עמודי אור לא

נקרא עליו שם איסור קודם התערובות, אלא דנפיק מזה חומרא, בנתערב משעה ו' ולמעלה דהשתא שם איסור עליו, ולא יתבטל מין במינו, ככל דשיל"מ דלא בטיל, כיון דאחר הפסח ישוב להיתר [ואף בפחות מס' כשיטת רוב הפו'] וכאן לא שייך לומר דלא ליקרי דשיל"מ כיון שיחזור לאיסור בפסח הבא, דהא המאכל הזה שיש בו תערובות חמץ שאנו דנין עליו לא יחזור לאיסור כלל, כיון דאחר הפסח הזה שעת היתר הוא, כשיגיע הפסח יהי' האיסור אחר התערובות, ובטל שפיר אף בדשיל"מ [ופשוט דלא איכפת לן מה שנתערב בשעה שהי' עליו שם איסור, כיון דנסתלק האיסור אח"כ, וכ"כ בפשיטות הגאון ר' עקיבא איגר בתשו' להתיר הכלים הנאסרים בפסח מתערובות משהו, בפסח הבא, דחוזר ומתבטל ע"ש ודוק] וא"כ הי' לנו ליתן על כל תערובות חמץ משעה ו' עד הערב דין דשיל"מ, כיון דלא יחזור לאיסור בפסח הבא, אלא אחר הפסח הזה יהי' ניתר לעולם, ומסתימת הפו' משמע דחמץ בע"פ בטל בס' בכל ענין

(ג) לכן נלענ"ד דמטעם אחר לא מקרי כה"ג דשיל"מ, דהא יסוד דשיל"מ הוא לדעת רוב הפו', דעד שתאכלנו באיסור עתה, תמתין ותאכלנו בהיתר, וכ"ז שייך בשאר איסורים, שההמתנה עצמה אין בה סרך איסור, אבל בחמץ דאסור בב"י, הא השהיי' גופה אנו מתירין רק מטעם ביטול. וא"כ מה לי היתר ביטול לענין השהיי' או לענין אכילה, ולכך הוא בטל בכל ענין, ואין לדקדק דנדון כן עד שתשהנו בפסח ותסמוך על ביטול לענין ב"י, אכלהו עתה קודם שתחשך, דלדעת רוב הפו' ליכא ב"י, דאפשר חומר דשיל"מ שאסרו חכמים לא גזרו אלא בדבר שיש אח"כ שהות הרבה לאוכלו משא"כ כאן דהוא להיפך שיאכלנו בשע' מועטת, וזמנין דלא ספיק למיכלי, לא הטילו חכמים חומר דשיל"מ כה"ג, [ונראה דזה תליא אם בתערובות חמץ עוברים בב"י, ובענין שיתבטל כדרך יסוד הביטול לענין אכילה, דהשתא עולה יפה סברתינו דסוף סוף אביטול סמכינן בשהיי', אבל למאן דס"ל, דבתערובות אין בו דין ב"י, ולאו מטעם ביטול הוא רק דלא אסרה תורה אלא בעיני', א"כ הי' מקום לומר דלענין אכילה נדון עד שתאכלנו בביטול, תשהנו ולא תצטרך לאוכלו בביטול, ודוק היטיב, ולדידן קי"ל דתערובות עוברים בב"י]

