עמודי אור מו

לענין פסח הוה נוקשה בלאו לר"ע, וא"כ הלכה כמותו לגבי ר' יהודה דפטר בנוקשה מלאו לגבי פסח, דהא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו, ע"ש שהאריך, ומיסוד דבריו אלה תסתער לנו לכאורה תמיה גדולה על הרא"ש והטור, שפסק בסי' תמ"ב דנוקשה הוה מדרבנן, ובסי' תס"ב פסק דמי פירות עם מים הוה נוקשה, וכבר נשאל ע"ז הנוב"י במ"ת ונדחק ביישוב הדברים ע"ש, הן אמת שבעיקר דבריו אני תמי' מאוד לא זכיתי להבין מה שהרעיש בזה, דאי ר"ע ס"ל נוקשה דאורייתא לענין מנחות ופסח ע"כ הלכה כמותו לגבי ר' יהודה בדין נוקשה ע"ש ששנה ושילש בדבר זה, ולא הבנתי דהא טעם הפו' דנוקשה מדרבנן הוא מסתמא דמתניתין בפסחים (מ"ח:) שיאור ישרף והאוכלו פטור ופשיטא שהלכה כסתם משנה נגד ר"ע דברייתא, ומה שייך לומר הלכה כר"ע מחבירו נגד ר' יהודא כיון דסתם לן תנא כר"י, ותמוה כל יסודו של הנוב"י שם

(ג) אולם נתתי לבי לדקדק ולעיין בשמועה וליישב הדברים על מכונן בעה"י בהקדם סוגיא זו דמנחות (נ"ז.) אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחמוץ דברי רי"ה ר"ע אומר לרבות לחם הפנים לחמוץ מנחת נסכים מי פירות הם ומי פירות אין מחמיצין אמר ר"ל אומר היה רי"ה מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשירה, תו פרכינן לחם הפנים מדת יבש היא ושמעינן לר' עקיבא דאמר מדת יבש לא נתקדשה, שלח ר' ראובן משמי' דר' יוחנן כך היא הצעה של משנה ואיפוך, דרי"ה ס"ל לרבות לחה"פ, ור"ע ס"ל לרבות מנחת נסכים, ואזדא ר' יוחנן לטעמי' דאר"י רי"ה כו' אמרו דבר אחד כו' וימשחם ויקדש אותם ר' יאשי' אומר כו' מדת יבש נמשח מבחוץ ולא נמשח מבפנים כו' ר' יונתן אומר כו' מדת יבש לא נמשח כל עיקר תדע לך שהרי אין מקדשות דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם כו' חמץ תאפנה בכורים לה' אימתי הן לה' לאחר שנאפו כו' א"ל רב פפא לאביי והא איכא ביסא דלח הוא א"ל כגון שלש ע"ג קטבלא אי הכי דקאמר לי' ר' יונתן תדע לך שאינה מקדשת לימא לי' כגון דכיילא בעשרון דחול, הכי השתא בשלמא ביסא לא כתב רחמנא דלעביד ביסא למילש בה כו' עכ"ה. והתוס' דקדקו שם דמשמע מסוגיא זו דלחה"פ מתקדש בעשרון, והא בכל דוכתא לא אשכחן בי' קדושה אלא לאחר אפיה או לאחר שנסדר על השולחן ע"ש שהניחו בתימא, עוד יש לתמוה דהא שפיר דייק ר' יונתן מדלא קדשי שתי הלחם למקרי בכורים לה' רק אחר אפי' ש"מ מדת יבש לא מקדשה להו תחילה בעשרון, ותקשה לן ולר' יאשי' דקי"ל מדת יבש מקדש', האי קרא היכי מדריש, והנה דעת הרמב"ם (פי"ב מה' מעשה הקרבנות ה' י"ט) דלחה"פ אתרבי לחמוץ, וכתב הכ"מ שטעמו שפסק כר"ע, והנוב"י שם תמה דהא ר' יוחנן מפיק דר"ע ס"ל לרבות מנחת נסכים, וביאר הנוב"י שטעמו של הרמב"ם פשוט דהא ר"ע לא מרבה לחה"פ משום דס"ל מדת יבש לא נתקדשה, אבל הרמב"ם פוסק כסתמא דמתניתין דמנחות (צ'.) דמדת יבש נתקדשה, עוד מתבאר מדברי הרמב"ם שם דבמנחת נסכים לא שייך חמוץ, דס"ל דאם גבלה במים פסולה, דעתו ז"ל דהא דאמרינן מנחת נסכים מגבלה במים, היינו אי דרשינן רבויא למנחת נסכים ולא ללחה"פ] ומדרביי' קרא לחמוץ ובמי פירות לא שייך חמוץ, ע"כ דייקינן מינה דמגבלה במים וכשירה, אבל לדידן דקם לן ריבויא ללחה"פ לית לן לחדושי במנחת נסכים היתר גיבול מים, וכ"ז דברים מבוארים, אך עיקרה דמילתא אי מסתברא טפי לרבות לחה"פ, הוא מבואר משום דקי"ל מדת יבש נתקדשה, ושייך בלחה"פ איסור חמוץ משנמדד בעשרון, אולם הא תליא בפלוגתא דתנן (מנחות צ"ה:) אחת שתי הלחם ואחת לחה"פ לישתן ועריכתן בחוץ כו' ר' יהודה אומר כל מעשיהם בפנים ובזבחים (פ"ח:) שנינו שכל הכלים אין מקדשין אלא בקדש מבפנים, אבל בחוץ אין מקדשין, וא"כ לדידן אכתי לא מהני הא דעשרון נמשח, דהא מ"מ לא נתקדש הסולת בעשרון כיון שהי' בחוץ, שהרי עד האפי' לא נכנס לפנים כמבואר, וא"כ לדידן אכתי לא משכחת חמוץ בלחה"פ, ואין לומר דרביי' קרא לחמוץ אם הכניסוהו בעשרון בפנים ולשו אותו שם [דפשיטא דלא נפסל בזה] ואהא רביי' רחמנא דליחייב עליו משום חמוץ, א"כ אף למ"ד נמי מדת יבש לא נתקדשה מ"מ הא ע"י מאורע משכחת בי' קדושת כלי, כגון שלשו בביסא [ולא ע"ג קטבלי'] בפנים, כדפריך הש"ס והאיכא ביסא, אלא דהש"ס לא ניחא לי' לאוקמא ריבויי' דקרא במה שאינו דרך חיוב לעשות כן שיתקדש, רק דרך מאורע, אבל נקיט בדרך המחוייב מדידת הסלת בעשרון דלא שייך למשבק עשרון דקודש ולמדוד בעשרון דחול, אולם לדידן דכל מעשה לחה"פ עד האפי' בחוץ, אכתי לא משכחת בלחה"פ איסור חמוץ בדרך חיוב מעשיו כמו שנתבאר

