עמודי אור מב

מסוגיא דב"ק דגם שור שנגמר דינו כשהוא בבית שומר מקרי ממון לר"ש שאסר מתחייב עליו כעל ממון גמור, א"כ חמץ של הקדש במועד נמי לר"ש דס"ל גורם לממון כממון אע"ג דהאי חמץ לגבי הקדש גופי' הוא רק גורם לממון, מ"מ ביש עליו חיוב אחריות מהני לי' לעבור עליו כעל שאר חמץ שהוא באחריות ושפיר קאמ' הירושלמי שאינו עובר עליו אלא לר"ש אבל לדידן אינו עובר אלא על חמץ שגופו ממון אצל בעליו ועי' בצל"ח שם דפשיטא לי' דלדידן דקי"ל כר"ש דאחר זמנו מותר מה"ת הי' עובר גם נפקד מישראל בב"י כיון דחזי אחר הפסח, אך צידד שם כיון דמדרבנן אסרוהו ס"ס לא שוה מידי, ולמה שבארנו אינו כן כיון דגם אצל בעליו למה שביאר שם אינו אלא גורם לממון לא מהני בי' קבלת אחריות והרי הירושלמי מסייענו כמו שנתבאר בע"ה]

סימן כג הלוסק

שאלה ישראל החשוד להשהות חמצו בפסח לתאבון מחו לקנות ממנו חמץ תיכף אחה"פ, באופן שאין לתלות שנעשה עתה, אם יש לתלות שהחליף חמצו בשל א"י

(א) תשובה, ראינו לברר תחילה אם יש להתירו מטעם ספק, דהא קי"ל חמץ שעעה"פ מותר מה"ת ולא מתסר אלא מדרבנן, ואזלינן לקולא למיתלי שהחליפו, אולם המג"א (בסי' תמ"ט) כתב דחמץ הנמצא אחה"פ וא"י אם הוא של א"י או של ישראל אסור באכילה ומותר בהנאה, וא"כ הי' לנו לדון בנידון שלפנינו מטעם ספק ג"כ כדינו של המג"א, אמנם כל האחרונים נ"ע תפסו על המג"א דמה שייך לחלק בין אכילה להנאה דהא תרווייהו דרבנן, ולהלן נבאר בעז"ה כי דבריו נכונים הכלל דמטעם ספק הי' החמץ אסור באכילה ומותר בהנאה, אך בפ"ק דחולין (ה':) תניא חמצן של עוברי עבירה לאחה"פ מותר מיד מפני שהן מחליפין, ומבואר שם בסוגיא דבין לר"י דס"ל חמץ אחר הפסח אסור מה"ת בין לר"ש דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור מדרבנן תלינן דודאי החליפו, דכל כמה דמצו למיעבד בהיתירא פורתא עבדי, הרי דין שאנו עוסקין בו נתבאר בברייתא להדיא, אך הפוסקים לא הביאוהו להלכה, וכבר עמד בזה הפ"י שם בחידושיו ונדחק מאוד, עי"ש, והנלפענ"ד בטעם השמטתן, דלכאורה קשה מה מרויחין הע"ע בחליפין, כיון דלר"ש אכילה והנאה תרווייהו דרבנן, א"כ עכ"פ בהחילוף איסורא קעבדי, ומה לי איסור אכילה דרבנן או החלוף דרבנן, והנה בדברי רש"י שם מבואר יותר, דס"ל דאף החליפין אסורין למחליף עצמו [ומבואר בתשו' חות יאיר (סי' מ"ו דאף לאחה"פ שהוא מדרבנן אסור למחליף עצמו לדעת רש"י, והפר"מ בא"ח (סי' תמ"ג) נסתפק בזה, ואשתמיטתי' דברי החו"י] ומ"מ תלינן שהחליפו כי היכי דלישרו לדידן ע"ש ברש"י ובתוס', הן אמת שיש לעיין טובא, דתינח אם החמץ עומד אצלם למכור, שפיר תלינן שודאי החליפוהו, אך אם החמץ עומד אצלם לאכילת עצמה, א"כ מאי נפקא להו מינה וברייתא סתמא קתני שחמצם מותר אף באופן שאין לתלות שהחליפוהו משום מכירה לאחרים, ונ"מ טובא שאם הע"ע חשודין למכור דבר איסור אף שלא לתיאבון דקי"ל (יו"ד סי' קי"ט ס"ב) דמ"מ מותר להתארח אצלו, שבעצמו לא יאכל, א"כ גבי עו"ע יהא אסור בכגון זה והבן, והנראה בכ"ז דגרסינן ביומא (פ"ג:) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחילה כו', טבל ותרומה תנאי היא מ"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוני', והנה מתבאר שזה נחשב קל באיסורין מה שאין איסורו לכל אדם, שהרי טבל ותרומה שניהם במיתה לזר, ומ"מ אמרינן דתרומה קילא, וע"כ לא פליג עלי' אידך אלא משום דטבל אפשר לתקוני', וזהו כוונת רש"י כאן, שהעוברי עבירה כל מה דמצו למעבד בהיתירא פורתא עבדי, שאף שהחליפין אסורין ג"כ להם, מ"מ מרוויחין להקל האיסור שהרי לדידן מיהא שרי, משא"כ חמצם הי' אסור לכל העולם, והוא מדוקדק מאוד בדברי רש"י ותוס' למעיין היטיב

