עמודי אור לה

כמשנ"ת, ואין להקשות ע"ז דא"כ מאי מותיב ר' יוסף לרבה דס"ל יאוש קונה [מקמי דאסיק אדעתי' דזה אינו רוצה לקנות] לדידי' נמי תקשה הא סוף סוף בתר איסורי' פקע רשות הנגזל, ואמאי אומר לו הגזלן אח"כ הש"ל, נלע"ד דודאי הוה פסיקא לי' לרב יוסף דבתר איסורא דהוה איסור הנאה לא שייך בו זכי' לישראל הגזלן, אבל עיקר קושייתו כיון דמטא זמן איסורו פי' רגע סמוך לזמן איסורו, דאכתי שרי בהנאה אלא שהנגזל מתייאש ממנו, דעד דטרח ומפיק לי' מגזלן יגיע זמן איסור, ושפיר מקשה לרבה כיון שאז הנגזל מתייאש יזכה בו הגזלן, ומשני דההיא שעתא גם הנגזל אינו רוצה לקנותו ודוק, [גם בלא"ה כתבו התוס' דכ"מ מצי למימר ולטעמיך ולא אמר ודוק] עכ"פ ע"פ יסודו של הנוב"י בנ"ד בין תוך הפסח בין לאחר הפסח לא מצי העכומ"ז לומר לישראל הש"ל משום דקני' כמשנ"ת בעה"י, ומתוך הדברים יצא לנו שאף חיוב השבתה וביעור אין על הישראל בי"ש זה, כיון שכבר קני' העכומ"ז ואין עליו לחזר לשרפו ולבערו רק לתבוע מעותיו, והנה חששתי שמא יופסק לו ע"פ דיניהם להחזיר לו י"ש שלו, ויהי' נפסד הישראל אם יתבענו תוך הפסח, משא"כ אחה"פ יהא רשאי לקבל אף הי"ש, כיון דקני' העכומ"ז ולא עבר הישראל בב"י החמץ מותר אחה"פ, ואע"ג דברגע ראשונה של אחר חצות [מדאו' או תחילת שעה ו' מדרבנן] עבר הישראל על השבתת החמץ דהא מאז שנאסר נקנה לעכומ"ז, ולא מקודם, וקי"ל דאם עבר הישראל על השבתת החמץ אפילו באונס, החמץ אסור אחה"פ, מ"מ הא האחרונים הסכימו דהיינו דוקא אם עבר בלאוי דב"י, אבל משום עשה תשביתו שנוהגת בע"פ לא נאסר אחה"פ ועי' בנוב"י שם ודוק), לכן הוריתי שלא ימהר לתובעו עד אחר החג, הנלענ"ד כתבתי

יחיאל העליר

סימן יח

סיוואלק

(א) לפי שראיתי להגאון בעל מקור חיים (סי' ת"מ) דברים הנוגעים למה שכתבנו ולא נתחוורו בעיני לענ"ד ראיתי לבאר בעה"י, ומה שנתחדש לי עוד בס"ד, בס"ק א' העלה דחמץ של עכומ"ז שקע"א יכול לבטל, משום דכיון שהוא זקוק לבערו הלא הוא אבוד מבעליו ומכל אדם יכול לזכות בו, וכיון דיכול לזכות בו מכש"כ דיכול לבטלו ע"ש, והדבר מבואר דלדבריו השתא דמבטל לי' ממילא אינו זקוק לבערו [עכ"פ מה"ת] ואע"ג דהשתא שוב החמץ חוזר לבעליו, וליכא יאוש כלל, מ"מ כיון דאם נימא דאינו יכול לבטל יהי' אבוד, מטעם זה יכול לזכות בו, וכן לבטלו, ובעניי נראה דהירושלמי סותר לזה דגרסינן (פסחים פ"ג ה' ג') כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה דס"ל דעובר על החלה בב"י או מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלה, או משום טובת הנאה כמבואר בש"ס דילן] כיצד יעשה על דעתי' דר' אליעזר מערים [בשעת לישה והכנסתן לתנור] ואומר זו אני רוצה לאכול וזו אני רוצה לאכול ואופה את כולה [כל העיסה] וכשהוא רודה כו' ומשייר אחת [בתנור וקורא לה שם חלה, והיא נשרפת] א"ל ר' יהושע לא נמצאת כשורף קדשים בי"ט, א"ל ר"א מאיליהן הן נשרפין כו' חברייא בעי וישליכנה לאשפה [בתורת ביטול והפקר] ויקדישנה [שיקרא לה אח"כ שם חלה] ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ויקדישנה וישליכנה לאשפה, [פי' תחילה יקרא לה שם חלה ואח"כ יפקירנה] ומשני ויש אדם מפקיר דבר שאינו שלו דחלה מתנה לכהן, והשתא לפי המבואר בב"מ (כ"א:) דבלקט שכחה ופאה שייך נמי יאוש, דעניים מייאשי, פשיטא דגם במתנות כהונה שייך יאוש, וכש"כ בדין יאוש שהוא אבוד מכל אדם, דמהני אפילו בלא דעת הבעלים ע"ש בסוגיא, פשוט דמהני נמי בכהנים, וגדולה מזו איכא מ"ד (חולין קל"ט.) דאף בקדשי בדה"ב שייך יאוש (ועי' גיטין ל': נתייאשו כו') וא"כ אמאי קאמר הירושלמי דלא מצי מבטל לה אם יקרא לה שם דאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו, הא השתא לאיבוד אזלא אליבא דר"א, ואמאי לא מהני ביטול, ואע"ג דהשתא אכתי לא קרא לה שם, מ"מ מה בכך הא הוי יאוש לחלק הכהנים שילך לאיבוד, אע"כ דלא מהני הך סברא לענין ביטול והפקר, והטעם פשוט ומובן, כיון דאי נימא דמהני ביטול, לא ילך לאיבוד, אין כאן יאוש כלל

