עמודי אור לז

רק גורם לממון מקרי, וסמוכין לכל מה שכתבנו יש לנו מהירושלמי (מ"ש פ"א ה' א') ר' יודן בעי אמר לאשה משכי לי מעשר בהמה זו שתתקדשי לי בו לאחר שחיטה, מאחר שיש בידו לשחוט מקודשת מכבר או לאחר שחיטה, ר"ז בשם ר' בא בר ממל הגונב מעשר בהמה של חבירו אם הי' קיים מחזירו לו בעינו [משמע דמ"מ תשלומי כפל ליכא, וצ"ל דהא דלא דמי לפ"ח שהגונבו משלם גם כפל, דהתם ראוי הוא עצמו ע"י פדיון, כמו שהוא, משא"כ במעשר בהמה שאינו ראוי כמו שהוא כ"א אחר שחיטה וזריקה, (ועי' ב"ק י"ג.) ודוק] אכלו מה שאכל אכל ע"כ, אע"ג דהוה קאי להיות ראוי לו לאחר שחיטה, מ"מ כיון שאכלו ולא הגיע לזה, מקרי רק גורם לממון ודוק, ובהכי מתפרשא שפיר סוגיא דפסחים (כ"ט:) דאמרינן האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל ומפרשינן דתלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן דלר"ש חשיב גורם לממון כממון מעל, [דהא חמץ של הקדש נמי במועד לא שוי מידי, ומ"מ לא עבר עליו ומותר להשהותו] ולרבנן לא מעל, משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, היינו התם שאכלו, וליתא בעולם וכמו שנתבאר, אבל אי איתי' בעיני' ממון גמור הוי [ועי' בתשו' ש"א סי' ע"ז ובק"א שם בשם מורי הגאון רא"א זצ"ל, ודוק היטיב] וא"כ לא נקנה החמץ אפי' לעכומ"ז שמותר לו, ובר זכי' הוא לזכות בחמץ, אבל אם גזלו לא נקנה לו כלל, כיון דממון גמור הוא לגבי הישראל, וכההיא דפט"ח שכתבנו, ולפ"ז הדבר ברור דאם גזל מישראל קודם פסח אפי' חמץ גמור למה שהוכחנו ובארנו דבכה"ג לא עבר הישראל בב"י, ואינו מחויב בהשבתתו, חזר דין חמץ זה לנוקשה, כיון דאינו עומד להתבער, וממון גמור הוא לגבי הישראל, ואינו נקנה להעכומ"ז, ודוק

(ח) שוב ראיתי שא"א לומר דחמץ נוקשה וכדומה שיש לו היתר לאחר הפסח יחשב ממון גמור תוך הפסח כשהוא בעינו, דהא קי"ל המקדש בחיטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה אין חוששין לקדושין, ופירשוה כמה מהראשונים ז"ל דמיירי בחמץ נוקשה, ולדעתם ז"ל הם מותרים אחר הפסח עי' תוס' ריש פסחים, וברא"ש ר"פ כל שעה, ומ"מ אין חוששים לקדושין, אע"ג דלכמה פוסקים מותר להשהות נוקשה, וקשה הוא לומר דהני פו' קושטא הוא דסוברים דאסורו איסור עולם, דזו לא שמענו וכמו שהארכנו במ"א, וההכרח לומר לשיטת ש"ס בחטי קורדנייתא דמ"מ כיון דעתה לאו בר מכירה והנאה הן, לא מקרו נתינה, וא"כ גם ממון גמור לא מקרי דבר שהוא עתיד להיות ממון לאחז"מ [והכי משמע מההיא דב"מ (צ"ט:) הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא ביומא דשוקא שוי ה' ובשאר יומא שוה ד', אף ע"פ שהוא דבר העתיד לבא בודאי, מ"מ אי תברו בשאר יומי פשוט ומבואר דלא משלמי אלא ד', כמו שהוא שוה עכשיו ולא היוקר העתיד], ואולם למאי דהסברנו לחלק בין איתי' בעיני' לכלה ושבר, דבכה"ג ודאי גורם לממון מקרי, אין ראי' משם, דהא התם בשברו קיימינן ודוק] וע"כ צריך לומר דפטר חמור עדיף, דמצי פריק לי' כל אימת דבעי, ויהא ממון, אבל זה שקודם זמנו, אין לו בהם הנאה של כלום, ולאו בידו להתיר הנאתו, לא מקרי ממון, וצע"ג בזה. ומ"מ דברינו עולים כהוגן דגם גורם לממון אסור לחבירו לזכות בו לעצמו, וא"כ לא נקנה החמץ לעכומ"ז ודוק