(ב) ולענין מה שהקשינו הא בחילוף גופי' איסורא איכא, נראה לתרץ ע"פ סברת הר"ן בפ' בתרא דיומא, בחולה בשבת שאנו שוחטין עבורו, ולא נאכילנו נבילה המוכנת, אף דשחיטה הוי איסור סקילה ונבילה הוי לאו, היינו משום דבשחיטה נעשה איסור בפ"א, אבל בנבילה עובר על כל כזית, [עיין בפר"ד דרוש י"ט מה שפלפל בארוכה] ואף אנו נאמר שיותר נוח להם לעו"ע להחליף החמץ שנעשה האיסור בפ"א, ממה שיאכלו חמצם ועבדו איסורא בכל כזית, ואולם בדברי הר"ן יש לעיין מסוגיא דיומא שם דאיפלגו רבי וראב"ש מי שנשכו נחש גוזזין לו את הכרישין [פי' מן המחוב'] ומאכילין אותו וא"צ לעשר וראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר, הרי דס"ל לרבי דאין דוחין שבות דהפרשת תו"מ ומאכילין אותו שאינו מעושר, אף דעבר בכל כזית וכזית, ועיין היטיב בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ז באורך, ומידי דברי אמרתי חובתינו ליישב דעת הרמב"ם שלא הביא כלל להלכה מחלוקת דרבי וראב"ש וכבר תמה המג"א בסי' תרי"ח ע"ש, ועיין בנוב"י (מ"ק חא"ח סי' ל"ו) מה שחתר ליישב שהרי אין דרך הרמב"ם להשמיט דין [המפורש בגמרא, ומה שנלפענ"ד, דלכאורה קשה לי קושיא עצומה בפלוגתא דר' וראב"ש בכרישין אלו שנחלקו עליהם, מה איסור יש בהפרשת תרומות ומעשרות בהן, כיון שנקצצו היום מן המחובר [כן פי' בזה התשב"ץ והנוב"י דהאי ומאכילין אדלעיל קאי, ובאמת לולא דבריהם הי' אפשר לפרש דמלתא באנפי נפשה היא, שהרי בלא"ה קשה הי' להם למעט בקצירה היינו שיעור התרומה והמעשר לא יקצצו שהוא מלאכה דאורייתא, ולהאכיל החולה שאינו מעושר, (וזה אין לומר שהחול' צריך גם להתו"מ לאכלם, אלא שנחלקו אי עדיף למעט באכילת איסור, דא"כ מאי פריך הש"ס מהך ברייתא שם לרבה, הא איהו באפשר בחולין גרידא קמיירי ע"ש ודוק) שזה עדיף לכ"ע אם לא שנאמר דמיירי שלא ידעו תחילה כמה יצטרך החולה וכ"ז דוחק], ומבואר הוא בביצה (ל"ז.) שם בסוגיא דמלילות (דף י"ב:) דבפירי דטבילי האידנא לא גזרו על הפרשת תו"מ, וזכאי בהרמתן ולזה רמז הרמב"ן במלחמות בסוגיא (שם ט') ע"ש היטיב ודוק [וכן הוא באמת בכל מה שגזרו משום מתקן, לא גזרו במה שנתהוה האיסור היום, בטבילת כלים קי"ל נטמא ביו"ט מטבילין אותו, ובהתרת בכור נולד הוא ומומו רואין אותו ביו"ט] ופשוט שאין חילוק בין שבת ליו"ט, כיון דפירי דטבילי האידנא לא היו בכלל הגזירה, וכן הוא מתבאר מדברי הק"נ בפ"ק דביצה במ"ש לענין דינו של המג"א ע"ש ודוק היטיב, וא"כ מ"ט דר' דמאכילין אותו שאינו

