עמודי אור לו

שכירות לא קניא אף קנין פירות לא מקרי, וזה פשוט בכל הסוגיא, וכ"כ בפשיטות הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשו' ובזה כל דבריו נדחין עי' עליהם

(ד) ובגוף הענין מה שהרעישו רבותינו על הרא"ש שכתב (פסחים פ"א סי' ד') ונ"ל דדבר פשוט הוא דאף ע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאלו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי', אמאי קרינן בי' ביתו כיון דשכירות או שאלה לא קניא, ולענ"ד דברי הרא"ש מבוארים ופשוטים, דהא בב"ק (מ"ח.) אמרינן לענין נזקי שן ורגל דבעינן ובער בשדה אחר, דאם הכניס פירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלן פטור בעל השור דלא קרינן בי' ובער בשדה אחר, כיון שלא הי' לו רשות ע"ז, אבל אם הכניס ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלן חייב דקרינן בי' ובער בשדה אחר, ופרש"י דכיון דיהיב לי' בעל חצר רשותא לעיולי דוכתא אקני' לי' בגווה והוה לי' חצר הניזק, וכ"פ רמ"א בח"מ (סי' שפ"ט סי' ט"ז) והשתא הדברים מבוארים דכמו דהתם דהפירות ממון בעליהם בכל מקום שיש לו רשות להניחם מקרי ביתו וקרינן בי' בשדה אחר, הכא נמי גבי חמץ כיון דממונו הוא, בכל מקום שהניחו ברשות מקרי ביתו, ומעתה אין ראי' מדלגבי עכומ"ז אמרינן לא תביא תועבה אל ביתך דלא קרינן ביתך גבי שכירות, דהתם ליכא עיקר ממון, ורק על הבית גופה הוכתב האיסור, בעינן ביתך ממש, אבל מה שהוא מקום לממונו של אדם, כל ברשות ביתך קרינן בי' ודוק היטיב כי ברור הוא לענ"ד, ואין לנטות מזה ולהפריש בין בתיכם לשדה אחר דדא ודא חדא היא

ובזה אף דברי רבי' יונה שהביא הרא"ש מבוארים, שהביא ראי' בפשוטו מדדרשינן וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש, מדקרינן בית הקדש על הקדשים אף שהם בבית הבעלים, מטעם דכיון דהממון הוא של הקדש, ומונח בבית בעלים ברשות התורה שחייבתו להטפל בהם ולהביאם לבית הבחירה או לגזבר, קרי לי' הש"ס בית הקדש, הכי נמי גבי חמץ כל מקום שהניחו ברשות בעל המקום ביתך קרינן בי' (ועי' ח"צ סי' קל"ט), וביאורי הגר"א ז"ל ודוק היטיב, ומתוך דברינו יצא לנו דהמכילתא נמי דמיעטה מבבתיכם יצא חמצו של ישראל ברשות עכומ"ז, לא מיעטה פקדון

(ה) ולולא דברי הגאונים ז"ל הי' נראה לפרש המכילתא דאגזל קאי, היינו דגזל העכומ"ז חמץ מישראל, דכל גזילה מיקרי אינו ברשותו, וכדמסיים המכילתא, שהוא שלו ואינה ברשותו, וכה"ג דרשינן בעלמא ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וממעטינן מינה גזילה, שאין הנגזל יכול להקדישה לפי שאינה ברשותו, אבל פקדון שהניח ביד אחר מקדיש שפיר, דברשות מקרי כמו שהכריחו בתוס' בכ"מ, ולפי דרכינו הדברים מוכרחים בעניותינו, שעל דרך זה הולך דרשת המכילתא, והראשונים ז"ל טענו בבתיכם למה נאמר, ולפי דברינו בא להורות לנו דין חמץ שגזלו עכומ"ז מישראל קודם הפסח, דמטעם לך לא ממעיט חמץ זה דשפיר מיקרי לך, וכדאמרינן בעלמא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה [הגזלן[ לפי שאינו שלו וזה [הנגזל[ לפי שאינה ברשותה, ואמעיט מביתו מה ביתו ברשותו כו', משמע דשלו מיקרי לגבי הנגזל, אלא שלא ברשותו היא, והשתא איצטריך בבתיכם [כי הך דרשא דביתו ממש] להורות דלא חייבה תורה השבתת חמץ אלא בחמץ שהוא ברשותו, אבל חמצו שהוא ברשות העכומ"ז [שגזלו] לא עבר עליו, ואי לאו קרא, הוה מחייבינן לי' למטרח ולאפוקי מיד העכומ"ז, אפילו בממון רב, כמו שכתבנו בסי' הקודם], ולהכי איצטריך בבתיכם, אבל פקדון שהניח ברשות עכומ"ז מיקרי שפיר ברשותו, ולדעתי הקלושה לשון המכילתא א"א לפרש בענין אחר דסיימה שהוא שלו ואינה ברשותו, ואיך נפרשה על פקדון דמקרי בכל דוכתא ברשותו, כמו שהכריחו התוס' בכ"מ דפקדונו שביד אחר יכול להקדיש דברשותו מקרי, וה' יאיר עינינו במאור תורת אמת

