עמודי אור לג

של אפותיקי מפורש בגיטין (שם), דאם נאבד או נאנס אינו גובה משאר נכסים, וא"כ גם בחמץ אפילו לא הרהינו כיון שאמר לו מעכשיו אם לא אפדנו, אפותיקי מפורש שווי', ואם יאנס אין לו על הישראל כלום, ומה אחריות שייך בזה על הישראל, באופן שדברי הרא"ש לכאורה צריכין תלמוד, אלא שדבריו ז"ל מוכרחים באמת בסוגיא, דהא בעינן תרוויהו הרהינו ומעכשיו, וטעמא בעי

(ח) ותחלה נקדים דברי הירושלמי בפסחים (פ"ב ה' ב') הפקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור רשב"ל אמר מותר מתיב ר"י לרשב"ל אין את מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור אמר לו תמן איסורו גרם לו הא מה אית לך למימר, ע"כ, וכבר נדחקו בפירושו כל המפרשים, וביותר דאטו ר' יוחנן לית לי' ביטול בחמץ, והלא משנתינו היא (פסחים מ"ט.) מבטלו בלבו, עיין אחרונים שטרחו ביישוב דברי הירושלמי, והנה הפ"י בחדושיו (פסחים ה':) האריך לפרש המכילתא דאף בחמץ של הפקר מצווה לבערו כל שהוא יכול לבער, ויישב כל השמועות הללו דשרו לבטל היינו כשהוא אנוס, ואין הביעור מצוי בידו ע"ש, ובזה סרה תמי' של האחרונים דודאי ר"י לא יחלוק על יסוד הביטול במקום שא"א, אולם ר"י בא לחזק דברי' ביסוד דגם על חמץ של הפקר כל שהיכולת בידו מצווין לבערו, דהנה קי"ל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו. וא' מהן חמץ בפסח, ביאור הדבר שהתורה הזהירה לא יראה לך שפירושו שהחמץ שלך, ובאמת אסרתו התורה בהנאה, ואיסור הנאה לאו של בעליו הוא, ומ"מ אוקמי' רחמנא ברשותי' לענין ב"י, ומזה הי' אפשר לדקדק כמו כן דגם חמץ של הפקר כיון שאין לו בעלים בכלל לא יראה הוא, דמ"ש איסור הנאה של חמץ שמפקיע רשות בעליו, או הפקר, אלא דאכתי לא דמי דבשלמא התם כי הדדי אתו, שהרי בפסח חל איסור הנאה ואיסור בל יראה כאחת, ובזה שפיר יש לומר דחלו תרווייהו, אבל הפקר שהפקירו קודם שבא לכלל בל יראה, יש לדון בפשוטו דלא מקרי לך ודוק, לזה השיב ר' יוחנן בענין אחר, שהרי דעת הפוסקים רובם ככולם דב"י לא עבר עד הלילה, וקי"ל דחמץ משש ולמעלה אסור באכילה ובהנאה מן התורה, וא"כ בע"פ אחר חצות הופקע החמץ מיד בעליו, ומ"מ עבר עליו בפסח בב"י, ומינה יליף ר"י דאפילו הפקירו מקודם [כגון בי"ג] ג"כ עובר, וזהו שהשיב לר"ל אין את מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור בהנאה, ומ"מ עבר עליו בב"י בפסח, וה"נ בהפקר כמשנ"ת, והשיב ר"ל דאכתי לא דמי להפקר גמור, דכיון דגלי לן רחמנא דהפקעת איסור הנאה גבי חמץ אינה מוציאה מידי עבירת ב"י, שוב לא שאני לן בין איסור שחל ביחד עם עבירת ב"י, לאיסור הנאה שקדם לו, והיינו דברי הירושלמי, תמן איסורו גרם לו, וזה לא מהני להפקיע איסור ב"י, אבל הא מאי אית לך למימר, כיון דהפקר גמור הוא לא קרינן בי' לא יראה לך ודוק היטיב, הנה התבאר יסוד הירושלמי דמחמץ פקע רשות הישראל דרחמנא אפקעי' אלא דלענין ב"י אוקמי'

ברשותי'

