עמודי אור מד

באחרים ואח"כ נשחט השני שהוא בטל אף דהוי דשיל'מ כיון שלא ניכר קודם התערובות, ויש לי לדון ע"ז מדברי רבינו הכ"מ הנה הרמב"ם כתב (פ"ז מה' מעילה ה' ו') וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, מחלל אותה ואח"כ ישתמש בכיס ואם הוציא ולא חלל לא מעל עד שיוציא את כל הכיס, וכתב ע"ז רבינו בכ"מ ומ"ש וכן פרוטה שנתערבה בכל הכיס כו' עד לא מעל עד שיוציא את כל הכיס ג"ז משנה שם, ופסק כחכמים, והטעם שאין מעילה מן הספק לדעת חכמים הלכך לא מעל עד שיוציא את האחרונה דאז הוי ודאי, וא"ת ולבטיל ברובא וי"ל דדשיל"מ הוא, א"נ מטבע חשיב ולא בטיל, עכ"ל

(ח) אמנם דברי הכ"מ הללו תמהו עליהם רבותינו האחרונים המל"מ שם, והפר"ח ביו"ד (סי' ק' סק"ג) דהא הא דדשיל"מ אינו בטל הוא מדרבנן, וכ"כ התוס' שם להדיא במעילה, וגם בדבר חשוב השיג הפר"ח על התוס', וסוף דבר לא נתחוורו לדבריו דעת הרמב"ם שהוצרך לומר דמיירי שהפרוטה של הקדש היא ניכרת ע"ש, וכבר עמד על דבריו הפרמ"ג ביו"ד (סי' ק"ב) והנה עפר אני תחת כפות רגליהם, ולפענ"ד יש כאן תימא גדולה בדבריהם, ודברי הכ"מ נכונים, כי מה שהבינו ז"ל, שקושיית התוס' והכ"מ הוא מ"ט בטל מעל לרבנן כשיוציא את כל הכיס, הרי בטלה פרוטה של הקדש, והוא דבר תימא שהרי סוגיא ערוכה הוא בביצה (ל"ח:) הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין של חבירו יאכל הלה וחדי בתמי' ע"ש בכל הסוגיא, וכתב רש"י במסקנא ממונא לא בטיל ברוב להיו' קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה עכ"ל, ובש"מ הביא שם דברי הריטב"א וז"ל, שזה כמתערב קב חיטין בעשרה קבין דלא בטיל אפי' מדאורייתא, ושם בעליו עליו ולא עוד אלא שהוא כשותף בו לכל דכר וכו' עכ"ל ע"ש באורך, וכי יעלה על הדעת שמי שנתערבה לו פרוטה של הקדש במעותיו תקנה לו הפרוטה ויאכל וחדי, הדבר פשוט שאין חילוק בזה בין הדיוט להקדש, [רק במה שבהדיוט בעי השבה בהקדש חייב קרבן וחומש] ולא אימעיט הקדש אלא ממזיק כמו נכסי א"י דחייבין עליהם משום גזל, ופטור המזיקן, ומבואר הוא בכ"מ שלא בטל ממונו ברוב ממון ישראל, לדוגמא גבי בכור אמרינן שאם הקנה לא"י א' מרבוא פטור מן הבכורה ודוק, וכן בתו"מ קי"ל המזיק מתנות כהונה פטור, ומ"מ אף בטבליהו לא מיקרי של ישראל כולו דליבטיל ממון כהן עיין היטיב תוס' פסחים (ל"ח. ד"ה אתיא) ברם בירורן של דברים כך הוא, שוודאי פרוטה של הקדש שנתערבה בכיס גוף הפרוטה בטלה שאין בה מעילה, אך מ"מ יש להקדש פרוטה בתוך מעותיו באופן שאם הוציא את כל הכיס, הרי נהנה בפרוטה אחת יתירה על מעותיו משל הקדש וחייב מעילה, אמנם התוס' כתבו לר"ע דס"ל יש מעילה מן הספק, ולהכי כיון שהוציא א' מהן מעל, הוקשה להם דהא גוף הפרוטה ודאי בטלה, וע"ז כתבו דא"ל מטעם דשיל"מ, דהא מדרבנן הוא ואיך יתחייב קרבן ע"ד ר"ע, אמנם רבינו הכ"מ יצא לבאר דברי רבינו הרמב"ם דפסק כרבנן, ומ"מ כתב שלכתחילה אסור להשתמש בלא חלול, וכן סיים לא מעל עד שיוציא, דמשמע איסורא איכא ויקשה אמאי אסור הא גוף הפרוטה בטלה, וע"ז תירץ הכ"מ, דלדידן לענין איסורא שפיר ניחא משום דהוי דשיל"מ או דבר חשוב, ודוק היטיב בזה כי הוא נכון מאוד בס"ד, ועיין היטיב בלשון התוס' כי מאוד יומתקו דבריהם לפמ"ש, ואחרי שיישבנו דברי הכ"מ, הלא שפתיו ברור מללו דאף בדבר שלא ניכר האיסור קודם התערובות לא בטיל דשיל"מ, כמו באומר פרוטה בכיס זה הקדש, שמתחלת איסורה היתה מעורבת, ומ"מ אנו דנין בה דין דשיל"מ

