עמודי אור מא

חמורה דוחה צרעת לא כ"ש, דילמא איצטריך קרא דמילה דוחה צרעת בשבת, דאיכא תרי דחיות, דחיית שבת ודחיית צרעת, והא בנזיר (מ"ח:) אמרינן כה"ג גבי מת מצוה דאיצטריך לכה"ג והוא נזיר דמיטמא למת מצוה [אע"ג דכבר למדנו דכה"ג לחודי' ונזיר לחודי' מיטמא למ"מ] משום דהוה תרי איסורי, והכי נמי נימא הכי, וצריך תלמוד

סימן כא וואלקאוייסק

שאלה בדין חטים שנתחמצו והחמץ ניכר בהם אם מותר למוכרם לעכומ"ז (הרבה ביחד) קודם פסח

תשובה זה מחלוקת הר"ן והטור, הובא במג"א ובח"י (רסי' תס"ז) המג"א הסביר דעת הטור דכיון דהחמץ ניכר יראה הישראל שהן מחומצי' ולא יקנה מהעכומ"ז, ולשמא יטחנם העכומ"ז ויקחם ישראל לא חיישינן דהא אין לוקחין קמח מהשוק לצורך פסח, והח"י תמה דהא אין לוקחין לאכילה, אבל שמא יקנה ממנו ישראל וישהנו בפסח ויעבור על ב"י, ולענ"דנ ליישב דעת המג"א, שאם יקנה הישראל מהעכומ"ז הקמח קודם פסח, הא בשעה ה' יבטל הישראל חמצו ולא יעבור על ב"י, וכבר הכריח הגאון רבינו עקיבא איגר בתשו' דכה"ג שביטל סתם ולא נודע לו אז שזה חמצו [כגון שסבור שנמכר כראוי, ואח"כ נתגלה שהמכר בטל, ע"ש] מ"מ כי אגלאי מילתא שזה חמצו נתבטל גם הוא בכלל ביטול סתם, וה"נ דכותה, ואע"ג דאפילו ביטל אסור מדרבנן להשהותו, היינו במידי דדעתי' עלוי' אבל לא בכה"ג עי' בתשו' האחרונים ז"ל] ונמצא שלא יעבור על ב"י, שהרי כל ישראל מבטלין חמץ כתקנת חכמים, ואם באנו לחוש שמא יקנה הישראל קמח זה מהעכומ"ז אחר הביטול, נלענ"ד שכיון שקונה הקמח בזמן איסורו [או סמוך לו ממש] והוא סבור שהוא מותר לו בהנאה, ובאמת חמץ הוא, הוה מקח טעות, וחילא דידי מההיא דע"ג (ע"א:) הלוקח גרוטאו' מן העכומ"ז ומצא בתוכן עכומ"ז אם עד שלא נתן מעות יחזור כו', משום דהוה מקח טעות, כיון דלישראל איסורי הנאה הוה העכומ"ז שמצא בין הגרוטאות, והכא נמי דכוותה בלוקח קמח בפסח כסבור שהוא מותר לו, ונמצא שהוא חמץ, הוה מקח טעות, ואע"ג דמפליג התם הברייתא והש"ס דאי משנתן משך לא יחזיר, נלענ"ד דזה לא שייך גבי חמץ, דהא מפרש התם טעמא כיון דנתן מעות, א"כ כשיחזיר לו העכומ"ז ויקבל המעות מחזי כמאן דשקל דמי ע"ז, לא שייך כן