ודוק

(ב) עוד כתב (ס"ק ב') דבקבל פקדון מעכומ"ז אפילו לא קנו מידו להתחייב באחריות ואפילו לא התנו כלל] כיון דאמרינן (בב"מ ל"ד.) דכל שומר שמשלם כשנגנב זוכה בשבח הפקדון משבאת לרשותו, מטעם דנעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי היא קנוי לך מעכשיו, א"כ ה"נ עובר משום זה מעתה בבל יראה דשמא תגנב וירצה לשלם נמצא שהי' החמץ קנוי לו למפרע ע"ש שהאריך, ולענ"ד תמוה, דהאי דינא לא שייך אלא היכא שהשומר מחויב לשבע, דמה"ט זמנין דניחא לי' לשומר לשלם כדי ליפטר משבועת שומרים שחייבתו תורה (ודע דלשון המשנה שם המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו שילם ולא רצה לשבע שהרי אמרו שומר חכם כשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל כו' למי משלם למי שהפקדון אצלו, ולכאורה תמוה למה הוצרכה המשנה להשמיענו כאן דין דשומר חכם יוצא בשבועתו, דלאו בהאי דינא עסקינן, ודבר זה דש"ח נפטר בשבועה מבואר במקומו, וביותר דאטו בש"ח לחוד איתא לדינא דמתניתין דהכפל נקנה לשומר, הא גם בש"ש נקנה לו הכפל משום דמצי פטר נפשי' בטענת אונס, [ואף ע"ג דקתני נגנבה הא מתפרשה שפיר בלסטים מזוין] והיא גופא קשיא למה נקטה המשנה הדין רק בש"ח, והנלע"ד נכון בעה"י, דבאמת יש לעיין מנא לן הך אומדנא דנעשה כאומר לו שכשתגנב וירצה לשלם לו יקנה לו הכפל, ומאן לימא לן דניחא לי' לבעה"ב בהכי, דילמא טפי ניחא לי' שישבע השומר, וכשתמצא הגניבה ביד מי שגנבה ישולם לו הכפל, ואם השומר אינו רוצה לשבע, מ"מ כאמר דיו לקנות הקרן ולא הכפל, דבעה"ב לא אקני' לי', ואיזה יסוד מצאו החכמים למימד דעתי' דהכי הוה ניחא לי' מעיקרא, ואולם נלע"ד יסוד נאמן לזה מדינא דאו', דבהשואל, (צ"ד:) אמרינן פרשה ראשונה [שפטר בה גניבה] נאמרה בש"ח ושני' [שחייב בה גניבה] בשומר שכר, ופרכינן ואיפוך אנא דראשונה בש"ש שיש בה חומר שמשלם כפל בטוען טענת גנב ונשבע ואח"כ נמצא אצלו, שכיון שהי' פוטר עצמו בטענת גניבה, מתחייב עתה כפל, אבל שני' שחייב בה גניבה, א"כ ליכא כפל בטוען טענת גניבה, דהא בעי שלומי, ומשני קרנא שמשלם השומר בטענת גניבה בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, ונושא זה ממש יש לנו בדין זה, לשקול דעת המפקיד אי ניחא לי' לקבל שבועת השומר, ולכשימצא הגנב ישולם לו כפל, או דניחא לי' קרנא בלא שבועה, וכיון שהוכרע אצלינו שפרשה ראשונה ששומר נפטר בשבועה על הגניבה נאמרה בשומר חכם, מהאי טעמא דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, ממילא קם דינא דהכי כמי ניחא לי' לקבולי קרנא מהשומר בלא שבועה מכפילא בשביעה, ונתרצה ודאי מתחילה ע"ז, והיינו דקתני מתניתין שילם ולא רצה לשבע, והא ודאי ניחא טפי לבעל הפקדון שהרי אמרו חכמים ש"ח כשבע ויוצא, שבו נאמרה פרשה ראשונה, והוא מהטעם דקרנא עדיפא, לכך נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשומר ודוק היטיב, ומ"מ לשון הש"ס בכל מקום שקרנא בלא שבועה [דש"ש] עדיפא מכפילא בשבועה, דאיכא ספיקי טובא [דילמא לא משתכח גנב, ודילמא מודה] וטורח שבועה, אבל אם הי' ש"ח [שפטור מגניבה] משלם כפל בטענת גניבה לחודה בלא שבועה, שוב לא הי' מוכרע לכו לומר דקרנא דפרשה שני' עדיפא מכפילא דפרשה ראשונה, כיון דהכפל יתחייב בלא שבועה, היינו אומרים דאפשר הא עדיפא לי', ובזה יתבארו נכון בעה"י דבר' רש"י (ב"מ מ"א.) דשקיל וטרי הש"ס התם לדרוש מקרא דשומר חנם לא משלם כפל בטוען טענת גנב אלא אחר שנשבע, ומסיק הש"ס דילפינן בג"ש דבשבועה, ופרש"י למדנו שאין משלמין כפל ע"י טענת גנב אלא לאחר שבועה, וגם למדנו שנפטר מגניבה ואבידה בשבועה עכ"ל, ולכאורה סיום דברי רש"י תמוה דכל שקלא וטריא דש"ס התם אינו אלא לענין הכפל אם משתלם בט"ג בשבועה או בלא שבועה, אבל לענין הפטור הא קרא כתיב, אבל לענ"ד כוונתו, דאי לאו דילפינן דלא משלם כפל אלא אחר שבועה, וה"א דמשלם כפל בלא שבועה, לא הוה מוקמינן כלל פרשה ראשונה בש"ח אלא בש"ש, ולא הוה ידענא דש"ח נפטר בשבועה מגניבה, דהוה אמינא כפילא עדיפא [כיון דהוא בלא שבועה] והוה מוקמינן פ' שכי' בש"ח שישלם גניבה, קרן לבד, וראשונה בש"ש שישלם כפל בטענת גניבה, אבל בתר דמסקינן דלא משלם כפל בטט"ג אלא אחר שבועה למדנו ג"כ שנפטר [ש"ח] מגניבה ואבידה בשבועה דבו נאמרה פרשה ראשונה, משום דקרנא [דפרשה שני'] בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה דפ' ראשונה ודוק היטיב] וא"כ דין המשנה לא שייך אלא היכא דהשומר בר שבועה הוא, מסיק בעל הפקדון אדעתי' שמא לא ירצה לשבע וישלם, ומקנה לו הפקדון מעתה, אבל בעכומ"ז המפקיד דליכא על השומר שבועה, מה שייכות לומר שאסיק אדעתי' שישלם לו אחר שיגנב, מהיכי תיתי ישלם לו ואף אם ישלם לו, כאיש אחר הוא ומעכשיו הוא משלם ואין כאן קנין למפרע, ודוק כי זה פשוט לענ"ד. (ג) שם סק"ה האריך בכמה פרטי', והנה מ"ש בענין שכירו' קניא דבריו אינם מובנים כמו שיראה המעיין וביותר דמ"ד שכירות קניא אינו אלא קנין פירות, ומ"ד