עמודי אור מה

נבילה שמתה מאלי' ע"ש ודוק] אף שאחר ההזדמנות [כמו חולי החולה, או נפילת המום בבכור] המעשה הוא היתר, ופשוט דלדידי' פירות הללו אסורין לבריא משום מוקצה, ומעתה נתיישבה קושייתינו שהקשינו למעלה מה איסור יש בהפרשת תו"מ בפירות הללו שנקצצו היום, הא לא גזרו בפירי דטבילי האידנא, ולפמ"ש שפיר ניחא, שהרי כבר הארכנו דהטעם שאין בהם משום איסור הקדש, הוא משום דחזו לכהן בו ביום [ואף אם אין לפניו כהן מ"מ אפשר דמיקלע לי' כהן] וכ"ז כשהפירות מותרים, אבל ירק זה שנחלקו בו רבי וראב"ש, הוא אסור לדעת רבי לבריא היום כמ"ש, ושפיר יש בזה איסור אין מקדישין בקריאת שם, לכך קאמר רבי דמאכילין אותו בטבלן, וא"צ לעבור על השבות, ומעתה נתיישב מה שהשמיט הרמב"ם דין זה, שהרי לדידי' הפירות מותרים בו ביום לכהן כשנ"ת, ופשוט א"כ דלא יאכל עד שיעשר שהרי לדידי' אין איסור בהגבהת תו"מ [ואף שעדיין הי' לו לבאר שאם יש לו ירק מאתמול שרשאי לאוכלו בלא הפרשה, מ"מ דבר זה לא נתבאר בגמרא ודוק] והארכנו בזה די באר, דודאי בעיקר מחלוקותם כרבי קי"ל בסברתו נגד ראב"ש, והנה הקשינו משיטת רבי על הר"ן דס"ל שיותר טוב לעבור על איסור בפ"א, מלאכול האיסור, ואיכא עבירה בכל כזית, והרי רבי ס"ל דמאכילין אותו וא"צ לעשר, וההכרח לומר בדעת הר"ן, דבאיסור דאורייתא הוא דמפליגינן בהכי אבל לא באיסור דרבנן, וראב"ש ס"ל דאף באיסורין דרבנן כן הוא, ולפ"ז הא דבעי הש"ס לאוקמי ברייתא דחולין דעו"ע כר"ש דחמץ לאחה"פ דרבנן ואפ"ה תלינן שהחליפו, היינו ע"כ דהוה מוקמינן לה כראב"ש, ולהכי מדקדקים העו"ע לעבור על החלוף בפ"א משיעברו על אכילה בכל כזית, אבל לדידן דקי"ל בזה כרבי, א"כ מאי נפקא להו מינה אם יעברו על החלוף, או יאכלו האיסור, ולהכי לא תלינן כלל שהחליפו ושפיר השמיטוהו הפוסקים ודוק היטיב