(ד) ובזה יתבארו לנו הדברים כהוגן בס"ד מה שדקדקנו לעיל בדברי התוס' דאיכא ריבויא במנחות לנוקשה, ותמהני ר' יהודה מאי עביד בי' בההוא ריבויא, אומר אני דבאמת אין לנו רבוי מחודש, רק מדרבייא רחמנא למנחת נסכים לחמוץ מזה מוכח דנוקשה הוה חמץ לגבי מנחות, דהא לא משכחת בה במנחת נסכים אלא מי פירות עם מים, וזהו נוקשה כמו שהסכימו הפו', א"כ האי ריבויא מגלי לן דנוקשה חשיב חמץ לגבי מנחות, אלא דבהא מתפרש שפיר להש"ס שהרי יש לפנינו שתי דרכים לרבות בהאי אשר תקריבו, או לחה"פ או מנחת נסכים, ואם נדרוש לרבות לחה"פ אין לנו לימוד לנוקשה במנחות, דהא לחה"פ אם יחמצנו חמץ גמור הוא, שהרי אין בו שמן, משא"כ מנחת נסכים אם נרבינה לחמוץ מוכח מינה דנוקשה הוה חמץ לגבי מנחות, ובהא מסתברא לן שפיר דר"מ דס"ל נוקשה לגבי פסח בלאו, סברא הוא לאוקמא אליביא רבויא למנחת נסכים, ומתרבה שפיר נוקשה למנחות שאין זה דבר מחודש, כיון דכבר כתב בי' רחמנא לאו לגבי פסח, אבל לר"י דלא ס"ל לאו בנוקשה גבי פסח, שוב לא מסתבר להמציא אסור נוקשה לגבי מנחות ללאו דמחמץ, כיון דלא אשכחן בנוקשה לאו בשום דוכתא, ומוקמינן רבויא ללחה"פ ודוק

