עמודי אור לט

המאוחר ודוק הטיב] שלא ניתנו ליקרב בשבת, פשיטא דלא גרע מתאנים מב' מינים, דהא ודאי קפיד בהא, וא"כ מיפטר אף לדעת הרמב"ם משום מתעסק [ומ"ש הרמב"ם בה' שבת שם דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב, היינו ע"כ בדליכא קפידא ודוק] וס"ס תיקשי לי' הסוגיא, אלא שבזו הי' אפשר לחלק דעד כאן לא קחשיב הרמב"ם מתעסק גבי תאנים שחורות ולבנות בהקדים המאוחר אלא בדבר שלא הי' חובתו עליו לעשותו ולא נפטר מחובה בעשותו אותה, משא"כ במילה דס"ס הי' מחוייב למולו, לא מחשבינן לי' מתעסק, לא דא"כ תיקשי לן הא בסוגיין מחשבינן לי' מתעסק אליבא דשמואל, והי' מקום לומר דלמ"ד שבת הותרה אצל דברים שצותה תורה לעשותן בשבת, א"כ לאו מלאכה היא, ואם נתכוין לה ועשה מלאכה אחרת פטור, דהא להיתירא נתכוין, ולמ"ד שבת דחוי' היא [כמו שאנו עתידין לבאר בעה"י] אם נתכוין לה ועשה מלאכה אחרת חייב, דהא סוף סוף למלאכה איכוין [אלא שסבור שניתנה לו לידחות] ולא דמי לחתיכת תלוש ומחובר, ודוק כי הוא דבר נכון ומתקבל אלא שצריכין אנו ליישב השמועות על מכונן בס"ד

(ג) גרסינן ביומא (מ"ו.) א"ר הונא תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה, מאי אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה, רבה אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת א"ל אביי לרבה לדידך קשיא ולר"ח קשיא מ"ש טומאה דכתיב במועדו אפילו בטומאה שבת נמי במועדו ואפילו בשבת ולר"ח קשיא מ"ש כו' א"ל לא לדידי קשיא כו' לדידי לא קשיא סופו כתחלתו כו' שבת דתחלתו לאו בר מדחי שבת הוא [תמיד דע"ש דהא נשחט בין הערבים רש"י] סופו נמי לא דחי לר"ח לא קשיא שבת דהותרה היא בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחויה היא בציבור תחלתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי עכ"ה, והדבר תמוה, דס"ס תיקשי בטעמא דר"ח הא שבת וטומאה תרווייהו מבמועדו נפקי, מ"ש שבת דהותרה וטומאה דחוי', ונלע"ד דר"ח ורבה לשיטתייהו אזלי, ונקדים סוגיא דמנחות (ע"ב.) דאמרינן בעומר דלמ"ד נקצר שלא כמצותו כשר אינו דוחה את השבת, ודייקינן מ"ט דחי שבת לרבי [אע"ג דס"ל נקצר שלא כמצותו כשר] ומשני סבר לה כדתניא ר"ש אומר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים כשרין כל הלילה ולא היה ממתין להם [לאברי תמיד ומוסף של שבת] עד שתחשך, ודחי הש"ס במסקנא דליכא למילף לעומר [לדחות שבת למ"ד נקצר שלא כמצותו כשר] דשאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת, והשתא תיקשי לר"ח דס"ל דגם אברי תמיד של ערב שבת נקטרין בשבת, אע"ג דלא מעכבי כפרה, והתם לא דחתה שחיטה את השבת, [ועיין תוס' שם ד"ה אמאי ודוק], אלא שיש לומר דלא דמי, דבשלמא מאו"פ של שבת שפיר דייקינן דהא אפשר להקטירן למ"ש, ולא תבטל מצותן, דומיא דהכי חשיב עומר שאפשר להביאו מן הקצור, ותתקיים מצות עומר, אבל או"פ של תמיד של ערב שבת, אם לא יקטירם בשבת, תבטל מצותן לגמרי, שהרי יפסלו בלינה, ולהכי דחי שבת אע"פ שלא דחתה שחיטה את השבת, כיון דא"א בענין אחר