(ט) ואני בעני לא זכיתי להבין יסוד דברי רבותינו האחרוני' שהשיגו על התוס' בב"ק בענין ביטול רבעי משום דשיל"מ, וכן צדדו לענין אותו ואת בנו, והלא יסודו של המרדכי בהך דגיגית בפ"ק דשבת הוא מדאמר הש"ס בריש ביצה הני מילי היכא דאיתי' לאיסורי' בעיני', והלא מבואר הוא שם שזה דוקא בדבר שעיקרו מדרבנן כמו מוקצה, דהא עלה קאי דקאמר שם אהא דאין מבטלין איסור לכתחילה, הנ"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין, ופריך ולרב אשי דאמר דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל מא"ל ועלה משני הנ"מ היכא דאיתי' לאיסורא בעיני' פי' בזה אמר רב אשי דאפי' בדבר שעיקרו מדרבנן לא בטיל, אבל היכא דליתי' לאיסורא בעיני' לא, ומזה למד המרדכי דינו לענין גיגית שהוא מדרבנן, אבל באיסורין דאו' שאינן בטלין בדשיל"מ לא שמענו לחלק בין הוכר האיסור קודם התערובת, וכמו שהוכחנו לעיל מסוגיא דנדרים ומדברי הכ"מ, ועיין בתשו' משכנות יעקב חיו"ד (סי' כ"ט) ועיין הטיב בש"ך יו"ד סי' רט"ז ס"ק

