עמודי אור לד

אחד מהכפרים הסמוכים לעירנו גנבו, ושאל הבע"ב אם יסע בחוה"מ לחקור הדבר ולהוציא את שלו מיד העכומ"ז, והנה יש לדון בדבר הרבה, תחלה אם מחויב להוציא הוצאות להשיג החבית י"ש ולבערו, ויש לעיין בזה מההיא דפסחים (יו"ד.) דאיבעיא להו ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או א"צ בגופי' אטרחוה רבנן בממונו לא אטרחוהו רבנן או דלמא לא שנא, והרמב"ם פסק האיבעיא לקולא, וטעמו ז"ל כמו שביארו המפרשים דכיון שביטל שוב הוה בדיקת וביעור החמץ מדרבנן, ואזלינן לקולא בבעיא דלא אפשיטא, ולפ"ז למאי דקי"ל (ב"ק ס"ט ובש"ד) גזל ולא נתייאשו הבעלים, הנגזל אינו יכול להקדישו כיון שאינו ברשותו, וה"ה דאינו יכול להפקירו, כמו שפסק בספר מחנה אפרים (בדיני הפקר סי' ז') עש"ה. וכמו כן פשוט שאינו יכול לבטלו כיון דלאו ברשותי' קאי [וכן הוא מבואר בכל האחרונים] ולפ"ז כיון דשעה שביטל חמצו בע"פ, כבר הי' הי"ש הנז' ברשות העכומ"ז ולא חל ביטולו על הי"ש, א"כ הוה ספק הבעיא בדאורייתא ואזלינן לחומרא, לחייבו להוציא הוצאות לבערו [ואולם דעת הש"א בתשו' דנהי דאין הנגזל יכול להפקירו שיזכו בו אחרים מ"מ יכול להקנותו להגזלן, והרי הוא דין מתנה, ומצד זה היה מועיל הביטול, אלא שצריך שיהא דעת המבטל ע"ז, וזה אינו דעת סתם ביטול של חמץ אצל ב"א

ודוק

), (ב) ולא עוד אלא יש לדון דלאו ספק הוא אלא חיוב ברור, דעד כאן לא מסתפק לי' להש"ס אלא אי אטרחוהו רבנן בממונו מדקאמר לישנא אטרחוהו רבנן, משמע דמיירי בחמץ שיכול לבטלו דסגי מדאו', והוי ביעורו מדרבנן, בהכי מספקינן אם תקנו חכמים לאטרוחי' בממונו [ועי' תוס' שם ד"ה בממוני', וה"נ נ"ד הוה דכוותה דיש לספק ג"כ שמא כבר כלה העכומ"ז הי"ש ודוק] אבל לגבי עבירת לאוי דב"י [ועשה דתשביתו] דאורייתא, לכאורה פשוט שחייב להוציא ממונו ע"ז, שהרי פסק הרמ"א (באורח חיים סי' תרנ"ו) שמחויב להוציא כל ממונו שלא לעבור על ל"ת, והי' מקום לחלק בין עובר הלאו בקום ועשה לעובר בשוא"ת כי הכא גבי חמץ. [ומצאתי בפמ"ג בא"ח באשל אברהם שהעיר כן] אבל אין נראה, דהא קי"ל גבי חמץ שחייב לבער אף חמץ של אחרים שקבל עליו אחריות [אפי' בגוונא דלא פשע במה שלא מכר תחילה כגון שלא מצא קונים וכה"ג] אפי' חמצו של עכומ"ז המופקד אצלו באחריותו, ולא חלקו רבותינו בדבר זה אף שיצטרך לשלם למפקיד סך רב בעד החמץ מ"מ חייבוהו לבער, וה"נ דכוותה, ולכאורה פשוט שמחוייב להוציא ממונו שלא לעבור [ובהכי לא איבעיא לן כלל אם אטרחוהו בממוני'], אלא שיש צד להקל ע"פ שיטת הגאונים והרמב"ן ויתר הפוסקים (הביאם בב"י א"ח סי' ת"מ) דמפקיד חמצו ברשות אחר אינו עובר בב"י דבר תורה, וכמו שהאריך בזה השאגת ארי' בתשובותיו, והגר"א ז"ל בביאורו לא"ח, ואע"ג שהר"ן ז"ל הכריח דמ"מ מדרבנן עובר אף שחמצו מונח ברשות אחר, מ"מ לענין דרבנן שוב נסמוך על ספק האיבעיא דבממוני' לא אטרחוהו רבנן, אולם קשה לסמוך ע"ז למעשה מאחר שהרמב"ם והרא"ש והר"י וש"פ, ס"ל דאף במונח ברשות אחר עובר בעל החמץ מה"ת, וכן סתם בש"ע] מי יקל ראש כנגדם דלדידהו לכאורה הדבר פשוט שחייב להוציא הוצא' בנ"ד ולבער הי"ש הנז' כמשנ"ת בס"ד

