עמודי אור לב

כיון דגורם לממון כממון דמי, ובאתרוג שותפות הא לא נפיק, וליכא למימר דקושטא הוא דהני תנאי סברי כולהו דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, דא"כ לא הוי פליג עלייהו ר"ש בכל דוכתא, וכמ"ש התוס' בכמה מקומות דמתנאים הראשונים פרכינן אתנאי דבתרייהו, אע"כ דכה"ג לא מקרי גורם לממון כלל וכמשנ"ת בס"ד באופן שלכאור' הדין פשוט ומבואר דבקנין לאחר זמן עובר הישראל בב"י

(ד) אך לכאורה עומד נגדינו דברי הרא"ש המפורשים ע"פ שיטת הש"ס בפסחים (פ"ב סי' י') וז"ל וישראל שהלוה את העכומ"ז על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה מיירי נמי שהרהינו אצלו ואמר לו מעכשיו דאל"ה לא קני לי' ישראל כו', מבואר מזה דאפי' פירש שיהא קנוי לישראל אחר הפסח [כל שלא אמר לו מעכשיו, נמצא שלא הי' קנוי לו קודם הפסח] לא עבר הישראל עליו, אפי' הוחלט אח"כ בידו, שלא פדהו העכומ"ז, והא לדברינו אכתי הישראל עובר, משום דהוה גורם לממון, וליכא למימר דשאני התם שעדיין הי' ביד העכומ"ז לפדותו, לא מקרי גורם לממון, הא ליתא, דכמו דאנו דנין באמר לו מעכשיו, אע"ג דהוי ביד העכומ"ז לפדותו, מ"מ כל שלא פדהו אחר הפסח, אגלאי מילתא למפרע דברשותא דישראל הוה קאי, ה"נ בכה"ג כיון שלא פדהו אחר הפסח, ונקנה לו אז החמץ אגלאי מילתא למפרע, דבפסח גורם לממון הוה, ועי' היטיב בנ"י ביבמות ר"פ החולץ ודוק], ודברי הרא"ש מוכרחים בסוגיא שם, דברייתא דקתני (שם ל"א.) ישראל שהלוה לעכומ"ז על חמצו לאחר הפסח אינו עובר, מוקים לה הש"ס בלא מעכשיו, משמע אע"ג דקני' אחר הפסח לא עבר כמבואר, והדברים סותרים לכל יסוד דברינו, אך לכאורה הדבר מצד עצמו צריך יישוב, שהרי גם סברתינו מוכרחת ע"פ שיטת הש"ס כיון דמבואר [בסוגיא דפסחים (כ"ט:) שהבאתי לעיל] דקנין לאחר זמן מקרי גורם לממון ובחמץ רבי לן רחמנא דגורם לממון כממון דמי, אמאי לא עבר בכה"ג

(ה) וסבור הייתי לחלק קצת דאע"ג דרבי רחמנא מקרא דלא ימצא גורם לממון, היינו גורם לממון דסוגיא (שם ה':) בקבל הפקדון באחריות, דהוי גורם לממון שאפשר להיות ממון תוך הפסח [אם יאבד ויצטרך לשלם עבורו] אבל גורם לממון כי האי שסופו לבא לידו לאחז"מ, נהי נמי דחשיב לי' הש"ס גורם לממון, וממון הוא למ"ד בכל דוכתא גורם לממון כממון דמי, [דודאי אע"ג דעיקר ילפותא הוא (בב"ק ע"ו.) מקדשים שחייב באחריותן דחשיב ממון, מ"מ התם אין סברא לחלק בין זה לגורם לממון לאחר זמן ואדרבה הא כתבנו לעיל דמידי דלאחז"מ עדיף ממידי דתלי במעשה] ולהכי פסיקא ליה הש"ס דלההוא מ"ד, גם גורם לממון כי הא ממון הוא] אבל לדידן דלא ס"ל הכי בכל התורה כולה, ואין לנו אלא מה שחדשה תורה בחמץ, יש לומר דלא מרבינן רק קבלת אחריות, ולא דבר העתיד לבא לרשותי לאחז"מ, וכמשנ"ת, ונרא' דבזה לא תתיישב לנו השמועה עדיין, דהא בפסחים שם גרסינן לימא כתנאי [אי בע"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה] ישראל שהלוה לעכומ"ז על חמצו לאחר הפסח אינו עובר משום ר' מאיר אמרו עובר מאי לאו כו' ותסברא אימא סיפא אבל עכומ"ז שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח ד"ה עובר והא איפכא כו', ואם איתא ליסוד דברינו, הא הברייתא מתפרשת יפה דמיירי דלא אמר לי' מעכשיו רק שיקנהו המלוה לאחר הפסח, ולהכי ברישא לת"ק אינו עובר ובסיפא עובר, וטעמא דר"מ יתפרש כפשוטו, דהא איהו ס"ל (בב"ק ע"א:) דבר הגורם לממון כממון דמי בכל דוכתא, ולהכי ברישא עובר ישראל המלוה מכח זה כיון דסופו לבא לרשותו הוה גורם לממון לדידי', ובסיפא עובר לדברי הכל כפשוטו, דאכתי לא נפיק מרשותו לגמרי עד אחר הפסח, אלא ע"כ מדלא משני הש"ס הכי, ש"מ דאפילו למ"ד בכ"ד כממון דמי לא עבר בכה"ג וטעמא מאי. **(הג"ה