(ט) וההיא דב"ק (ס"ו:) דאמרינן בגזל חמץ, והא האי כי מטא זמן איסורי' מייאש, היינו בישראל שגזל חמץ מחבירו, דבר ביעור הוא מצד הגזלן, שעובר עליו בב"י ותשביתו כמו שנתבאר, ולהכי מייאש הנגזל, כיון שעומד להתבער, אבל כשהוא ביד העכומ"ז למה שבארנו שיחזור להיתירו אחר הפסח, ודאי דלא מייאש כלל, ולא עוד אלא אפילו שמענו שנתייאש, או בסתם גניבה למ"ד דהוה יאוש, מ"מ הא קי"ל, איש כדי לא קנה, ולא קני' העכומ"ז כלל, ואחר הפסח הרי הוא של ישראל, ונ"מ לענין יוקרא וזולא

וש"ד

, (י) ואולם כ"ז שייך בגזל חמץ ע"פ היסודות שכתבנו, אבל אם הפקיד הישראל חמץ אצל עכו"מז, כיון שעובר עליו הישראל בב"י מכי מטא זמן איסורי' ועומד להתבער, ואיסורו איסור עולם, ודאי אם ישלח בו העכו"מז יד ליטלו לעצמו זכה בו, דפקע ממון בעליו ממנו, אבל כל זמן שמשמרו להמפקיד, לא זכי לי' חצירו דהוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן, ועיין תוס' ב"ב נ"ד, ובס' מח"א [ובס' מק"ח כתב לפרש המכילתא יצא חמצו של ישראל ברשות עכו"מז היינו בפקדון, ומטעם דבתר איסורי' זכי' לי' חצירו לעכו"מז, ולענ"ד תמוה, דא"כ הוה לי' לפרושי דמיירי דווקא שמונח בחצר המשתמר לדעתו, או שהוא עומד בצדו, והא המכילתא סתמא קתני, ברשות עכו"מז, מבואר דלאו מהאי טעמא הוא, ועוד דבר ברור הוא כמו שכתבנו דאפי' בחצר המשתמר' לא זכה העכו"מז כשמשמרו על דעת פקדון להחזירו לבעליו, וביותר נלענ"ד דבאמת תוך הפסח לא מצי העכו"מז לזכות בו כלל, כיון שהישראל מחויב לבערו, ולדעת כמה פו' הוה ב"י ניתק לעשה, ומתקן הלאו בביעורו, איך נאמר דיכול העכו"מז לזכות בו, ולבטל המ"ע מישראל ולחייב לאו דב"י, לענ"ד זה לא ניתן להאמר, וכן בשוהנ"ס וכה"ג, אם יבא העכו"מז לזכות בו ולבטל מצות סקילה וכה"ג הדין נותן דלא מהני, דלענין זה של הישראל הוא ושמו עליו ולא כל כמיני' דעכו"מז לזכות בו, וכ"כ התוס' בב"ק (י"ג: ד"ה שנאמר) דבשור היוצא ליסקל אחר גמר דין, בעליו קרינן בי', והוא מתבאר גם מהש"ס שם ע"ש, וכל מה שצדדנו לעיל שיוכל העכו"מז לזכות בחמץ שבא לידו בפקדון, היינו שיזכה בו אחר הפסח, דפקע מצות ביעור והוה רק אה"נ לחוד, אבל בפסח לא זכה בו, [אם לא שמזכה לו הישראל מרצונו] וא"כ המכילתא דמיעטה פקדון מב"י [לפי דעת המפרשים], א"א להולמה מטעם זכי', ויש לדחוק קצת ולקיים דברי המק"ח לטעמי' דפוסק שם דגם בפסח אם מוציא החמץ מרשותו ונקנה לעכו"מז, הוי ג"כ השבתה, כיון דנכנס לרשות עכו"מז [אלא דבכל חמץ אסור למוכרו או ליתנו במתנה לעכו"מז בפסח, ולקיים בזה מצות השבתתו, משום דאסור ליהנות מחמץ, ומתנה בכלל הנאה היא אבל בגזלו העכו"מז דלא מתהני הישראל, וה"ה בשארי גווני שנעשה הקנין מצד העכו"מז בלא דעת ישראל, שפיר מקרי השבתה, ומהניא ההשבתה ע"י עכו"מז כמו שכתבו הפו' לבער חמץ ע"י עכו"מז ביו"ט ונתקיימ' בזה מ"ע דתשביתו, אף למ"ד דב"י הוי ניתק לעשה, מהני לקיום העשה, ובמ"א הארכתי בס"ד] אבל באמת כל הפו' חולקים וס"ל דבתר איסורי' לא מיקיימה עשה דהשבתה בהתבערו מן העולם, וכ"כ בפשיטות הש"א בכ"מ ע"ש ודוק ונלענ"ד לדקדק על מה שכתב המ"א (סי' ת"מ) שאם קבל חמץ בפקדון מעכו"מז, ובא העכו"מז בפסח מותר למוסרו לו דהרי אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך [ואין זה חשוב הנאה] ע"ש, ולענ"ד הא נתחייב בעשה דתשביתו, וכ"ש לדעת הסוברים דב"י הוה ניתק לעשה, איך יעקור קיום העשה, וימסרנה להעכו"מז, והיה נראה שימסרנו להעכו"מז, והעכו"מז יאכלנו [בפסח] דזה נקרא השבתה, שהרי המאור כתב דלר"ש דס"ל חמץ לפני זמנו מותר, מקיים עשה דהשבתה, במה שאוכל החמץ בעצמו אחר חצות בערב פסח, ונהי שחלקו עליו שם, אבל באכילת העכו"מז הדבר עולה יפה דמקרי השבתה ודוק, כל זה אני אומר להלכה ולא למעשה והמקום ב"ה יעמידני על האמת