(יב) ולענין דינו של המ"א בספק בחמץ לאחר הפסח אם של ישראל הוא או של עכומ"ז שמותר בהנאה ואסור באכילה, נלענ"ד יסוד לזה דלכאורה הא ספיקא דרבנן הוא בין איסור אכילה בין איסור הנאה בחמץ שעבר עליו הפסח, והוה לן למישרי ככל ספיקא דרבנן דאזלינן בי' לקולא, אלא שדעת הש"ך והרבה מהאחרוני' ביו"ד סי' ק"י דספיקא דרבנן שיש לו חזקת איסור אסור, והכי נמי יש לנו לומר בחמץ זה כיון דבתוך הפסח הי' אסור באכילה ובהנאה אפי' חמצו של עכומ"ז כמבואר בריב"ש הובא בהגהת רמ"א סי' תמ"ג (וראייתו ז"ל מסוגיא דפסחים (כ"ט:) לא הבנתי, שהכריח מדאמרינן שם דהאוכל חמץ של הקדש מעל רק משום דבר הגורם כממון דמי, וסי' וזה יבא לכלל ממון לאחר הפסח, משמע אבל בפסח אסור ליהנות מחמץ של גבוה, ושל עכומ"ז ושל גבוה דין אחד להם, וכן הגר"א ז"ל בביאורו הביא ראי' זו, ואיני מבין, הא התם בעודו הקדש אי אפשר ליהנות ממנו לפי שהוא הקדש, ואם יפדנו הרי הוא שלו ואסור כחמצו, ואין ראי' מזה לחמצו של עכומ"ז, דאפשר בעודו ברשות העכומ"ז שרי ליהנות ממנו, ודוחק לומר שדעתם הא חזי להכי שיפדנו עכומ"ז ולא יהנה ממנו בעצמו דזה אסור כמבואר בסוגיא שם] רק יהנה ממנו ישראל, ויהי' ברשות העכומ"ז דפדי' כזו לא שמענו, אבל עכ"פ הדין דין אמת דגם חמצו של עכומ"ז אסור ליהנות ממנו בפסח משארי השמועות שהוכיח שם הריב"ש) וא"כ חמץ זה הי' לו חזקת איסור, א"כ גם עתה יש לאוסרו מספק [אע"ג דההוא ספיקא דרבנן] ולהעמידו על חזקתו, אבל זה אינו דומה ליסודו של הש"ך כלל, דהתם האיסור אנו מעמידין על חזקתו הראשונה ולא נשנה איסור מכפי שהי') אבל כאן איסור אכילה והנאה שהי' בחמץ מה"ת בפסח, חלף הלך לו, ואיסורו אחר הפסח מכח קנסא דבל ירא הוא מתחדש, מנין לנו לאסור ספיקו, כיון דמדרבנן הוא לא מחתינן לי'

איסורא

(יג) והנלענ"ד דמשום לתא דב"י דשייך בה גם עשה דתשביתו אסרינן לי' מספיקא, דהשתא נמי משום בל יראה קנסוהו רבנן, וכך אנו דנין, חמץ זה הי' בו איסור אכילה מצד איסור אכילת חמץ וגם מצד עשה דתשביתו [אם הי' של ישראל] וגם עתה משום ב"י ותשביתו יש עליו איסור אכילה מקנס חכמים, ולא מסתלק האיסור, אבל לענין איסור הנאה באמת צדדנו במ"א שאלו לא הי' בחמץ איסור הנאה הי' מקיים עשה דתשביתו במכירה לעכומ"ז דלא גרע מהפקר, וא"כ לענין הנאה אין לו חזקת איסור גם מכח עשה דתשביתו, לכך בספיקו שרינן בהנאה אחר הפסח ודוק

גם יש לומר דבספיקו אחר הפסח מצרפינן דעת המ"ד בירושלמי (בפסחים פ"א הביאו ריב"ש שם) דחמצו של עכומ"ז מותר בהנאה, ונהי דאידחיא דעתו באיסורו תוך הפסח, אבל אחר הפסח שקנס חכמים הוא, לענין ספיקו סמכינן עליו, ולכך בפשוטו ניחא דלענין אכילה מוקמינן לי' אחזקת איסור דמעיקרא [וס"ל דמקרי מ"מ חזקת איסור גם בכה"ג, אף ע"ג דמשתני מדאורייתא לדרבנן] דלכ"ע לענין אכילה חמץ של עכומ"ז שוה לשל ישראל, אבל בהנאה שרינן ספיקו ודוק

סימן כד וואלקאוויסק

שאלה לבאר דין נוקשה בפסח, לפי שיטות הפוסקים ז"ל, ודין מי פירות עם מים אי הוה נוקשה, ומה דינו בפסח לענין ביטול