(ט') ועכשיו נבא בעה"י לכלל ישוב דברי הרא"ש, הנה הר"ן הקשה בעכומ"ז שהלוה לישראל על חמצו בגוונא דקני לי' לעכומ"ז, אמאי לא עבר עליו הישראל מטעם הואיל ואי בעי פריק לי' כי היכי דאמרינן בפסחים (מ"ו: ושם) דעבר הישראל על ב"י בדבר דאי בעי מתשיל והוה כדידי' [והוא יסוד רק לגבי חמץ מהני הואיל לאחשובי' כאלו הוא מעתה שלו משום דגלי רחמנא דכאן אפילו גורם לממון חשוב כדידי', והוא ג"כ מיסוד הואיל ואלו מגניב או מתביד בעי שלומי השתא נמי חשוב כדידי', מטעם זה מהני נמי הואיל ואי בעי מתשיל וכדומה, ודוק] ותירץ דמחוסר ממון הוא [דמי הפדיון] ולא אמרינן הואיל במחוסר ממון ע"ש, ויש לעיין בעכומ"ז שהלוה לישראל על חמצו ובמעכשיו דמהני גם לרבא, הא מ"מ אי פריק לי' בממון אחר קם החמץ ברשותו, ופשוט דלאו דוקא ממון אחר אלא ה"ה חפץ, אם התנו כן, או אם יתרצה העכומ"ז לקבלו בפרעון חובו, א"כ נפרע העכומ"ז מחובו איך שהוא, וקם החמץ ברשות הישראל, ולפ"ז אכתי יש לנו יסוד שיעבור הישראל על חמץ שמשכן לעכומ"ז, אפי' אמר לו מעכשיו אם לא אפדנו עד זמן פלוני, דהא יש לומר הואיל אי בעי יתן לעכומ"ז החמץ גופו בתורת פרעון, לא מצד קני' הקודמת, רק מתורת פרעון מחודש עתה, ובזה לא שייכא סברת הר"ן דמחוסר ממון הוא ולא אמרינן בי' הואיל, הא החמץ זה עצמו הוא נותנו לו, ואיננו חסר כלום, ואין לומר הא האי פרעון בדעתי' דעכומ"ז נמי תליא שיתרצה לקבלו בתורת פרעון, זה אינו דהעכומ"ז ודאי יתרצה דמה איכפת לי' בין כך ובין כך החמץ מוחלט לו, ואדרבה מהשתא הפסיד הישראל זכותו שהי' בידו לפדותו, ואם כן אם יתננו להעכומ"ז בתורת פרעון ודאי יעבור למפרע על החמץ, השתא נמי אמאי לא עבר מטעם הואיל ואי בעי יעשה כן, כיון דבחמץ מהני הואיל לעבור בב"י, כמו שביארנו כדמהני קבלת אחריות, והנה כ"ז יישב הרא"ש דלרבא [כמו שיתבאר לפנינו] לא מהני מעכשיו לחוד דאכתי יעבור הישראל משום הואיל ואי בעי יהיב לי' החמץ בפרעון, וביאר הרא"ש יסוד ההואיל כה"ג לענין חמץ שמועיל לעבור עליו, דלא גרע מחמץ של עכומ"ז שקבל הישראל אחריות דעבר משום הואיל ואלו מגניב או מתביד, הכי נמי מהני האי הואיל לעבור עליו הישראל, הואיל ואי בעי פריק לי' בחמץ זה בתורת פרעון מחודש כמו שנתבאר, ואין כוונת הרא"ש שיש כאן אחריות על הישראל, דכבר הוכחנו למעלה שזה אינו, רק כוונתו ליסוד הואיל שמקורו מדין קבלת אחריות, לכך הצריך הרא"ש הרהינו אצלו דהשתא כיון דבארנו דחמץ פקע בזמן איסורו מרשות הישראל, א"כ אינו בעליו כלל, וכיון שהחמץ מונח ברשות העכומ"ז לא שייך בי' לגבי הישראל נתינה מחודשת ופרעון, (ועי' בנוב"י מ"ק חא"ח סי' כ' באורך) לכך ליתי' להאי הואיל, דהא לאו בידו הוא, ולאו דידי' הוא אין כאן מקום פרעון מצדו להעכומ"ז, ודוק היטיב, ומעתה תתישב התמי' הנשגבה על הרא"ש שהצריך לרבא הרהינו במעכשיו, מה שאינו צריך לאביי דס"ל למפרע הוא גובה, ותמהו הבאים אחריו דהא לא גרע תנאי מעכשיו לרבא מדין למפרע הוא גובה לאביי, ולפי דברינו הדברים מאירים דעיקר היסוד מכח שיכול ליתנו לעכומ"ז בתורת פרעון מחודש, ולאביי הא אפי' פרעון דלבסוף למפרע הוא גובה, וא"כ אין כאן מציאות כלל לעבור עליו, דכל אימת שיתננו להעכומ"ז בפרעון חובו קנאו העכומ"ז למפרע ולא יעבור הישראל לאביי ודוק

