאמת מאן דמרבי תערובות אית ליה לרבויי נוקשה מכח מנחת נסכים, אלא דלר"א לשיטתי' הוא דדריש תערובו' ולא נוקשה, והנה כבר התבאר בדברינו דמאן דמרבה מנחת נסכים לחימוץ, והתם איכא מי פירות עם מים והוא נוקשה, מוכח מזה דין נוקשה במנחות [וממילא נמי לפסח] כמשנ"ת, ונראה לענ"ד דלמ"ד אין בילה אפי' בלח, יש לדון ולומר דבמנחת נסכים שיש בה מים ושמן הוה תערובו' חמץ, שהרי יש לומר שלא נתערבו המים והשמן, ויש שם קרטין של סלת שנילושו בשמן, וקצתם במים, ואותן קרטין ששלטו בהם המים הם חמץ גמור, אלא שהם מעורבים תוך אותם שנלושו בשמן, והוה ממש תערובות ויש לנו מזה הכרח לדין תערובות במנחות [ולחייב גם המחמץ חוץ מהמקטיר ודוק] אבל נוקשה דקיל מיני' לא מוכח כלל

(יא) ובזה יתיישבו הדברים לנכון בס"ד, דודאי לר' אליעזר שפיר שמעינן לי' דאית לי' תערובות בפסח ולא נוקשה דלטעמי' אזיל, דס"ל ברפ"ט דפרה דאין בילה [כמסקנת הש"ס בזבחים פ"י עש"ה] וא"כ לדידי' לא מתרבי נוקשה כלל, אבל ר' יוחנן ס"ל בירושלמי (פ"ה דדמאי) כרבנן דיש בילה, וא"כ אי מרבינן מנחת נסכים, ע"כ יש בילה ומתרבי מינה נוקשה, וכבר הכרחנו לעיל, דאי מרבינן תערובו' ע"כ מתרבי נוקשה לפי שיטה זו, וכיון דסתם לן תנא בפסחים דנוקשה אינו בלאו, ממילא ה"ה לתערובו', ומדחיא סתמא דחלה מקמי סתמא דפסחים, משום דסתמא בתרא הוא, ובדוכתא דדיני פסח מתניא, וסברא זו סברת התלמוד והפוסקים היא דסתמא דדוכתא עדיפא] ושפיר פסקינן כר' יוחנן דבין נוקשה ובין תערובות ליתנהו בלאו, ור' יוחנן גופי' אהא סמיך, כיון דליתא לנוקשה ליתא נמי לתערובות ודוק היטיב, ומעתה יתבארו לנכון דברי הטור בסי' תמ"ב שכתב כל אלו [נוקשה