(ג) אך יש מקום לדון בזה מצד אחר, כשנחקור תחלה מצד הפסד ממונו אם רשאי לתבוע מהעכומ"ז, ולקבל ממנו מעות חליפי הי"ש, ולעי' עוד אימת יותר נאות [להנגנב בנ"ד] לתבוע מהעכומ"ז בתוך הפסח או לאחה"פ, ע"פ הפרטים שיתבארו בס"ד, והנה לכאורה הי' מקום לאמר שיותר נכון לו לתובעו בתוך הפסח, ע"פ דברי הח"י (סימן תמ"ג ס"ק ח') דהא דקי"ל גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, היינו דוקא לאחה"פ אבל תוך הפסח כיון שהכל מצווין עליו לבערו, מחויב הגזלן לשלם לו דמי מעליא, ולפ"ז אם יתבע את העכומ"ז בתוך הפסח מחויב העכומ"ז לשלם לו ממון בעד החמץ שהפסידו קודם פסח, ויהא מותר לקבל ממנו המעות, אבל אם יתבענו לאחה"פ, דינא הוא דמצי העכומ"ז לומר לו הרי שלך לפניך, וא"כ יהא אסור אז לאחר הפסח לקבל מעות מן העכומ"ז, דהשתא קא זבין לי', וחליפי אה"נ קא שקיל הישראל

(ד) הן אמת שגוף סברת הח"י לא נתבארה אצלי, וכי מה הפרש יש בין זה לשאר אה"נ המתבערים מן העולם דאמרינן בכולם הרשל"פ, והנה הרמב"ם פסק (בפ"ג מהל' גזילה ה' ד') כסתמא דמתניתין (בב"ק צ"ו:) דגזל בהמה והרי היא יוצא' ליסקל אומר לו הרש"ל, וראיתי להלח"מ שם שתמה על הרמב"ם דהא מדברי רש"י (בב"ק צ"ח: ד"ה דא"כ) מתבאר בפשטא דסוגיא דזה אינו אלא לר' יעקב, והרמב"ם פסק (פי"א מה' נזקי ממון ה' ט') כת"ק דמשנגמר דינו החזירו אינו מוחזר מ"מ יתר דברי הלח"מ שם ביישובו על הרמב"ם לא הבינותים כלל, ובפרט מ"ש שלהרמב"ם גומרין דינו של שור שלא בפניו ועיקר בבעלים תליא מילתא, וזה מפורש ברמב"ם (בה' נזקי טמון שם ה' י') בהיפוך ואולי יש שם איזה ט"ס בלח"מ] ולפענ"ד הדבר פשוט שהרמב"ם מחלק בטעם נכון בין גזלן לשומר ע"פ דברי התוס' (בב"ק נ"ו: ד"ה פשיטא) דגזלן לא מתחייב בשמירה, ופטור אפי' מפשיעה עש"ה, ולפ"ז הדברים ברורים דבשומר כיון שאין גומרין דינו של שור אלא בפניו, מתחייב השומר על הבאתו לב"ד, בין שהביאו בעצמו לב"ד, ובין שתפסוהו ב"ד מעצמם (עי' ב"ק מ': ודוק) מ"מ הא הוא שומר עליו, והי' מחויב לשומרו שלא יתפסוהו ב"ד (ועי' תוס' גיטין נ"ג: ד"ה גזלן) ונתחייב אז, וע"ז לא מצי פטר עצמו באיסורי הנאה [לאחר שנגמר דינו של שור] לומר הרי שלך לפניך, אבל גזלן לא נתחייב בפשיעה זו שהובא השור לב"ד, ושפיר אומר לו הרש"ל, ונכון לענ"ד ביישוב דברי הרמב"ם, דסיפא דמתניתין בגזל בהמה ויוצאה ליסקל דברי הכל היא דאומר לו הש"ל, וברייתא דסוף הסוגיא שם דמפליג גם גבי גזלן בין נגמר דינו ללא נגמר דינו, ע"כ לא ס"ל לחלק כן בין גזלן לשומר, מ"מ אין תימה אם הרמב"ם פסק כסתמא דמתניתין (ועי' ש"ך ח"מ סי' ס"ג ס"ק ז') עכ"פ מבואר דעת הרמב"ם דאף בבהמה שנגמר דינה ויוצאה להסקל אומר הגזלן הרש"ל, ומ"ש זה מחמץ תוך הפסח, וראיתי להקצה"ח (סי' שפ"ג) שעמד ג"כ על דברי הח"י ותירץ ז"ל דשאני חמץ שהגזלן עבר בב"י ונתחייב הוא בעשה דתשביתו לבערו מן העולם, וא"כ איך יכול להחזירו לנגזל ולומר לו הש"ל, כיון שהוא מחויב לבערו ע"ש, ולפ"ז הדין אינו אלא בישראל הגוזל שהוא מצווה עשה דתשביתו, אבל עכומ"ז שגזל חמץ והוא אינו מיזהר על ב"י ותשביתו, שפיר מצי לומר הש"ל אף בתוך הפסח, וא"כ אסור לי' למשקל דמי מהעכומ"ז אף תוך הפסח דחלופי אסה"נ קשקיל וכמש"ל, באופן שבנ"ד מצד הפסד ממונו יותר נכון לו לתבוע את העכומ"ז אחה"פ שמא בין כך יכלה העכומ"ז החמץ, ויהי רשאי ליטול דמיו, כיון שלא יהי' בעין, אבל אם יתבענו בפסח ויהי' הי"ש עדיין אצל העכומ"ז יהי' דינו לומר לו הש"ל כמשנ"ת בס"ד, אך מצד מצות ביעור יתבאר אח"כ בעה"י