(יא) עודני מדבר במה שכתבנו בסי' הקודם בנידון הי"ש אם יכול העכו"מז לומר הש"ל, הנה בירושלמי (ב"ק פ"ט ה' א') מבואר דבגנב אין אומרים הש"ל, אלא משלם דמי מעליא, והוא מהתוספתא ע"ש, ובש"ס דילן לא שמענו חילוק בדין זה בין גנב לגזלן, וכדמות ראי' יש להביא שאין חילוק, מההיא דב"ק (ק"ה:) אמר רבה שורי גנבת ואמ' לא גנבתי מה טיבו אצלך שומר חנם אני עליו ש"ש אני עליו שואל אני עליו חייב, דאיכא כפירת ממון דש"ח פטר נפשי' מגניבה ואבידה, וש"ש מאונסין, ושואל ממתה מחמת מלאכה, ואמאי לא נקיט רבותא יותר דאפילו אמר גזלן אני עליו נמי חייב, דפטר נפשי' לענין הרי שלך לפניך, אע"כ דאין חילוק, ומ"מ אין זה הכרח מאי דלא נקיט כולהו בבי] והפ"מ כתב בפשיטות דאין חילוק ע"ש, ואין בכל מה שהביא הכרע עיין עליו ויש לתמוך יסוד לזה, דהא בש"ס דב"ק (צ"ח:) דרשינן לרבויי שיכול גזלן לומר הש"ל מדכתיב והשיב דמשמע השבה כל דהו, וכה"ג דרשינן בש"ס (ב"ק ז'.) ישיב לרבות שוה כסף, היינו נמי השבה גרועה, אבל בגנב כתיב ישלם שנים, ולישנא דישלם דרשינן (ב"ק כ"ו.) תשלומין מעליא, ומ"מ דין חדש הוא [ויש עוד לומר דס"ל להאי תנא דירושלמי ותוספת' דיאוש כדי קני, וסתם גניבה הוי יאוש, להכי שפיר מפליג בין גנב לגזלן דגנב קני' מקודם ושלו נאסר ודוק] ומ"מ לענין שינוי קונה לא מחלקינן כלל בין גנב לגזלן, וילפינן מוהשיב כו' אשר גזל כו' דבזה אתי גנב מגזלן במכ"ש ודוק והדבר צריך תלמוד, שוב בא לידי חידושי הגאון רי"ט אלגאזי על הלכות בכורות לרמב"ן ז"ל (דף ע"ב ע"ד דפוס פרעשבורג)