עמודי אור לח

גם דעתו ז"ל דעכו"מז שגזל חמץ מישראל ועבר עליו הפסח מותר החמץ לאחר הפסח ע"ש באורך ושמחתי כי מצאתי לי רב בדין זה, וכמו שבארנו למעלה

סימן יט וואלקאוויסק

בא"ח (סי' תמ"א) ישראל שהלוה לעכו"מז על חמצו אם לא אמר לו מעכשיו ואין אחריותו עליו מותר [החמץ לאחר הפסח], ואם מותר לישראל להשהותו בפסח מחשש ספק זה [שמא לא יפדנו העכומ"ז ונמצא שנקנה לו החמץ להישראל, ועבר עליו למפרע בב"י] עיין באחרונים שנחלקו בזה, והח"י הביא בשם הע"ש שיבטל, ונמצא הביעור דרבנן וש"ד, והח"י תמה עליו מנין לו זה, והנה בספר יד אפרים כתב שבחמץ זה התקנה ביד הישראל שלא יעבור עליו, שאם ירצה העכומ"ז להחליטו בידו שלא לשלם החוב ימחול לו הישראל החוב, ולענ"ד אסור לסמוך ע"ז ולהשהות, דהא קי"ל כרב יהודה (נדרים י"ד:) דאם אמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, אל יישן היום שמא ישן למחר, דבתנאה לא מזדהר אינש, אע"ג דעי"ז נמצא שעבר למפרע מ"מ חיישינן. [ובזה מיושב יפה תמיהת הנוב"י (מ"ק חיו"ד סי' ס"ז) בההיא דתשובת הרשב"א הובא ביו"ד (סי' רכ"ח סי' ל"ט) הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני אין המלוה יכול להרחיב לו הזמן אם לא ישבע מחדש עש"ך וט"ז שם, והקשה הנוב"י טורח זה למה, ימחול לו המלוה חובו [שזה מועיל גם נגד השבועה כמבואר שם] על מנת שיפרענו לזמן פלוני, וכתב הנוב"י בזה דרך רחוקה, ולענ"דנ דבכך לא יפטר הלוה מחיוב פרעון המוטל עליו, דהא אם לא יפרע לזמן פלוני נמצא עבר למפרע על השבועה, וכיון דקי"ל בתנאי לא מיזדהר אינש, א"כ סוף סוף הוא מחויב עתה לפרוע שמא יעבור על התנאי, וסבור הייתי לומר דבזה לא שייך בתנאי לא מיזדהר אינש, דהא פסק הרשב"א הובא ביו"ד (שם סעיף מ"א) דהנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני ועבר הזמן מ"מ בכל יום עובר על השבועה, וא"כ עדיין חיוב השבועה עליו גם בזמן המותנה ביניהם, שאם לא יקיים התנאי נמצא נשארה עליו שבועה ראשונה, ואף ע"פ שכבר עבר זמנה, כל יום ויום בחיוב השבועה הוא עומד, ועל זמן ההוא שהתנו לפרוע יחול ג"כ איסור השבועה כשלא יפרענו, ובאיסורא הא ודאי מיזדהר אינש, אבל באמת זה אינו סותר לדברינו דהא טעמו של הרשב"א ז"ל דהוי שני שבועות, אחת על קביעות הזמן ואחת על גוף הפרעון תמיד, וכמו שהסביר הט"ז וכ"כ הגר"א עש"ה, והרי הטור פסק (ביו"ד ס"ס רל"ט וכ"ה בש"ע שם) שאם נשבע על שני ככרות שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו, לא אוכל זו אם אוכל זו, שכל אחת איסור לעצמה ותנאי לחבירתה, מ"מ אסור לאכול אחת מהן דחיישינן שמא לא יזהר בתנאי חבירתה, ואע"ג דחבירתה נמי איסורא אית בה, מ"מ אין זה מועיל עש"ה וכבר דברנו מזה במ"א בס"ד] וה"נ בכ"ד, אע"ג דזמן התנאי ג"כ איסורא רביע עלי' מחמת שבועה שני' [כמו שהסביר הט"ז] ומ"מ אין זה מציל מחשש זה לענין חיוב פרעון המוטל עליו היום, שלא לסמוך על קיום התנאי, וזה ברור לענ"ד ודוק)