(ה) ומ"מ נלע"ד דאין העכומ"ז יכול לומר הש"ל מטעם אחר, דבב"ק (ס"ו.) מתיב רב יוסף לרבה [דס"ל יאוש קונה] מהא דתנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל והא האי כיון דמטא זמן איסורו מייאש ואמאי אומר לו הש"ל דמי מעליא בעי לשלומי א"ל כי קאמינא זה מתייאש וזה רוצה לקנות האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות, משום דהחמץ לא חזי לגזלן ולכך אינו רוצה לקנותו, והנה זה שייך בישראל הגוזל, אבל עכומ"ז הא ודאי רוצה לקנותו, א"כ שעה ו' בע"פ כבר נקנה החמץ לעכומ"ז ואיני יכול לומר הש"ל, [ונקנה החמץ לעכומ"ז בחצירו או בידו כמו שהסכימו האחרונים שיש לעכומ"ז קנינים אלו]

(ו) ועדיין יש לעיין דהא כ"ז למ"ד יאוש כדי קנה, אבל אנן הא קי"ל יאוש אינו קונה [והיא מחלוקת הפוסקים] וא"כ לא יצא החמץ מרשות הישראל, ולא קנהו העכומ"ז, ונראה דמ"מ קנהו העכומ"ז, ע"פ מה שחידש הנוב"י (מ"ת חא"ח סי' ס"ג) שאם מכר ישראל חמץ לעכומ"ז בע"פ אחר חצות, אע"ג דאין מכירתו כלום דהא לאו ברשותי' הוא אחר זמן איסורו, מ"מ אם קבל העכומ"ז החמץ לרשותו נקנה לו החמץ, דהא כבר פקע רשות הישראל ממנו, וכיון שחפץ העכומ"ז לקנותו שפיר קנה אותו בחצירו ככל דבר הפקר ע"ש, וצריך לומר דבכל פקדון אצל עכומ"ז לא שייך זה ועובר הישראל המפקיד, משום דהעכומ"ז אינו רוצה לקנותו, [ולא שייך לומר שיקנה חצירו שלא מדעתו, כיון שכוונתו בהיפך להחזיק בחמץ בתורת פקדון, להשיבו לבעליו, ועי' היטיב דמאי (פ"ג מ"ג) דאם מוצא פירות בדרך אם נטלן לעצמו בתורת זכי' מהפקר חייב לעשר, ואם נטלן שלא יאבדו פטור דלאו דידי' הוא, וכיון שמחשב מפורש שלא יאבדו לא קניא לי' ידי ועי' ירושלמי שם ותוי"ט ודוק] וא"כ לפי מה שהוכחנו מסוגי' דב"ק ונתבאר דעכומ"ז הגוזל ודאי רוצה לקנותו, א"כ בע"פ אחר זמן איסור ודאי נקנה לו החמץ לכ"ע, אף למ"ד יאוש כדי לא קנה, דהא מ"מ הוי הפקר ופקע מיני' זכות הישראל