עמודי אור ל

בע"ח בין בתחומין עד שיוציא מטתו וכלי תשמישו לשם, ויהי' נחשב לענין חצירות כאילו דרים כולם יחד ממש, וכן לענין תחומין מיחשב שם שביתתו ממש ודוק היטיב]

(כד) שוב מצאתי סיוע למה שכתבנו לחלק בדין תחומין דאליבא דר"ע הוו מכלל מלאכה [ושפיר קאמר הש"ס אליבי' דידע לה בתחומין שזה מכלל השבתה] ולדידן אף דתחומין י"ב מיל דאו' מ"מ לא שייך לומר דידע לשבת בתחומין דלאו גדר מלאכה ושביתה הוא, דהרמב"ם (פ"ז מה' שגגות) כתב ג"כ דאם שגג בכל הל"ט מלאכות והזיד בשבת מביא ל"ט חטאות, וטרח הר"א בנו ז"ל ליישב דבריו דא"כ במאי ידע לשבת דהא לא קי"ל כר"ע, ועי' ביתר המפרשים, ולכאורה הא לשיטת הרמב"ם הדבר מיושב בפשוטו דידע לה בתחומין י"ב מיל, ומאי קשיא להו לרבותינו ז"ל בדבריו, ולפמ"ש ניחא דלדעת הרמב"ם אין תחומין בגדר שביתה ולא שייך לומר דידע לשבת בהא

(כה) ויש לי בעניי קצת דקדוקים בשמועה דשבת, הנה התו"י הקשו אמאי לא קאמר הש"ס דטעה בשיעורין שהי' סבור שהשיעור הוא יותר גדול, ועשה כדי שיעור [שנתחייב ע"ז באמת] בשגגה זו, ע"ש שנדחקו, ולענ"ד מיושב יפה, שהרי עכ"פ השיעור עד פחות מכגרוגרות עשה בזדון, דהא האי גברא לא פריש מאיסור חצי שיעור, וא"כ הרי זה כאלו התחיל בזדון והשלים בשגגה, וכה"ג ודאי לא מיחייב חטאת, וכדתנן (שבת ק"ב.) כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה, תחלתן זדון וסופן שגגה פטור, ונלענ"ד דדין זה נוהג גם במלאכות ובאכילות איסורין, ובהדיא איתא בירושלמי (תרומות פ"ו ה' א') אמר אני פורש מכזית ואיני פורש מכחצי זית אמר ר' בון בר חייא נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד [פי' דבכה"ג שהשלים במזיד הוה פשוט לן דלאו בר קרבן הוא, דהא בשעת החיוב מזיד הי', הכי נמי כשתחלתו אכל בשוגג לא מיחייב כיון דליכא שגגה בכל האכילה, ובחנם נדחק המפרש שם] הרי מבואר כשאינו פורש מחצי שיעור ליכא חיוב חטאת, אלא דיש לחלק בזה דאם סבור לאכול כחצי זית ואכל כזית בבת אחת, ודאי חייב דהא בפעם אחת נעשית השגגה, ואין תחלתה זדון וסופה שגגה, דחדא שגגה איכא, משא"כ אם אכל חצי זית במזיד ואח"כ אכל חצי זית בשוגג פשיטא שדינינו נכון דלא מיחייב בכה"ג, דהא אפי' אכל חצי זית בשוגג ונודע לו ואח"כ חזר ואכל חצי זית בשוגג קי"ל (שבת ק"ה.) כרבנן דר"ג דפטרי, דיש ידיעה לחצי שיעור, כש"כ כשאכל החצי זית [או כתב אות אחת גבי שבת וכדומה] במזיד, דלא מצטרף לכחצי זית דשוגג אח"כ, ובירושלמי (שבת פי"ב ה"ו) בעי שם אליבא דר"ג דאמר אין ידיעה לחצי שיעור, אם אכל חצי זית בזדון, ואח"כ אכל חצי זית בשוגג אם מצטרף הזדון עם השגגה ע"ש, אבל אם נתכוון לאכל חצי זית ואכל בשוגג כזית שלם בפעם אחת מבואר בירושלמי (שבת פי"א ה' ו') דלענין שבת אם נתכוין לקצור כחצי גרוגרות וקצר כגרוגרות [אפילו בקצירה אחת] פטור דהוה מתעסק וכדאמר רבא (שבת ע"ג.) נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע פטור מה"ט, דלא הוה מלאכת מחשבת, דהא לא נתכוין לזריקה דאיסורא, ואע"ג דגבי ד' אמות ליכא בב' אמות דין חצי שיעור, משא"כ בקצירה דאף חצי גרוגרות אסור עכ"פ מה"ת, לא שייך לחלק בזה לענין מתעסק ודוק], הריני אוכל חצי זית ואכל כזית [היינו בפעם אחת כמו שנתבאר] חייב [דבחלבים ועריות חייב מתעסק שכן נהנה] הרי אני מתחמם בה בערוה, ולדעת הרמב"ם עובר גם ע"ז בל"ת דלא תקרבו אכמ"ל] והערה בה חייב, דבפעם אחת נעשתה השגגה, וההיא דתרומות שזכרנו ג"כ מיירי הירושלמי באוכל הזית בשני פעמים דאז מיפטר אם אכל חצי זית הראשון במזיד, והכי נמי דכותה לענין מלאכת שבת יש חילוק בטועה בשיעורין דבמלאכות שאינן נעשין בפעם אחת כגון כתיבה ודומיהן, אם טעה וסבור שהשיעור הוא יותר גדול נמצא שעשה הפחות מכשיעור האמיתי בזדון, ופטור על מה שהשלים לכשיעור [בשגגתו שסבור שגם זה עדיין פחו' מכשיעור] משא"כ במלאכו' שנעשות בפעם אחת, כגון הוצאה שטעה בשיעור כמות הנצרך לחיוב הוצאה וכדומה, חייב על שגגה כזו, ומעתה מבואר דלא הוה מצי לאוקמי בטעה בכל הל"ט מלאכות בשיעורין, דהא בכה"ג לא יתחייב בהנהו שנעשין במשך זמן כמו שנתבאר, ואע"ג דהוה מצי לאוקמא דהנהו דשייך תחלתו זדון כמשנ"ת לא ידע איסורן כלל, ובהני דנעשין בפעם אחת, ידע להו וטעה בשיעורין, בכה"ג ודאי אוקימתא דחיקא היא לש"ס ודוק, שוב ראיתי בס' נהלת יהושע (ח"ב דרוש ד' וח"א סי' י"א) בדברי הירושלמי שזכרנו דברים שאינם ע"ש