(ד) אלא דלפ"ז בנידון שלנו, לפי מה שהעלה המ"א (ר"ס תמ"ב) דבמין במינו שנתבטל ברוב מותר להשהותו, והנה שני גדרים גזרו חז"ל בדשיל"מ, דלא בטל אפילו באלף, וגם ספיקו אסור, כמבואר בריש ביצה, ולפ"ז בחיטין שיש בם מצומחים ויש ספק אם יש ס', יתבאר יפה דודאי אם הי' ס' מתבטל אף דהוה מין במינו, ולא הוה דשיל"מ, כיון דהשהיי' גופה מטעם ביטול הותרה לנו כמו שנתבאר, אבל אם יש ספק אם יש ששים, על הספק הזה לא נאמר ספיקא דרבנן לקולא, דאית לן לומר הא דשיל"מ ספיקא אסור, וספק זה אין אנו צריכים לו [להתיר מכח ספק] אלא לענין אכילה, אבל לענין השהי' הא אפילו ליכא ס' כיון דאיכא רוב היתר מותר להשהותו, וא"כ אין אנו צריכים לצרף הספק לענין היתר השהי', ואיך נתירנו לאוכלו, הא ספק אסור בדשיל"מ, וכהכרעת מהרש"ל והאחרונים דחמץ מקרי דשיל"מ [ופשוט דהיתירו של המרדכי דלא נקרא שם איסור קודם התערובות, לא שייך אלא לענין ביטול, דההיתר הוא מכח התערובות, אבל לא לענין ספק ודוק היטיב] ובנ"ד הלא כל תנאי דשיל"מ יש בו, דהוה מין במינו דשוין בשמא, [ובדברי' שאינם מתבטלים בתר שמא אזלינן כהכרעת הש"ך בסי' צ"ט] וגם כשאנו דנין להתיר ספיקו, ע"כ מחזיקינן דגם בטעמא שוין, וכבר עוררנו ע"ז לעיל, והמאכל אינו מתקלקל בשהיי' אחר הפסח, וא"כ צריך שיהא בו ששים בבירור, ואז מתבטל שפיר כיון דעכ"פ השהיי' משום ביטול אתינן עלה דא ודא אחת היא, דאכילה ושהיי' ניתרין משום ביטול, ולא הוה דשיל"מ, כמו שכתבנו לעיל, ונתקיימו דברי הפו', ובתשו' ברית אברהם העלה ג"כ להחמיר להצריך ששים בבירור, וכ"ש בדגן שצמח שצדדנו לעיל דהוה טעמו משונה ואיסור דאו' הוא, ואין לנו להקל בספיקו

ידידו הדו"ש יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

סימן טז

וואלקאוויסק

(א) נסתפקתי במי שקנה חמץ מעכומ"ז קודם פסח, ולא קנהו מעכשיו, רק שיהא קנוי להישראל אחר הפסח והיינו לדעת הר"ן (בכתובות פ"ט) דבמשיכה לקנות לאחר ל' יום קנה לכ"ע בעומד הדבר הקנוי בסימטא, או משכחת לדין זה בקנה בכסף [לדעת הפוסקים דכסף קונה בעכומ"ז] והתנה שהכסף יקנה קנין גמור [לאחר הפסח] דמהני תנאי זה לקנות בכסף לדעת רמ"א (בח"מ סי' ק"צ) ועיין אחרונים שם, ובכסף ודאי לכ"ע מהני קנין לאחר זמן [כמבואר בש"ס קדושין (נ"ט:) דהני מעות לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו כו' ע"ש] ובכה"ג יש להסתפק אם הישראל עובר על החמץ בבל יראה ובל ימצא, ואע"ג דלכאורה לא נפיק קנין זה מכלל קבלת אחריות, אין זה ברור עדיין, דאפשר באמת אכתי ברשותי' דמרי' קאי, עד זמן שיהי' קנוי לישראל, ואי מגניב או מתביד פסידא דעכומ"ז בעליו הוא, ואפי' יהי' אחריות החמץ על הישראל מ"מ כיון שעדיין עתה החמץ ברשות עכומ"ז, הוי כמקבל אחריו' על חמצו של עכומ"ז ברשות עכומ"ז, דשרי לדעת רוב הפוסקים עי' עליהם