וסוגיא זו אשתמיטתי' להגאון בעל מק"ח (סי' תמ"א ס"ק א') שכתב לפרש פלוגתא דת"ק ור"מ כיון שהחמץ הוא בבית העכומ"ז [לאביי דלא מוקים לה בהרהינו] והט"ז (סי' ת"מ) ביאר דלמ"ד בכ"ד גורם לממון לאו כממון דמי עוברים בחמץ של ישראל אפי' הוא מוכח ברשות עכומ"ז, ולמ"ד כממון דמי כתב הט"ז דלא עבר בב"י במונח ברשות עכומ"ז, ופירש בעל מק"ק דבהכי פליגי ת"ק ור"מ דת"ק ס"ל כממון דמי ולכך אינו עובר כיון שמונח ברשות עכומ"ז, ור"מ ס"ל דעובר אף ברשות עכומ"ז כאידך מ"ד, אלו תורף דבריו ז"ל והמה תמוהים, דהא בסוגיא דב"ק מבואר דר"מ ס"ל גורם לממון כממון דמי, וא"כ איפכא מבעי לי' ופשוט

ודוק

)** (ו) הן אמת שראיתי להקה"ח (בסי' שפ"ו) שכתב דגם בכה"ג דבר העתיד לבא לרשותו לאחז"מ לא מקרי ממון [אף למ"ד גורם לממון כממון] אלא היכי דליתי' בעיני', אבל איתי' בעיני' לא, [ולענין חמץ הוא דרביי' רחמנא אפילו איתי' בעיני' כמבואר בפסחים ו'.] ובזה הי' אפש' ליישב קושייתינו דכיון דאי איתי' בעיני' לאו ממון הוא לר"מ בכל דוכתא, להכי לא מצי הש"ס לאוקמי טעמא דר"מ בהכי [ואע"ג דגבי חמץ אפי' איתי' בעיני' ממון הוא, נאמר לחלק כמש"ל דהיינו דוקא בקבלת אחריות, שאפשר לו להיות ממון בפסח גופי' אבל בדבר הקנוי לאחז"מ לא, ובזה ר"מ נמי כרבנן ס"ל ודוק] אבל גוף הדבר תמוה, מלבד מה שהרגיש בקצה"ח שם דהא מסוגיא דסנהדרין (קי"ב) מבואר דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אפי' איתי' בעיני' נמי [וע"כ הא דקאמר הש"ס בפסחים ה"מ היכי דליתי' בעיני' כו' קמ"ל, היינו דגלי רחמנא בחמץ ומינה שמעינן לכל דוכתא דליכא לפלוגי הכי ובכ"ע כממון דמי, וכ"ז למ"ד בכ"ד כממון דמי ילפינן הך גילוי מילתא מחמץ, אבל למ"ד בכ"ד לאו כממון לא גמרינן האי חידושא מחמץ ודוק]