מעושר

(ג) וראיתי להמגי' במ"ל (פ"ה מה' מעשר הכ"ג) שכתב דלמאן דס"ל שבת קובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו [או לדידן בפירות המיוחדין לשבת] שרי לעשרן בשבת כיון דקביעותם הוא מדרבנן, ולא שייך בזה מתקן [ומה שאסור לעשר את הדמאי, הוא משום דעיקרו על ספק של תורה] ופירי דטבילי האידנא שרי לעשרם בשבת, וייחס סברא זו לר' אליעזר ע"ש, והנה הרכיב שני דברים יחד דפירי דטבילי האידנא אף בטבל של תורה מותר לתקנו, כמבואר בסוגיא דמלילות שהבאתי לעיל, ומה שצדד משום דהוי טבל דרבנן לא מחזי כמתקן, קשה ע"ז מסוגיא דיומא דהוי מעשר ירק, ולקמן נדבר בארוכה, אך מ"ש דקביעותא דשבת הוי כמו פירי דטבילי האידנא, במח"כ אישתמיטתי' המשנה וכל סוגיית הגמרא במקומה בספ"ד דביצה, ששנינו ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר, ומבואר הוא בכל הסוגיא שם, דוקא שביעית דלאו בר עישורי הוא, אבל בשער שני שבוע א"א משום דשבת קבעה, ויהא אסור לאכול משום מעשר ע"ש, והוא תמי' גדולה לפענ"ד על הרב ז"ל, ובאמת יש לחלק בין פירי דטבילי האידנא לקביעות שבת, דשאני התם שתיכף בכניסת שבת הי' עליהם איסור טבל, משא"כ בשאר דברים שא"א לצמצם שלא יקדים כניסת שבת לחלות הטבל רגע אחת ודוק

(ד) וראיתי להפמ"א בסי' ל' שהאריך שם להוכיח דאף בדרבנן שייך מתקן, וכתב ז"ל ובזה ניחא לי שנתחבטו גאוני עולם בע"פ שחל בשבת ושכח להפריש חלה מלחם חמץ דאין להם תקנה כמבואר במג"א (סי' תק"ו) ואם איתא לדברי ט"ז דטבילת כלים חדשים שהן מדרבנן לא חשוב תיקון כלל, א"כ אמאי נתחבטו בזה, הא חלת חו"ל הוא דרבנן אף דאין מפרישין אף חלת חו"ל בי"ט היינו היכא דאפשר אף הפרשה משום דאוכלין על המשוייר, אבל היכא דלא אפשר כנידון דהמג"א הי' היתר גמור להפריש וליתן לכהן קטן לאוכלה, אלא ודאי דאף בתיקון דרבנן אסור לתקן בשבת ויו"ט עכ"ל, והגאון ר' יעקב נרו בספרו משכנות יעקב [חא"ח סי' ק"מ] כתב עליו דהא מסוגיא דיומא דלעיל מוכרח דגם