א"כ בנ"ד נמי שמחילת חובו לעכו"מז הוה רק כעין תנאי לענין איסור בל יראה למפרע, שאם לא ימחול עבר בב"י ואם ימחול לא עבר, וא"כ חיישינן דבתנאה לא יזדהר, לכך אסור לסמוך עתה ע"ז וחייב לבערו ודוק

ובזה יש לכוין קצת דברי הע"ש למאי דפלפלנו בעה"י במ"א דדינא דרב יהודא לא הוה אלא בנדרא דאורייתא בהא גזרינן דלמא יעבור התנאי, אבל במידי דרבנן לא גזרינן, וא"כ אם יבטל הוה הביעור דרבנן, שפיר סמכינן אהא שאחר הפסח אם לא יפרענו העכומ"ז ימחול לו ודו"ק

סימן כ

וואלקאוויסק

(א) ראיתי לחקור בעה"י במוצא חמץ ביו"ט או אחריו שלא ידע בו, אם הוא כשגגת עבירה הנעשית בלא הודע, או יש פנים אחרים כמו שדברו בזה הראשונים והאחרונים נ"ע, והנה הגאון בעל מק"ח סי' ת"ל תמה כיון שלא ידע מהחמץ הוה כמתעסק בשארי אסורים שפטור אף מחטאת. והגאון רבינו עקיבא איגר בתשו' (סי' ח') האריך דמ"מ עבירה מקרי מתעסק אלא דגזה"כ הוא לפוטרו מחטאת ע"ש שהאריך, ולפי שהוא יסוד גדול בכמה ענינים ראיתי לישא וליתן בזה בס"ד

גרסינן בכריתות (י"ט.) אמר ר"נ אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה, א"ל רבא לרב נחמן והא תינוקות דכי מתעסק דמי ותנן מי שהי' לו כו' ע"כ לא פטר ר' יהושע אלא משום דקסבר טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור אבל מתעסק בדבר דלאו מצוה אפי' ר' יהושע מחייב, א"ל הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה נמי חייב, ומסוגי' זו תמה הגאון בעל שאגת ארי' (סי' נ"ב) על הרמב"ם שפסקה למשנ' דתינוק' בהלכותיו, והא בסוגיא מבואר דחיובא הוי למ"ד מקלקל בחבורה חייב אבל למ"ד פטור א"כ במל של אחר השבת בשבת הא לא תיקן מידי, וא"כ הרמב"ם שפוסק כמ"ד מקלקל בחבורה פטור, מ"ט מחייב חטאת במל שלאחר השבת בשבת, ותירץ דהרמב"ם ס"ל דמ"מ ניקרא תיקון [אע"ג דתוך ח' לא מיקרי מילה כלל כמו שהאריך שם] ששוב א"צ למולו, וצריך יישוב דהא הש"ס לא קאמר הכי, ויש ליישב ברווחא לענ"ד, דסוגיא זו אליבא דשמואל אזלא, ואיהו ע"כ ס"ל כר"ש דמקלקל בחבורה חייב כמו שהכריחו התוס' בשבת (ק"ו. ד"ה מה לי) ולהכי מוקים לה כשיטתי' דמטע' דמקלקל בחבור' חייב הוא, אבל הרמב"ם קשיא לי' לר' יוחנן (בשבת שם) דס"ל מקלקל בחבורה פטור, ומילה היינו טעמא דגלי בה רחמנא דחיית שבת, דמה לי מתקן כלי ומה לי מתקן מילה, וא"כ איך מוקים לה ר' יוחנן טעמא דמשנתינו, דמחייב חטאת במל שלאחר השבת בשבת דלא קיים מצות מילה, ואי נימא דאתיא סתמא דמתניתין כמ"ד מקלקל בחבורה חייב, א"כ קשיא דר' יוחנן אדר"י, דהא ר' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה, וע"כ הכריח הרמב"ם דלר' יוחנן זה חשיב תיקון מה שלא יצטרך שוב למולו, וסוגי' אליבא דשמואל לשיטתו אזלה