ולא עוד אלא שעיקר דבריו מתמיהין ובמחכ"ת אין התחלה להם, דע"כ לא קאמר הש"ס לחלק בין איתי' בעיני' או ליתי' אלא בגורם לממון דקבלת אחריות, שפיר יש לחלק דבליתי' הא גורם לשלם ממון תחתיו יש סברא להחשיבו ממון, אבל איתי' בעיני' כיון דאכתי ברשותא דמרי' קאי מאי גורם לממון שייך בי', אבל גורם לממון שאנו עסוקין בענינו, היינו דבר שלאחז"מ יהי' ממון, מה הפרש יש בו בין איתי' בעיני או ליתי' בעיני', סוף סוף סופו להיות ממון [ואדרבה בזה איפכא מסתברא דאי איתי' בעיני' הא הוא סופו להיות ממון, משא"כ בליתי' אין לנו לדון בו רק אי הוה קיים הי' סופו להיות ממון] והדברים ברורים לענ"ד בס"ד

הכלל העולה שאין חילוק בזה בין איתי' בעיני' או לא וממילא אין יישוב לתמיהתינו אמאי לא מוקים הש"ס בהכי טעמי' דר"מ כמ"ש, וא"כ גם החילוק שחלקנו מדעתינו בין קע"א, לדבר שסופו להיות ממונו אין ידים לו, כי צריכין אנו ליישב הסוגיות בלא"ה. **(הג"ה וראיתי בקצה"ח שם עוד דבר תמוה שכתב בשם הפ"י דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון ממילא עולתו או שלמיו שחייב באחריותם מצי מזבן להו, וברייתא דפסחים (צ'.) המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום דלא כר"ש אתיא, ובקצה"ח דחה זה שם מסברא בעלמא, [וכפי יסורי כיון דאיתי' בעיני' לאו ממון הוא לכ"ע] ולפענ"ד דבר זה נסתר מסוגיא דב"ק (ע"ו:) דמוקי ר"ל הא דמחייב ר"ש ד' וה' בקדשם שחייב באחריותם, בשוחט בע"מ בחוץ ומסקינן שם (ע"ז:) דלהכי לא מוקי בשוחט קדשים בפנים, משום דליתנהו במכירה, הרי מבואר דאף לר"ש ליתנהו במכירה, וליכא למימר דהתם ליתנהו במכירה אגנב קאי דודאי מכירתו בהו לאי כלום היא, אבל בעלים קושטא הוא דמצו מזבני, הא ליתא, דהא ר"ל ס"ל (שם ס"ח:) דחיובא דמכירה דוקא לפני יאוש הוא, דלא הויא מכירתו של הגנב באמת מכירה כלל ע"ש, אלא דבהא חייבי' רחמנא הואיל ושנה בחטא ועשה מעשה המכירה, וע"כ הא דבעי הכא איתא במכירה, היינו שיהא אצל הבעלים בר מכירה ודוק, וא"כ ע"כ קדשים גם אצל בעליו לאו בני מכירה נינהו אף לר"ש

ודוק

)** (ז) וקודם שנבא לכלל ישוב השמועה נקדים מה שיש לתמוה בעיקרה של הלכה זו, וממילא רווחא שמעתא בס"ד, הנה הרא"ש כתב דלרבא בעכומ"ז שהלוה לישראל על חמצו בעינן מעכשיו והרהינו אצלו, ובמעכשיו לחוד לא סגי דלא גרע מחמצו של עכומ"ז ברשות ישראל ואחריות על ישראל, וכבר תמהו ע"ז רבותינו האחרונים דא"כ האיך קאמר הש"ס דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה ניחא (דלא בעי הרהינו] אכתי מי עדיף הא דלמפרע הוא גובה לאביי, מהיכי דאמר מעכשיו לרבא, דמ"מ אסור משום אחריות, וא"כ לאביי נמי ליתסר, עוד אני תמי' מאי אחריות שייך כאן, הא דבר פשוט הוא דכה"ג שפירש אם לא אפדנו יהי' קנוי לך מעכשיו, לא גרע מאפותיקי מפורש שאין לו שום שיעבוד כ"א ע"ז, וכן הוא מבואר בירושלמי בסוגיין דמדמה הך דמלוה על חמץ לההיא דעבד שעשאו רבו אפותיקי, והתם אפותיקי מפורש הוא כמ"ש התוס' בגיטין (מ"א.) א"כ ע"כ בחמץ נמי לכ"ע כאפותיקי מפורש דמי, דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה, שכך הוא דינו או מסלק לו במעות או בהאפותיקי כמבואר בח"מ (סי' קי"ז) והלא דינו