(ו) וע"פ פירושינו בדברי המכילת' יצאו לנו הלכתי גיברוות', נבארם בעה"י, הנה הר"ן הכריח דלפי פירוש הגאונים דבפקדון אצל עכומ"ז נמי ממעטינן מבתיכם, ע"כ דהיינו מדאורייתא, אבל מדרבנן עבר עליו בכל גוונא, והכריח כן מסוגיא דעכומ"ז שהלוה לישראל על חמצו דבעינן מעכשיו, אע"ג דהרהינו אצלו והחמץ הוא אצל העכומ"ז מ"מ מיתסר אי ליכא מעכשיו, ולפי דרכינו בכה"ג פשיטא דמדאורייתא עבר עליו, כיון שהניחו מדעתו ברשות העכומ"ז, אבל אם גזל עכומ"ז חמץ מישראל, דלפי פירושינו אהא קאי מיעוטא דבתיכם דלא עבר הישראל בב"י, וכיון דקי"ל (פסחים כ"ט:) דחמץ לאחר זמנו מותר מה"ת כר"ש, אלא דקנסא קניס ר"ש הואיל ועבר עליו בב"י, וא"כ חמץ זה שהיה בגזילה אצל עכומ"ז, ולא עבר עליו הישראל [ובזה אין לנו שום הכרח לומר דמ"מ מדרבנן עבר עליו כמו שהכריח הר"ן לשיטת הגאונים, דמנין לנו לבדות גזירה דרבנן, דלא מסתברא לכל, דמה שייכות יש לומר שיתקנו חכמים שיעבור הנגזל על החמץ שגזל ממנו העכומ"ז, אתמה, והלא עיקר יסודו של הר"ן מסוגיא דעכומ"ז שהלוה לישראל על חמצו, ולפי דברינו אין משם צד ראי' דהתם עבר מה"ת כמש"ל,] הדעת מכרעת דחמץ זה מותר לאחר הפסח דליכא כאן קנסא כלל, כיון דהישראל הנגזל לא עבר עליו, והנוב"י יצא לדון דאף בישראל שגזל חמץ מישראל החמץ מותר לאחה"פ, והבאים אחריו חלקו עליו (עי' תשובת ר' עקיבא איגר ז"ל) והתם הטעם לאסור החמץ כיון דהגזלן עבר עליו בב"י [דהא הי' אחריותו עליו] לא חלקו חכמים בתקנתם, ואסרו כל חמץ שעברו עליו בב"י לאחר הפסח, אבל בנידון שלפנינו ליכא לתקנה כלל, כיון ששום אדם לא עבר עליו ודוק, ומעתה בנדון הי"ש שעמדנו עליו בסי' הקודם, הדבר פשוט דאחר הפסח מותר הישראל לקבל הי"ש [אף אם יהי' ניכר לו שהוא אותו י"ש ממש שלו, ולא החליפו העכומ"ז, וגם מסתמא מחזיקינן שהוא אותו הי"ש ממש ולזמן קצר לא תלינן שמא פינן, וכדמשמע מלישנא דר' יוסי במשנה דמ"ש ומייתי לה ביבמות (קט"ו.) דאמר אשתקד היתה מלאה תרומה ועכשיו חולין, דאנן בתר רובא אזלינן כמ"ש רש"י, אבל לזמן מועט, אדרבה הא הוה רובא, שאין דרך לפנות בזמן קצר, ועי' ירושלמי במשנה דמ"ש שם, ורק גבי ממון לא מפקינן בהך סברא, ולאלתר נמי מצי טעין שפינה, וכן ליתומים טענינן, ולא דמי לדבר הנשלח ביד עכומ"ז דחיישינן לחליפין אף לזמן קצר, אפי' באיסור דרבנן, דהתם הוא מחזיק הדבר בשביל ישראל, חיישינן שהחליף להנאתו, אבל כאן שהוא מחזיק הדבר לו, למה יפנוהו מכלי זה לאחר, וכאן יתן אחר במקומו, אילו הי' דבר מועט היינו תולים שאכלו כדתלינן בקבא קבא (פסחים מ'.) אבל בכה"ג לא שייך לתלות שאחר הוא, וכן הוא מתבאר מהירושלמי (דמאי פ"ד ה' ו') תני הלוקח מן החנוני וחזר ולקח ממנו שני' אם מכיר הוא את החבית שהיא היא מעשר ממנו עליו, הא אם אינו מכיר אותה חבית לא בדא, הדא אמרה באילן אי דתיקדימא [מוכרי במדה דקה] אבל באילן שפייא, השופין יין הרבה, אורחא מפנתון אילן לגו אילן, הרי מבואר דבסתמא לא אמרינן שמא פינן, וסמכינן עלה לגבי איסורין, לומר שלא פינן, והן הן הראשונים בחביתו ודוק] אף זולת טעם זכי' שכתבנו בסי' הקודם [וכמו שיבוא לפנינו לדחות דין זכי'] דכה"ג, לא עבר הישראל כלל, ולא נאסר לאחה"פ

