עמודי אור מ

דוחה שבת מילה דוחה אותה שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה והש"ס שם דחה ק"ו זה מתרי טעמי ע"ש, ופשוט דדחיות הללו לא שייכי אלא לעיקר ילפותא, אבל בתר דילפינן מביום דמיל' דחי שבת, שוב אהני לן ק"ו למילף ועבוד' דהותרה בשבת, דנילף למינה מילה שתהא שבת הותרה ובזה יש ליישב שיטת רש"י בחולין (פ"ד:) שכתב דמילה דוחה שבת דילפינן מק"ו, והא מסקנא לכאורה לאו הכי הוא, אלא מביום ילפינן דמילה דוחה שבת, ולמ"ש ניחא, שאפשר לדון הק"ו דתהוי שבא הותרה אצל מילה ודוק, וכבר כתבנו יישוב אחר לדברי רש"י במ"א] ולא שייך לתלות בחומרא דשבת, דהא כבר למדנו שנדחית היא מפני מילה, ושפיר קם הק"ו דהוי שבת היתירא לגבי מילה [ובזה יש לכוין שיטת הסוברים דלגבי פ"כ שבת הותרה, ועי' בב"י או"ח סי' שכ"ח ובמ"א שם ס"ק י') דהא ביומא (פ"ה:) ילפינן פ"נ דוחה שבת מק"ו ממילה, וכיון דמילה הותרה ממילא גם פ"נ הותרה, וזה מצי קאים אף למסקנא דוחי בהם אצטריך לספק פ"נ ודוק)

(ח) ובזה תתיישב סוגיא דכריתות, דרבא פריך לר"נ מתינוקות דליפטר מטעם מתעסק, רבא לטעמי' דס"ל שבת הותרה אצל קרבנות ציבור, וה"ה למילה כמ"ש, ושפיר יש לפטור מטעם מתעסק, אבל הרמב"ם פוסק דשבת דחוי' היא, דהא ס"ל כרבה דאו"פ של ע"ש אינן קרבין בשבת, [ודריש מושבותיכם כאינך אמוראי כמ"ש המל"מ שם] וממילא הוי מכוין למלאכה גמורה [אלא שנדחית לו מחמת מצוה] שייך לפטור מטעם מתעסק כמש"ל, ודעתו ז"ל מוכרחת, דהא סתמא דמתניתין בפסחים (ע"א:) תנן דשחט פסח בשבת ונמצא בע"מ חייב חטאת, ולא פטרינן מטעם מתעסק, ואנן קי"ל כר' יוחנן דמקלקל בחבורה פטור, וממילא אין לנו חדוש במלאכת חובל דנדון בה לחייב בה מתעסק כרבא, ויש לנו לפטור בה מתעסק כבשאר מלאכות, וע"כ החילוק כמה שביארנו, שכיון שבדעתו הי' ג"כ לדבר שהוא רק דרך דיחוי, לא חשיב מתעסק לפטור בכה"ג ודוק היטיב

(ט) נעתיק עצמינו לדבר חדש שחידש לנו הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשובתו שם, דפטור מתעסק לענין חטאת קבוע הוא אבל קרבן עולה ויורד חייב אף מתעסק, [ובזה תמך יסודו ז"ל דמתעסק חשיב שגגת עבירה, אלא דבחטאת קבוע גזה"כ הוא,] ואני בעניי תמי' ע"ז מסוגיא דזבחים (מ"ה:) ת"ר יכול לא יהיו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח ודין הוא ומה פיגול שהוא בקבוע ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אין חייבין עליו אלא על דבר שיש לו מתירין טומאה שהיא בעולה ויורד ובשתי ידיעות והותרה מכללה אינו דין שאינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירין כו' ת"ל כו' ואם איתא דאיכא חומר בקרבן עולה ויורד מבקבועה לענין מתעסק, דבחיוב חטאת קבוע פטור מתעסק, אבל בחיוב קעו"י מייתי, נפרוך מה לטומאה שכן יש בה חומר לחייב מתעסק, שוב ראיתי שיש לדחות דהא התם באכילת פיגול ואכילת קדשים בטומאה קיימינן, וקי"ל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, וכמ"ש הגאון רבי' ע"א בתשובתו שם, ולפנינו נדבר בפרט זה בס"ד] וא"כ ליתא התם פטור מתעסק כלל בין בפיגול בין באכילת קדש בטומאה