(א) תשובה, בפ"ג דפסחים תנן אלו עוברים בפסח כו' ושם (מ"ג.) מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעיני' בלאו אר"י אמר רב ר"מ היא דתניא שיאור ישרף כו' והאוכלו בארבעים כו' אתאן לר"מ, ור"נ אמר ר' אליעזר היא כו' עד סוף הסוגיא, ומסקינן דר"א תערובות אית לי' אבל לא נוקשה, והנה הטור (בסי' תמ"ב) כתב תערובות חמץ ונוקשה כל אלו לר' אליעזר הן בלאו, ותמה ב"י שהוא נגד הסוגיא דמסקינן דנוקשה לר' אליעזר לית לי', ע"ש שנדחק בישובו, ודעת הרי"ף והרא"ש לפסוק דנוקשה ותערובות תרווייהו מדרבנן נינהו, ודחו משנה זו דריש אלו עוברין מהלכה, מכח משנה (שם מ"ח:) שיאור ישרף והאוכלו פטור, א"כ הכריעה משנתינו זו דליכא לאו בנוקשה (ועי' רמב"ן במלחמות והר"ן שם) מ"מ יש לעיין דהא מתניתין סתמא קתני, שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת, ומה הוא שיאור נחלקו אח"כ ר' יהודה ורבנן, ר"י ס"ל שיאור כקרני חגבים, ורבנן ס"ל דכקרני חגבים חמץ גמור הוא, ואיזה זה שיאור זה שהכסיפו פניו, ובסוגיא דחולין (כ"ג:) מתבאר מהש"ס דשיאור דר' יהודא אף ע"ג דלית בי' לאו לר"י מ"מ איסורא דאורייתא אית בי' ולאו מצוה היא מה"ת, כמו שדקדקו שם התוס', וא"כ למה נקטו הרי"ף וש"פ לדבר פשוט דלדידן נוקשה [דהיינו שיאור דידן הכסיפו פניו] הוה מדרבנן מנא להו להמציא בזה פלוגתא בין ר"י לדידן, הא בפשוטו נראה לומר דכמו דלר"י שיאור דידי' אסור מדאו', ה"נ שיאור דידן לדידן, ועי' בק"נ על הרא"ש פ"ג דפסחים אות ט"ו, ובפ"מג בפתיחה לה"פ שתמהו בזה ועי' בתוס' מנחות (נ"ד.) ודוק

ובאמת בעיקר היסוד יש לתמוה כיון דר"י לית לי' לאו בנוקשה מנא לי' לרבויי בי' איסורא דאורייתא, עוד נתעוררו התוס' (בחולין שם ובמנחות נ"ג.) במאי דפשיטא לי' להש"ס התם דנוקשה לר"מ דאית לי' נוקשה בלאו בפסח, חשיב חמץ לגבי מנחות, מנ"ל להש"ס הא, הא בחמץ מקרא בפ"ע אתא נוקשה ואינו בכלל חמץ סתם, וא"כ במנחות דליכא קרא לרבויי, מנ"ל לדמותו לענין נוקשה לפסח, ותירצו דאיכא שום יתורא במנחות דמרבינן בי' נוקשה, וכבר תמה הפ"י דא"כ אמאי פסיקא לי' להש"ס דלר' יהודה, נוקשה לא איתסר במנחות, דילמא במנחות אף ר"י מודה מכח ההוא יתורא דקרא, והי' מקום לומר דהכי סוגיין, דלר"מ דס"ל נוקשה בלאו לגבי פסח, מסתברא לאוקמי ריבויא דגבי מנחות נמי לנוקשה, אבל לר"י דלית לי' ללאו בנוקשה לגבי פסח, לא מסתברא לי' למדרש ריבויא גם במנחות לנוקשה, וע"כ ר"י מוקים ריבויא דההוא קרא למילתא אחריתא, אלא דכל כי האי הוה לי' להש"ס לפרושי, מה הוא הריבוי, ור' יהודה מאי דריש בי'

(ב) וראיתי להנוב"י (מ"ק א"ח סי' כ"ב) שהעיר דבר מחודש דמי פירות עם מים הוה חמץ דאו' לכ"ע לענין פסח, לפי היסוד שהזכרנו לעיל, דמדמה הש"ס חמץ דמנחות לחמץ דפסח, ובמנחות (נ"ז:) מסקינן דר"ע מרבה מנחת נסכים לחימוץ דאמרינן מגבלה במים עם השמן, מבואר מזה דמי פירות עם מים הוה חמץ לענין מנחות וע"כ דהוה נמי חמץ לענין פסח כמש"ל] וא"כ ע"כ מוכח אחת משתי אלה, או דמי פירות עם מים הוה חמץ גמור, או דהוה נוקשה אבל נוקשה בלאו לענין פסח, דהא ודאי אם נימא דמטעם נוקשה מרבה לה ר' עקיבא לחימוץ וע"ה דה"ה