(ו) ואולם מצד זכי' אם זוכה העכומ"ז בי"ש מכי מטי זמן איסורו שכתבנו שם, נלענ"ד לדון עתה בדרך אחרת בעה"י ונבאר פרטי הדברים, ואען ואומר, כי נלענ"ד שלדעת הפו' דנוקשה מותר להשהותו, ומ"מ איסורו באכילה והנאה מה"ת, שאם גזל א' חמץ נוקשה מישראל בפסח, אפי' גזלו עכומ"ז דלא מיתסר לי' כלל, מחויב להחזירו אחר הפסח, וכבר עמדנו במ"א בעה"י על דברי הקצה"ח (סי' שפ"ו ס"ק ז') שעמד בדין מי שאכל חמץ נוקשה של חבירו ע"ש, ותמהתי על מ"ש דאי איתי' בעיני' לא הוה גורם לממון, מה שיהי' שוה ממון אחה"פ, ואי ליתי' בעיני' הוה גורם לממון, דמאי גריעותא איכא בהא דאיתי' בעיני' ע"ש שהארכתי, וכעת נלע"ד דהענין בהיפוך, כיון דמבואר בבכורות (י"א.) שהגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל, אע"ג דפט"ח אסור בהנאה, משום דאע"פ שאין לו דין ממון עכשיו קודם פדי', יש לו לאחר זמן, כשיפדנו, יש לומר דחמץ נוקשה שאינו זקוק לבערו, מיקרי ממון כיון דאחר פסח ישוב להיתר, ועדיף טפי מידי דתלי בזמן, ממידי דתלי במעשה, כמו שהבאתי שם מסוגיא דפסחים (צ"ט:) [ועי' בנוב"י מ"ת חא"ע סי' נ"ב באורך] וכיון דחשבינן פט"ח ממון אע"ג דמחוסר מעשה, הפדי', לכאורה כש"כ דנוקשה חשיב ממון שאינו אלא מחוסר זמן, ואולם כ"ז כשגנבו והוא בעיני', אבל אם אכלו או היזיקו, דאינו בעולם, זה לא מיקרי לענין לחייבו על אכילתו או היזיקו, רק גורם לממון, כיון שאינו בעולם, ואנו דנין רק אילו הי' בעולם הי מגיע לדין ממון, סוף סוף כיון דבזמן איסור הנאתו חלף ועבר מן העולם