גבי חמץ, דבאמת גם התם אם ירצה להחזיר לו העכומ"ז ולא לקבל המעות שפיר דמי, ולפ"ז בחמץ ישהנו עד אחר הפסח ואין עובר באותה שהי' דהא לאו דידי' הוא] ואז יחזור החמץ להיתר ויקבלנו בעד מעותיו, וליכא כאן חשש לקיחת דמי אה"נ [גם בלא"ה נלענ"ד שלא נאמר דין זה אלא בעכומ"ז ואין למדין ממנו לשאר אה"נ, ודוק,] וסבור הייתי לחלק ולומר דדוקא בעכומ"ז נאמ' דין זה דהוה מקח טעות כיון דלא חזי לישראל, משום דא"י ג"כ מוזהר על עכומ"ז, ואולי כמו שהוא מוזהר על עבודת כומ"ז כן הוא מוזהר שלא ליהנות ממנה, וכמו שפלפל בזה הגאון בעל טורי אבן, וכיון דאיהו שייך באיסור זה שפיר חשיב מקח טעות, אבל א"י שמוכר קמח ונמצא חמץ, דאיהו לא שייך באיסור זה, יש לדון דלא שייך מקח טעות, אולם באמת זה אינו שכבר הוכחתי במישור בעה"י דעכומ"ז שרי לעו"ג בהנאה (דלא הוזהר אלא מלעבדה] וראי' מסוגי' דעכומ"ז (ס"ד.) הדור יתבי כו' ת"ש כו' אמר להו [ר"נ לאותם שרצו להתגייר] זילו זבונו ע"ג וי"נ כו' ואם איתא דלדידהו בגיותן נמי אסור לאתהנוי מע"ג, איך יהיב להו ר"נ עצה למיעבד איסורא למכור ע"ג וי"נ, ע"כ דלדידהו שרו בהנאה, וכיון שהוכחנו שלגוי שרי ע"ג בהנאה, ומ"מ מחשבינן לה מקח טעות בלוקח גרוטאות ומצא בהן ע"ג, והיינו משום דאסור לישראל, דון מינה נמי לנ"ד גבי חמץ בכה"ג ג"כ לא קנה הישראל, ולא עבר על ב"י דלאו דידי' הוא, ובזה נתבארו יפה דברי הטור כמו שביאר המג"א דמשום חשש ב"י ליכא, ונסתלקה תמיהת הח"י [ואל תשיבני נהי נמי דמקח טעות הוה כמש"כ, הא מ"מ שומר הוה על הקמח עד שיחזירנו לעכומ"ז, וכמו שכתב הרא"ש בהדיא בב"מ (פ"ג סי' כ"ד) דבמקח טעות הוה ש"ש על החפץ עד שיחזירנו לבעליו ע"ש, אין זה קושיא דהא כבר הסכימו הפוסקים דאע"ג דגבי חמץ עובר על של אחרים שקבל עליו אחריות, מ"מ בקבל סתמא פקדון מהעכומ"ז לא נעשה שומר עליו, וא"כ בעכומ"ז לא שייך להחשיבו ש"ש במקח שהוא מקח טעות, ויש לעיין קצת בפרט זה שאם העכומ"ז אלם הלא לא יחזיר לו מעותיו, מ"מ יש לומר הא לאחה"פ יותר לגמרי [וזהו מחלוקת הפוסקים ודוק אם אחריות אלמות מקרי אחריות] אך יש לדון בזה מחשש רוצה בקיומו, וכבר דברו בזה רבותינו ז"ל]