(ד) אולם לרבה דס"ל (זבחים פ"ז.) אין לינה מועלת בראשו של מזבח, א"כ יש תקנה לאו"פ של תמיד של ערב שבת להעלותן ע"ג מזבח, ולהקטירן אחר השב' ומעתה איך אפשר לדחות שבת ולהקטירן, כיון שלא דחתה שחיטתן את השבת, ויש להם תקנה ודו"ק

ומעתה אומר אני דר"ח ורבה ביומא לטעמייהו אזלי, דר"ח ס"ל בזבחים שם (כמו שהוא מתבאר מדברי התוס' שם ד"ה מה חצות ודוק) דלינה מועלת בראשו של מזבח, [והא דקי"ל התם דאם הם ע"ג המזבח מקטירם אפי' אחר כמה ימים, היינו בתורת קדשים פסולים עש"ה, ועיין היטיב (פסחים נ"ט.) ובתוס' ר"ה (ל': ד"ה ונתקלקלו) ודו"ק] וא"כ שפיר ס"ל דאו"פ של ערב שבת דוחין את השבת, משום דלית להו תקנתא, ורבה ס"ל סופו כתחלתו, פי' כיון שתחלתו שלא בדחיית שבת, שוב א"א לדחות שבת באו"פ, כיון שיש להם תקנה וכשנ"ת בס"ד ודוק היטיב

(ה) והנה המל"מ (פ"א מה' תמידין ה"ז ד"ה וראיתי) הכריח דהא דדרשינן בשבת (כ'.) בכל מושבותיכ' דכתיב גבי הבערה להתיר או"פ של ערב שבת להקטירם בשבת, היינו כמ"ד סופו דוחה שבת, אבל מ"ד סופו אינו דוחה שבת, מוקים לקרא לדרשא אחרינא, ע"ש שהאריך להכריח כן בשיטת הרמב"ם, וצריך לומר דאע"ג דהש"ס נסיב טעמא בפלוגתייהו דר"ח ורבה ביומא, [וכ"ש למה שהכרחנו בטעמייהו לשיטתן] היינו דמר מסתבר לי' טעמי' לדחו' שבת, ולכך מוקים לקרא דמושבותיכם לדחיית שבת, ומר מסתבר לי' דלא דחי שבת להכי מוקים לקרא דמושבותיכם לדרשא אחרינא, וראיתי להגאון בעל חות יאיר בתשו' (סי' צ"ה) שכתב בישוב שיטת רש"י בברכות (כ'.) שכתב דמטומאת כהן למת מצוה ליכא למילף גדול כבוד הבריות, דשאני התם דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כמו שלא נכתב על הקרובים כו', והתוס' שם תמהו דא"כ בכ"ד נימא הכי, ועוד דהא מילה ותמיד ופסח דדחי שבת ומקרי דחי', והחו"י תירץ דרש"י מחלק דדוקא בהנך דלא נכתב ההיתר אצל האיסור, רק האיסור סתמא נאמר, ובמקום אחר גלי רחמנא דהני דחו האיסור, זה נקרא דחי', משא"כ היתר טומאת כהן למ"מ נכתב אצל הלאו של איסור טומאת כהן למת, ע"כ מעולם לא נאמר הלאו ע"ז עש"ב, [ומ"מ יסוד זה צריך לימוד קצת בהא דכלאים בציצית דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, דכתיב היתר הציצית אצל איסור הכלאים, ומ"מ מחשבינן לה בכ"ד לדחיי' ולא להיתר, ויש לדחות דהתם לאו פשטי' דקרא הוא אלא דרשא דסמוכין ודוק, ועוד דלא שייך לומר כן בכלאים, דגם זולת האי קרא נכתב איסור שעטנז בתורה, ושם לא נזכר היתר כלאים בציצית ודוק, עוד יש לעי' בסוגיא דסנהדרין (פ"ד:) דבעי הש"ס בן מהו שיקיז דם לאביו כו' ושם (פ"ה.) בעו מיני' מרב ששת בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולקללו אמר לי' ואחר מי התירו אלא כבוד שמים עדיף הכא נמי כבוד שמים עדיף כו', והרי אזהרת אחר [שלא להכות אדם מישראל] כתיב במקום מצות מלקות, ארבעים יכנו לא יוסיף, וא"כ הכאת המלקות היא בדרך היתר, כיון שכתובה אצל הלאו משא"כ בן לאביו שלא נכתבה מצות הכאתו אצל הלאו של חבלת אביו, הוא בדרך דחי', ואין לכו לעשות דבר בדחי' כשנוכל לעשותו בדרך היתר, היינו הכאת אחר, ויש ליישב דהש"ס מקללה פריך, דלא כתיבה המצוה אצל הלאו, גם הא באמת למסקנא שם לא ניתנו אלו לדחות לבן, ואולי מהאי טעמא הוא] ומעתה נדון מינה לאוקי באתרין, דלמ"ד בכל מושבותיכם למשרי או"פ הוא דאתא, א"כ נכתב ההיתר אצל איסור הבערה הנאמר בתורה, וכה"ג לא נחשב דחי' רק היתר, שע"ז לא נאמר איסור הבערה ודוק, ובזה תתבאר סוגיא דיומא בס"ד כמין חומר, דרבה לטעמי' א"א לו לאוקמי קרא דכל מושבותיכם למשרי או"פ של ערב שבת, כמו שביארנו, כיון דאית להו תקנתא, ותחלתן לא דחה שבת [וטומאה דחוי' כטעמי'] אבל רב חסדא ס"ל דמושבותיכם אתא לאו"פ וכטעמי' כמש"ל, ואי תקשי נילף מינה לטומאה, כיון דבתרווייהו כתיב במועדו כדפריך הש"ס, לזה משני שבת דהיתר הוא בציבור, כיון דכתיב התירא דמושבותיכם במקום האיסור, שפיר דחי, אבל טומאה היתירה בתמיד נכתב במ"א, א"כ דחוי' הוא, ולכך לא דחו או"פ דלאו עיקר כפרה נינהו ודוק היטיב בכ"ז