(י) אך קשה לענ"ד מסוגיא דפסחים (ל"ב:) דתניא וחטאה בשגגה פרט למזיד [גבי מעילה] והלא דין הוא ומה שאר מצות שחייב בהם כרת פטר את המזיד מעילה שאין בה כרת אינו דין שפטר בה את המזיד, ופריך עלה לא אם אמרת כו' ומסקינן שם דהכי פריך לא אמרת בשאר מצות חייבי כריתות] שכן פטר בהם את המתעסק משא"כ במעילה כו' עש"ה, ואם איתא דבטומאת מקדש חייב מתעסק, אכתי תקשי קרא גבי מעילה [לפטור מזיד מקרבן] למה לי נילף בק"ו מטומאת מקדש שחייב בו כרת ופטר את המזיד מעילה שאין בה כרת אינו דין שפטר בו את המזיד, והשתא אין לדחות [כדדחי הש"ס הק"ו משאר מצות] מה לטומאת מקדש וקדשיו שכן פטר בהן את המתעסק, דהא לענין מתעסק מעילה וטומאת מקדש שוין לפי יסוד זה דבקרבן עו"י חייב מתעסק ואין מקום לדחות הק"ו, אע"כ דבאמת גם בטומאת מקדש פטור מתעסק, ואי קשיא כיון דקרא דממעט מתעסק בחטאת קבוע כתיב, מנ"ל בקרבן עולה ויורד, [כמו שצידד מטעם זה הגאון רע"א ז"ל שם] אומר אני דהא מילתא תיתי לן בתורת ק"ו, כי היכי דהוה בעי הש"ס למילף טומאה מפיגול לפטור בה על דבר שאין לו מתירין, הא בהאי ק"ו גופי' מצינן למילף לפטור בטומאת מקדש מתעסק, משאר כריתות שהם בקבועה ובידיעה אחת ולא הותרו מכללן פטר בהן מתעסק, טומאה שהיא בעולה ויורד ובשתי ידיעות והותרה מכללה א"ד שפטור בה מתעסק, וזה ק"ו שאין עליו תשובה דהא הש"ס בזבחים לא אשכח עלי' פרכא [אף ע"ג דהוא חמור מפיגול לחייב בה על דבר שאין לו מתירין בטומאת קדש, מ"מ משאר חייבי כריתות אין בה חומרא כלל ודוק] באופן שלענ"ד הדעת מכרעת שאין חלוק לענין מתעסק בין חטאת קבוע לעו"י ודוק

(יא) והיסוד שבנה עליו רבינו עקיבא ז"ל חדושו זה לחייב מתעסק בקע"וי] מסוגיא דשבועות (י"ט) דמחייבינן העלם מקדש היינו שסבור שהוא בית חול ונכנס בתוכו בטומאה, והא כה"ג גבי חטאת חשיב מתעסק שנתכוין לדבר היתר, אע"כ דהכא חייב בכל גוונא, נלענ"ד ליישב בטוב טעם בעה"י שהתוס' בכריתות (י"ט: ד"ה דהא) הקשו בעיקר פטור מתעסק משום דלחתיכה דהתירא איכוין, הא שוגג דכה"ת נמי לא מתכוין לאיסור, ותירצו דבכהת"כ שאמר מותר בדבר שידוע לנו שהוא אסור, אבל הכא מתכוין לדבר שהוא היתר לכ"ע אם הי' כפי מה שהוא סבור, את"ד ז"ל, וביאורם דהא התם בטועה בדין הוא לבדו נתעלמה ממנו הלכה, אבל לנו ידועה היא ע"פ דרכי התורה, משא"כ בזה ששגגתו הי' בדבר שאינו מבורר לנו ודוק, ולפ"ז אומר אני דבנעלם ממנו מקום מקדש וסבור שהוא בא אל בית חול לא שייך לפטור מטעם מתעסק שהרי הוא דבר הידוע לנו ע"פ התורה המקדש וקדושתו, ולא שייך בזה העלם לכל ישראל, וא"כ בעת שגגתו הי' ידוע לנו שהוא אסור, ולכך חייב בכה"ג ודוק היטיב, כי זה ברור