ודוק

, (י) עוד זאת אדרוש במה שכתבו לדחות דעת רמ"א לענין קציצת פרי מן המחובר שדעתם ז"ל דמה שניתוסף בשבת מקרי לא הוכר האיסור קודם התערובת ובטיל אף בדשיל"מ, ואני בעניי אני חוכך אם הוא בטל בכה"ג אף בשאר איסורין שאינם בכ"ש, שהרי המרדכי כתב סוף חולין שדבר המעורב מתחלת ברייתו אין לו ביטול מן התורה ועיין הטיב במל"מ (פ"א מה' משכב ומושב ה' י"ד) וכבר רמו האחרונים בי"ד סי' ק"ד דברי המרדכי אהדדי, שהרי לענין דשיל"מ כתב בהיפוך דדבר המעורב מתחילתו קיל טפי, וכולם כאחד חלקו דשאני הכא שההתיר קדם תחלה לבדו, והאיסור בא מעורב, משא"כ כשגם ההיתר לא ניכר לבדו אז אין לו ביטול מן התורה, והנה דבר ידוע הוא שאף לשיטת הפוסקים דפרי שנקצץ מן המחובר בשביל חולה אין בו משום מוקצה [וכמו שנרחיב בזה לפנינו בס"ד] או בחלה מבעו"י דלכ"ע אין בו מוקצה אחר קציצתו, מ"מ לכ"ע בעודו מחובר הוא מוקצה, עיין באו"ח סי' שי"ב ס' ו' וסי' ש"ח ס' ל"ט ובתוס' שבת (מ"ה: ד"ה להכי) ושם קנ"ו: ד"ה והא ולפ"ז כאן הוא בהיפך שקודם שנקצץ הי' הכל מוקצה, רק אחר שנקצץ הותר מה שגדל מאתמול, ומה שגדל בשבת נשאר באיסורו הקודם, וא"כ אדרבה ההיתר לא נברר ובא מעורב והוא עדיף יותר לכאורה מנידון המרדכי סוף חולין שבאו שניהם כא' מעורבין, מכ"ש היכא שנתחדש ההיתר אח"כ והאיסור במקומו עומד, שדינו שלא יבטל, והוא עיון גדול לדעתי הקלושה, ונלפע"ד ראי' ברורה לדעת המרדכי ולדברינו ממשנה (רפ"ד דתרומות) המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר, ר"מ אומר אף מוציא הוא למקום אחר תו"מ, ומפרש לה הר"ש והבאים אחריו כגון שהי' לו ק' סאין טבל, והוציא מהן סאה תרומה ובדעתו עדיין להפריש השאר חוזר ומוציא ממנו מאותו הכרי עצמו עד שישלים ב' סאין כשיעור התרומה, דטבל הוא שעולה בידו, אבל לא על טבל אחר, דלגבי אחריני תלינן דלמא המתוקן הוא מוציא, ור"מ שרי אף למקום אחר, משום דאית לי' ברירה, כמבואר בדברי הראב"ד בהשגות (פ"א מה' מעשר הלכה ט"ו) (ועיין היטיב תוס' תמורה ל'. ד"ה ואידך) והנה דבר ברור הוא שהמפרשים ז"ל לדמיון בעלמא נקטו שהפריש ממאה סאה, סאה אחת, דה"ה אם הפריש סאה ומחצה או יותר כל שלא השלים השיעור פליגי בזה ר"מ ורבנן וכן הוא פשטן של דברי הראב"ד שם יעו"ש, ויקשה לכאורה לר"מ דס"ל מוציא ממנו תו"מ על מקום אחר והא מבואר הוא במנחות (ל"א.) דטבל במתוקן ברובו בטל מן התורה ע"ש, וא"כ הוי מפריש מן הפטור על החיוב ומאי שיאטי' דברירה כאן בדבר שנתבטל, אמנם לדעת המרדכי עולה הדבר כמן חומר, כיון שמתחילה הי' הכל טבל אף שאח"כ הותר מה שתיקן, מ"מ הוא בתערובות, עם הנשאר מן הטבל, ולא הוכר מעולם בפ"ע, ולא בטל הטבל מה"ת, ובזה פליגי ר"מ ורבנן בברירה (ועיין תוס' סוטה י"ח. ד"ה חזר) ולפ"ז בנידון הרמ"א הוא ממש כזה שמתחילה הי' הכל מוקצה, ושוב הותרו גידולין של קודם שבת, מ"מ לא ניכרו בפ"ע, ודינן שלא יבטלו ומכש"כ בדשיל"מ, זהו מה שעלה במצודתיו לדון [מ"מ כ"ז הוא בפרי, אבל בהמה אף שמתגדלת בשיו"ט לא חששו לזה, כמו שחילק הגר"א שם בביאוריו שאין זה מוכרח שיתוסף בשיו"ט, משא"כ בפרי שדרכו שהוא גדל והולך, ע"ש במתק לשונו סי' שי"ח ס"ק ט'] ולהמליץ בעד מאורינו הרמ"א, והדבר צריך תלמוד

(יא) והנה בחלה בשבת ונקצץ פרי עבורו, מה דינו של הפרי לענין מוקצה, הב"י בסי' שי"ח הביא שני סברות בזה, והרמב"ן במלחמות בפ"ק דחולין, ופ"ג דביצה הכריח בדעת הרי"ף והרמב"ם דלית בהו משום מוקצה דאין לר"ש שום מוקצה מחמת איסור אף במה שמחוסר מעשה, כיון דלא דחיי' בידים, והא דס"ל לר"ש מוקצה בבכור הוא משום דס"ל אין רואין מומין בי"ט ואיכא תלתא מי ימר, ולפ"ז לרבי דס"ל בביצה (כ"ו.) [ללשון שני של רש"י עש"ה] מוקצה גבי בכור אע"ג דס"ל רואין מומין ביו"ט, ודמי כגרוגרות וצמוקים כמבואר בפ"י שם עש"ה, וע"כ לדידי' מוקצה כה"ג היכא דצריך מעשה [ובהכי ניחא דסתם מתניתין בשבת להתיר