היטיב

(י) ולענין דינינו נלענ"ד כיון שמבואר בדברי הרא"ש וכן הוא בסוגיא עכומ"ז שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם אמר לו הגעתיך עובר היינו דא"ל מעכשיו, אבל בלא מעכשיו אפי' קבע זמן החלטתו אחר הפסח אם לא יפרענו, אינו עובר אפי' הוא ברשות הישראל, דהא הרהינו קתני, א"כ ע"כ קנין דלאחר זמן לא מהני בחמץ לעבור עליו, וההיא דחמץ של הקדש שהבאנו יש לחלק, דהא התם ממון גבוה הוא ואין רשות אחרים עליו אלא שאינו שוה עכשיו כלום שאין אדם שיפדנו, כיון דלאחר הפסח יהי' בר דמים מקרי גורם לממון, אבל כאן שקונה החמץ לאחר הפסח, ובפסח רשות בעליו העכומ"ז עליו, מקרי חמץ של אחרים, רק הוא אסור משום רוצה בקיומו ודוק, ועדיין הדבר צריך תלמוד

(יא) ויש לי בעניי קצת גמגום בשמועה זו דפשיטא ליה להש"ס דבלא מעכשיו אפי' החמץ ברשות ישראל והרהינו העכומ"ז דרך אפותיקי גמורה, בקביעות זמן לאחר הפסח שאם לא יפדנו יוחלט לו, מ"מ לא מקרי החמץ קנוי לישראל ולא עבר עליו, ובע"ג (ס"ג.) אמרינן לענין אתנן בא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה אסור, כגון דאמר לה הבעלי לי בטלה זה וקאי בחצירה ובדשוי' ניהלה אפותיקי, דאמר לה אי מייתינא לך זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב ואי לא שקלית באתננך, פירש"י שקלי' ביום פלוני באתננך הלכך בא עלי ואח"כ נתן לה הוא [דהא ליכא נתינה מעכשיו] ומיהו הואיל ומשעת ביאה שוי' אפותיקי, ועמד בחצירה חייל עליו אתנן עכ"ל, אלמא דאפותיקי כה"ג חשיבה קני' לגבי אתנן, שהרי אלו לא יחד לה הטלה אז, או ייחד לה ולא קאי בחצירה, ואח"כ נתן לה, לא הי' נאסר אלמא קניית אפותיקי בחצירה חשובה קנין לגבי אתנן, ומ"ט לא חשיב קנין גבי חמץ, הא גבי חמץ גלי רחמנא דגורם לממון מקרי ממון, משא"כ באתנן אלו הי' לו טלה אצלה בפקדון באחריותה, ובשביל הביאה הי' פוטרה מאחריות, לא היינו דנין על הטלה איסור אתנן מכח אלו מגניב, שפטרה עתה, או בשאר גוונא דגורם לממון ודוק היטיב, ולענין אפותיקי חשוב שם קני' יותר מלגבי חמץ. ה' ברחמיו יבינני, ובמעגלי צדק ינחני

סימן יז

וואלקאוויסק

(א) נשאלתי הלכה למעשה, באחד שבליל י"ד ניסן נגנב לו חבית י"ש, ובחוה"מ הוגד לו שעכומ"ז