(ב) ולכאורה דין זה מתבאר לאיסור, דהא בפסחים (ה':) ילפינן דלכ"ע גבי חמץ גלי לן קרא דגורם לממון כממון דמי, ובפסחים (כ"ט:) מבואר בסוגיא דאוכל חמץ של הקדש בפסח דהשתא לא שוי מידי, ולאחר פסח יהי' ראוי לפדותו, מקרי גורם לממון עש"ה בכל הסוגיא, וקצת יש לדקדק ע"ז מהא דאמרינן בבכורות (י"א.) הגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים אע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר זמן עש"ה דמסקינן דלא אתיא כר"ש, והרמב"ם פסקה בהלכותיו, מבואר דבכה"ג דשוי מידי לאחר זמן מקרי ממון גמור לכ"ע, ואמאי חשיב לי' הש"ס בפסחים גורם לממון, ואולי יש לחלק דשאני התם דכל שעה ראוי לפדותו, משא"כ חמץ בפסח דלא חזי בשום גוונא תוך הפסח, והדבר צריך תלמוד, דבכל דוכתא חשבינן מחוסר מעשה יותר ממחוסר זמן עי' היטיב במל"מ פ"ד מה' אישות ה' ז', ודוק, ועי' פסחים (צ':) שמשא ממילא ערבא ודוק, וצ"ע לענ"ד] ולפ"ז בנ"ד נמי אע"ג דהשתא לאו דידי' הוא מ"מ כיון דסופו להיות ממונו השתא נמי גורם לממון מקרי, וכיון דרבי רחמנא דעוברים בב"י על דבר הגורם לממון, א"כ על חמץ זה נמי קעבר, אלא שיש לדון למאי דאסבר לן הט"ז (בסי' ת"מ ס"ק ד') דבדבר הגורם לממון חדיש לן רחמנא בבתיכם דדוקא בביתו של ישראל עובר ע"ש באורך, א"כ נ"ד נמי אם החמץ ברשו' עכומ"ז, כיון דכל עיקר שאנו באים לדון דהישראל עובר, הוא מטעם גורם לממון, ממילא לא עבר עליו הישראל בהיותו ברשות העכומ"ז, אבל אם מונח החמץ ברשות ישראל אפי' פירש בפירוש שאחריותו על העכומ"ז, מ"מ חשיב גורם לממון גבי ישראל, כיון דסופו להיות קנוי לו וכמשנ"ת

(ג) הן אמת דלכאורה, יש לדון ע"ז מהתוספתא, הובאה להלכה באו"ח (סי' תמ"ח) דבחמץ לא מהני מתנה ע"מ להחזיר וטרחו כל הפוסקים בטעם הדבר משום חומרא דחמץ עי' עליהם, והא לסברתינו הדבר פשוט דכיון דיש להישראל זכותו שיחזור לו החמץ אחר הפסח [דהא אם לא יחזיר תתבטל המתנה] א"כ הרי זה גורם לממון על דרך שכתבנו, ושפיר עבר עליו הישראל, ואין צורך לכאורה לדון בזה לחומרא דחמץ שלא מן הדין, דהא דין גמור הוא, [ואע"ג דהפוסקים דברו בנותן לעכומ"ז שחוץ לבית כמבואר בתה"ד (סי' ק"כ) ובכה"ג כתבנו לעיל דלא עבר בדבר הגורם לממון, מ"מ הא בתוספתא לא נזכר עכומ"ז שחוץ לבית, ועיין ח"י שטעמם של הפוסקים משום משיכה, וא"כ גם לדידהו מועיל אפי' החזירו לבית ישראל כיון שלא קבל הישראל אחריות עיין היטיב בזה ודוק] ומדפשיטא להו לרבותינו שאין זה מן הדין ש"מ דלא סבירא להו למיחשב כה"ג לדבר הגורם לממון

שוב ראיתי דאין ראי', דיש לחלק בין דבר הקנוי לו לאחר זמן מעצמו, ובין מתנה ע"מ להחזיר דהוי רק זכי' דרך תנאי, דזה לא מקרי כ"כ מוחזק לו, וחילא דידי מההיא דכתב הר"ן בתשובה (סי' צ') בהא דאין מתירין הנדר עד שיחול היינו בנדר על תנאי דכל שלא נתקיים התנאי מקרי לא חל הנדר אבל נודר לאחר זמן שפיר מקרי חל מהשתא, וזה יישב לנו שמועתינו, דעד כאן לא שמעינן מסוגיא דפסחים אלא להחשיב גורם לממון דבר העתיד להיות ממון ממילא לאחר זמן, אבל במתנה ע"מ להחזיר דחסר מעשה ההקנאה דתנאי, לא מקרי גורם לממון, ודוק היטיב

ויש להביא ראי' ברורה לזה דהא בסוכה אמרינן דר"ג ור"י וראב"ע ור"ע כולהו ס"ל מתנה ע"מ להחזיר מהני באתרוג, ואם איתא דכל כי האי גוונא שעתיד לחזור לבעליו מקרי גורם לממון, ולמ"ד גורם לממון כממון דמי הוי ממון גמור, וא"כ איך נפיק בי' המקבל הא יש לבעליו חלק בו עתה,