לענ"ד

(יב) הכלל העול' דלא אשכחן חיוב מתעסק אף בקעו"י, ומ"מ נ"ל דבשאר לאוין שגגת מתעסק שוה לשאר שגגות והוה שגגת עבירה, דהא נתבאר בסוגי' דפסחים דלעיל דבמעילה חייב מתעסק כיון דליכא קרא למיפטרי' ומיני' נמי יש ללמוד לשאר לאוין דלא קא ילפי מחיוב חטאת לפטור מתעסק, אלא מוקמינן אסברא כמו גבי מעילה דשגגת מתעסק שוה לשאר שגגת איסור, ולא שייך בשאר איסורין ללמוד מק"ו לפטור מתעסק משגגות כריתות, דלא שייך כאן פטור לגבי לאוין, ודוק, ולפ"ז בהני לאוי דבל יראה ובל ימצא שגגת מתעסק נמי שגגת עבירה מקרי וכשמצאו עובר למפרע שגגת האיסור, ונ"מ שאפי' מצאו אחר המועד מ"מ כיון שעבר בשוגג הרי נאסר החמץ כדקי"ל בכל שוגג [או אנוס] דהחמץ נאסר כמבואר בפוסקי'

כנלענ"ד

(יג) ובההיא דמילה דחיא שבת ובק"ו מצרעת שהזכרנו הקשה בני חביבי השנון מאוד נעלה הבחור כמר אברהם שי' מאי קשיא לי' לרבא (שבת קל"ב:)

ל"ל

**(הג"ה ויש לי עוד הרהורי דברים במ"ש הגאון רע"א ז"ל בסוף תשובתו שם לפרש לדעתו ז"ל מתניתין דשבועות (י"ד.) רא"א השרץ ונעלם ממנו על העלם שרץ הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש, ואמאי לא נקיט במשנתינו העלם קדש, אלא שבקדש אע"ג דליכא חיוב דקרא דטומאה, מ"מ בלא"ה חייב חטאת על שגגת איסור כרת ככל חטאות שבתורה, והתם לא מיפטר משום מתעסק [דהא סבור שהיא חתיכת חולין] דמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה, משא"כ במקדש דמצד חיוב חטאת קבועה כטור מטעם מתעסק, ומעו"י פטרי' קרא על העלם מקדש, אלו דבריו ז"ל בדקדוק המשכה, ולענ"ד יש לדון בזה, דהא ודאי לאביי דס"ל נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר חייב, א"כ גבי ביאת מקדש נמי כיון דלביאה איכוון לבית חול ונכנס למקדש אין לפטור מתורת מתעסק, ואמאי פטר לי' ר"א לגמרי, ואם כפרש דבפטורא דעו"י מיירי ר"א [לאביי] אבל חטאת קבוע מייתי, א"כ לאביי תיקשי אמאי לא נקיט ר"א מילתי' בטומאת קדש, ע"כ שאין זה דקדוק כלל, ובעיקר דבריו ז"ל אני מסתפק, דהא בזבחים (מ"ה:) חושב בין דברים שחייבים עליהם משום טומאה אפילו עצים ולבונה וכה"ג דלאו אוכלא נינהו כלל [וכמ"ש התוס' בזבחים מ"ג ד"ה והלבונה] חייב בהו ת"ק, והא בהני לא שייך לחיובי מתעסק באכילתן שכן נהנה, דהא לית כאן הנאת אכילה, וא"כ ס"ס משכחת לה גם גבי קדש פטור מתעסק, ולא עוד אלא שנלעכ"ד לדון להיפך כיון דחזינן דחייבה תורה אוכל קדשים בטומאה אף דברים שאינם ראוים לאכילה, א"כ חיוב זה לאו אהנאת גרונו הוא, יש מקום לומר דאפי' אכל במתעסק דבר הראוי לאכילה לא מיחייב, ואין לדון שכן נהנה, כיון דחזינן דהאי חיובא לאו אהנאה אתא אלא על פעולת האכילה, והרי זה כשאר עבירות שאין חיובם על הנאה רק על הפעולה, שהמתעסק פטור בהן ודוק היטיב בכ"ז. ע"כ. קרא דמילה דוחה צרעת, מה שבת