(ה) ואולם לפי מה שהקדמנו יבואו הדברים לשיטת ר"מ ור"י יותר מוכרחים, שהרי ר"מ [דסתמא אליבי' אזלא] ס"ל דלחה"פ לישתו ועריכתו בחוץ, וא"כ לא מסתבר ליה לאוקמי ריבויא ללחה"פ, דהא לא משכחת בי' איסור חמוץ בדרך המחויב בו דהא לא נתקדש כמשנ"ת, וטפי נוקים אליביא ריבויא למנחת נסכים, שמעשיו בקודש, ושפיר מתרבי לדידי' נוקשה במנחות כמשנ"ת, אבל ר' יהודה לטעמי' דס"ל מעשה לחה"פ בפנים, ושפיר משכחת בי' חמוץ בדרך חיוב מעשיו, שהרי כבר נתקדש בפנים כמבואר, ומתוקם אליבי' רבויא שפיר ללחה"פ, דהוה חמץ גמור, ולא למנחת נסכים שאינו אלא נוקשה כמשנ"ת בס"ד ודוק היטיב, ונתבאר בזה יפה הא דפסיקא ליה לש"ס במנחות (נ"ג.) דלר"מ נוקשה נתרבה נמי לענין מנחות, ולר"י לא חשיב נוקשה חמץ לענין מנחות ג"כ, דאין כאן רבוי מחודש ומיותר, רק כ"א לפי שיטתו מוקים ריבויא דאשר תקריבו, ר"מ למנחת נסכים דהיינו נוקשה ור"י ללחה"פ כמשנ"ת, ומתוך דברינו נתיישב גם תמיהת התוס' דבכל דוכתא קי"ל דלחה"פ מתקדש בתנור או על השולחן, דקושטא הכי הוא דבמדידת הסלת בעשרון לא נתקדש, כיון דבחוץ הוה, ובהכי נתיישבה גם מה שהקשינו דמאי עביד ר' יאשי' לקרא דמייתי מיני' ר' יוחנן דלא מקרו שתי הלחם לה' אלא לאחר אפי', דשפיר ניחא, משום דלא אהני עשרון לקדושינהו, כיון דמעשיהם לישתן ועריכתן

בחוץ

(ו) ומעתה נעתיק עצמינו לביאור סוגיא דפסחים, אליבא דרב, ואומר אני דמוכח מסוגיא דפסחים דנוקשה ותערובות דמו להדדי, שהרי דנו לר"מ דס"ל נוקשה כ"ש תערובות, ע"כ דאית להו דמיון וענינם אחד, אלא דמסתבר טפי לרבויי תערובות מנוקשה, וכיון דשמעינן לר"מ דמרבה נוקשה כ"ש דמתרבה נמי תערובו', והנה המל"מ דקדק (בפ"א מהל' חמץ) מנ"ל באמת לר"מ לאוקמי לאו דמחמצת לנוקשה דילמא לתערובות אתא, והא לא קשיא כלל דילמא ס"ל לר"מ דלישנא דמחמצת משמע טפי פשטי' לנוקשה, ולר"א לכאורה תקשי לפי מה שביארנו דמסברא מרבינן במנחות מה דאיתרבי לגבי חמץ, ומינה נמי יש לנו לומר לאידך גיסא דודאי כיון דמרבינן גבי מנחות נוקשה מדאתרבי מנחת נסכים כמשנ"ת, א"כ יש לנו להעמיד גם בפסח קרא דמחמצת להשוותו למנחות, דהא סוף סוף מרבינן בי' מידי ללאו גבי פסח, שענינו כמו נוקשה דהיינו תערובות, והסברא נותנת לכאורה להשוות המקראות לדרוש גם לענין פסח לנוקשה וכר"מ

והנלע"ד דרב בזה לטעמי' אזיל ואליבי' לא משתמע כלל ממנחת נסכים דין נוקשה, דבמנחות (נ"ח.) אמר רב מנחה קדושה בלא שמן כו' ור' חנינא אמר אינה קדושה, ופרכינן ולר' חנינא עשרון [)דמדת יבש] למה נמשח והלא אינו עשוי אלא למדידת סולת בלבד והסולת אינו מתקדש בלא שמן] ומשני למנחת חוטא שאין בה שמן [ודעת