סימן כב סווואלק

שאלה מי שהקדיש חמצו וקבל עליו אחריות שאמר הרי עלי אם יאבד, אם עובר עליו בפסח בבל יראה. תשובה גרסינן בירושלמי (פסחים פ"ב) אית תנא תני אבל אתה רואה של גבוה ואית תנא תני אפילו של גבוה א"ר בן ברחיא קומי ר' זירא תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש, פי' דס"ל בכל דוכתא דבר הגורם לממון כממון דמי, ולכאורה תמוה הא גבי חמץ לכ"ע אי חייב באחריותו עובר בב"י, דרבי רחמנא לא ימצא להחשיב דבר שהוא חייב באחריותו כשלו, ולמה תלה הירושלמי דין זה דוקא אליבא דר"ש, וכבר האריך בזה הגאון מ"ו יו"ט אלגזי בחי' לה' חלה להרמב"ן ז"ל (דף מ"ה ע"ד דפוס פרעשבורג) כדרכו הטובה העמיק הרחיב

ולענ"ד הדברים עולים כהוגן בפשוטם, דבאמת אע"ג דרבי רחמנא בחמץ דקבלת אחריות מחשיבו כדידי', היינו בחמץ שהוא ממון גמור אצל בעליו, אמרינן כשהנפקד קבל עליו אחריות, אע"ג דלאו ממונו ממש הוא, כיון דאי מגניב או מתביד יתחייב לשלם להמפקיד, חשוב כממונו לעבור עליו בב"י, והנה דבר פשוט דדין השומרי' להתחייב באחריות אינו אלא בממון גמור, אבל אם הפקיד דבר הגורם לממון אצל חבירו, תלי בפלוגתא דר"ש ורבנן דלר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, מתחייב עליו בדין השומרים, ולרבנן דלאו כממון דמי ליתי' בדין השומרים, והוא מתבאר מסוגיא דב"ק (ע"א:) דאמרינן דאם הועד השור בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר להריגה, וגנבו גנב מבית שומר, דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, כיון דאי הוה השור ביד שומר הוה מצי פטר נפשי' בחזרתו לבעלים, לומר לו הרי שלך לפניך [אע"ג דאיסור הנאה הוא, כיון דנגמר דינו] חשבינן לי' כממון השומר ומתחייב הגנב בכפל ותשלומי ד' וה', ולמ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטור הגנב, פשוט דה"ה אם מסרו השומר לאחר בפקדון תליא נמי בהאי דינא דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, מתחייב בכל דיני שומרים, כפי חיובם, ולמ"ד לאו כממון פטור, ולית' בכלל שמירה, ומעתה נדון כמו כן לענין חמץ דנהי דחייב רחמנא לבער חמץ שהופקד אצלו באחריותו, היינו חמץ שהוא ממון אצל בעליו, [ומה"ט דן הצל"ח בחי' באורך (פ"ק דפסחים) כדעת הלבוש דישראל המפקיד חמצו אצל ישראל חבירו המפקיד עובר עליו בפסח אבל לא הנפקד, דכיון דמטי זמן איסורי' פקע חיוב אחריותו, ושוב אין הנפקד עובר ולא שייך לעבור בב"י משום אחריות אלא בקבל פקדון מעכומ"ז ע"ש באורך] וכיון דמסקינן בפסחים (כ"ח:) דחמץ של הקדש במועד כיון דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, האוכלו במועד פטור, למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, דזה מקרי רק גורם לממון, כיון דהשתא לא שוי מידי, ולא מפריק כלל, מה שיהי' דמים אחר הפסח חשבינן רק גורם לממון ע"ש היטיב, ולפ"ז בחמץ של הקדש אע"פ שיש עליו אחריות מכח נדרו שנדר הרי עלי, מ"מ לדידן אינו עובר עליו, כיון דמצד ממון אין עליו דין שומרים, דהא אצל הקדש גופי' רק גורם לממון מקרי, אמרינן דלא רבי קרא בכה"ג לעבור בחמץ, ואף שכאן הוא באחריותו מכח נדרו, אין זה שייך להחמץ כלל רק חיוב נדרו עליו, ולא דמי לשאר קדשי' שחייב באחריותן דהתם ממון גבוה הם למה שהן עומדין להקרבה, משא"כ חמץ זה שהוא הקדש בדק הבית ולדמי' הוא עומד, וכשאינו ראוי לפדות, לאו ממון הוא כלל גם אצל גבוה, חיוב אחריותו אינו ענין לגוף החמץ להחשיבו ממונו לענין ב"י, רק חיוב נדרו הוא מצד עצמו, ולכך לדידן אינו עובר בחמץ של גבוה אפי' אם הוא חייב באחריותו, כיון דגם להקדש גופי' אינו אלא גורם לממון

אבל לר"ש דס"ל דגורם למאון כממון הוא, שפיר מהני חיוב אחריותו להביאו בדין שאר שומרי' וכמו שהבאתי