(ב) ואולם היותר תמוה לענ"ד על הרמב"ם, דהא מתבאר מהסוגיא דזה חשיב מתעסק [כיון שנתכוין למול של שבת, ומל של אחר השבת] אלא דהש"ס חדיש לן כי היכי דחדוש הוא בחבורה לחייב בה מקלקל [שפטור בשאר מלאכת שבת] וה"נ חייב בה מתעסק, וא"כ למ"ד מקלקל בחבורה פטור, הרי מלאכ' זו כשאר מלאכת שבת, ומנ"ל לחיובא בה מתעסק, והרמב"ם פטר בתינוקת רק מטעם טעה בדבר מצוה, מבואר דמשום מתעסק לא מיפטר, וכ"כ בפירוש (בפ"ג מה' שגגות הי"ב) בשוחט קרבנות ציבור שאינם ראויים אע"פ שהוא הי' סבור שהם חובת היום חייב, ואמאי גרע מסבר לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דפטור, כיון שהי' מחשבתו לדבר היתר, והא הש"ס מדמה להו לתינוקות לשאר מתעסק, וה"ה כל כה"ג. והנה סברא גדולה הי' לכאורה לחלק, דלא שייך לפטור מתעסק אלא בנתכוין לדבר המותר לגמרי, משא"כ בנתכוין למלאכה גמורה אלא שהיתה מותרת לו דרך דחי', ונמצאה מלאכה שלא ניתנה שבת לידחות אצלה, לא שייך לפטור משום מתעסק, תדע דהא לאביי דס"ל (שבת ע"ב:) נתכוין לחתוך את התלוש וחתך מחובר חייב, פשיטא דלא מיפטר בכה"ג בנתכוין למלאכה שהותרה לו ונמצאת מלאכת איסור, כיון דחדא נינהו, ועדיף מחתיכת תלוש וחתיכת מחובר דמחייב אביי, ולפי זה איכא למימר דגם רבא לא פליג עליו אלא בחתיכת תלוש ומחובר, דחתיכת תלוש לאו מלאכה היא כלל, משא"כ דבר שניתנה שבת לדחות אצלו, דהכל שם מלאכה אחת, לא פטרינן בה מתעסק, [ויש קצת סמוכין וזה מדברי הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות ה"ח) שהזכיר בההיא דתינוקת שהשבת דחוי' היא ע"ש ודו"ק] ובזה הי' אפשר ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דפסק מקלקל בחבורה פטור, ומ"מ לא פטר בתינוקות וכדומה מטעם מתעסק, ובסוגיא מבואר דלשמואל תלי' זה בזה, היינו דס"ל לשמואל דאפי' נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור, ולהכי מדמה הש"ס שפיר תינוקות לזה דאע"ג דמילה הנעשית בדחיית שבת לא מקרי נתכוין לדבר היתר כמ"ש, מ"מ לא גרע מנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור לשמואל אבל הרמב"ם (בפ"א מה' שבת) פוסק בזה דלא כשמואל, ע"ש בכ"מ ובלח"מ, וא"כ אין מקום לפטור בתינוקות וכדומה מטע' מתעסק כמו שהסברנו דדברים הדוחים שבת מקרי נתכוין למלאכה, אבל ראיתי שזה אינו, שהרי בחשב ללקוט תאנים שחורות ולקט לבנות פוטרו הרמב"ם ז"ל מחטא' ע"ש, ופשיטא לתינוק זה שניתנה שבת לדחות אצלו ותינוק שלא ניתנה שבת לדחות אצלו חשיבי כשני מינים, וכן בקרבנות [וביותר דהא הרמב"ם פוסק שם דאפי' הקדים המאוחר לפי מחשבתו פטור, והרי תינוק שלא היה זמנו היום, וכן שאר זבחים שלא ניתנו ליקרב בשבת, ודאי הי' דעתו לעשותן למחר, והרי הקדים