(ו) העולה מתוך מה שכתבנו, דהא מילתא אם שבת דחוי' או הותרה אצל קרבנות שציותה תורה להקריבם בשבת תליא בהך מילתא, או דרשינן מושבותיכם להיתר או"פ של תמיד של ע"ש ממילא שבת התירא הוא, [גבי איסור הבערה, ומינה ילפינן גם לשאר מלאכות דהוי היתירא בקרבנות ועי' בסמוך] ולמאן דאסר, הוה שבת דחוי' כמשנ"ת, וביומא שם ס"ל לרבא דתמיד סופו נמי דחי שבת ועי' מל"מ שם [ולפי היסוד שכתבנו במחלוקת רבה ור"ח הדבר עולה כהוגן בשיטת רבא, דאיהו נמי ס"ל בזבחים (פ"ז.) במסקנא דלינה מועלת בראשו של מזבח, וא"כ מצי סבר דאו"פ שע"ש נקטרים בשבת, דאל"כ תבטל מצותן לגמרי, והרמב"ם אע"ג דפסק שם כר"ח ורבא דלינה מועלת בראשו של מזבח ומ"מ פסק כרב הונא ורבה דתמיד של ע"ש אינו דוחה סופו את השבת, שזה אינו מוכרע לומר למ"ד לינה מועלת שיהיו או"פ של ע"ש קרבים בשבת, אלא דמצי סבר הכי, משא"כ מ"ד אין לינה מועלת לא מצי למשרי או"פ של ע"ש בשבת כמו שביארנו לעיל בעה"י ודוק היטיב] וא"כ לרבא נמי שבת הותרה אצל קרבנות צבור ופסח כמו שביארנו, ולפ"ז תליא במ"ש לעיל ביסוד דברינו דאי נימא שבת הותרה שייך לדון דאם סבר שהוא ק"צ ושחט בהמה אחרת יש להחשיבו מתעסק) אבל למ"ד דחוי' אם שחט אחרת חייב כיון דלמלאכה

נתכוין

(ז) והנה במילה יש לדון נמי דתליא בהך מחלוקת דקרבנות ציבור לענין שבת, משום דבשבת (קל"ב:) ילפינן מק"ו דמילה דוחה שבת מה צרעת שדוחה עבודה ועבודה