(כו) ומ"מ איני מבין מה דטרח הש"ס בעשאן כולם בהעלם אחד, א"כ במאי ידע לשבת, הא משכחת לה דסבר שהותרו המלאכות לצורך אוכל נפש כמו ביו"ט, ועשה כולם לצורך אוכל נפש ומכשיריו, דמשכחת כולהו ודוק, או שעשאן לצורך חולה שאין בו סכנה וסבר שמותר דהשתא בהני גווני ידע שפיר לשבת

(כז) עוד תמוה לענ"ד שם בתו' (ד"ה אמר קרא), בסוף דבריהם, שהכריחו דמונבז לא בעי שישגוג גם בלאו מדלא קתני בברייתא, יודע אני שמלאכה זו אסורה ואיני יודע אם חייבין עליו קרבן ומלקות אם לאו, תמוה לי, מאי שיאטי' דמלקות גבי שבת, הא קי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו, ואין לדחוק דכוונתם דלפום טעותא דהאי גברא דסבר ע"כ דאין במלאכה זו סקילה, כמו שהכריחו התוס' לעיל (ד"ה אלא) א"כ ממילא לקי עלה כעל שאר לאוין של כריתות, לפי דעתו, זה אינו מוכרח דאפשר ידע דמ"מ על שאר מלאכות חייב סקילה, ובמלאכה זו לבד טעה וחשב שאין בה חיוב מיתה [ואין זה פלא דהא לאיסי ב"י (שבת ו':) איכא חדא מאבות מלאכות דלא מיחייב עלה סקילה עי בתוס' שם] וא"כ ליכא מלקות גם במלאכה זו שטעה [אף לפי דעתו] דהא הוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד בשאר מלאכות עי' תוס' שבת (קנ"ד. ד"ה בלאו) וצ"ע

סימן טו סווואלק

לכבוד ידידי הרב המאוה"נ החריף ובקי המפו' כש"ת מוהר"ר שאול נ"י האב"ד דק"ק סעפעסקין

(א) אשר פלפל בדין דגן שצמח הנמצאים בחטים אם צריך לדעת שיהא ס', או אף בספק שרי כיון דנתבטל ברוב הוי כשאר מין במינו ונשפך ויש ספק אם היו ס' דשרי משום דספיקא דרבנן לקולא, ופירש לשון רמ"א סי' תנ"ג שכ' מיהו צריך לראות שאין בו כ"כ שלא יהא ששים כנגדו מן ההיתר, היינו שידע בבירור שלא יהא ששים, אבל בספק מותר, הנה לשון הגמ' שהביא הב"י מבואר בהיפוך, ז"ל על הדגן שצמח מלחלוחית הארץ שקורין גירמי אומר רבי' יחיאל שזהו חימוץ גמור וכשהוא מעורב בתבואה אחרת צריך לבררו יפה שיהא ס' מאותו שלא צמח ואע"ג דהוי יבש ביבש מ"מ יהיב טעמא בשעת אפי' עכ"ל, מבואר מדבריו אלי שני פרטים, דבעינן בבירור ס' וגם לשונו דכ' יהיב טעמא, משמע שדגן שצמח יש לו טעם משונה משאר החטים, ולפ"ז יש מקום לומר דהוה מין בשא"מ דצריך מה"ת ששים, ובאמת עינינו רואות דשעורים המצומחים לצורך השכר, טעמם משונה הרבה, ומי יתן גדר וגבול לשינוי הטעם, ועי' בנשמת אדם מ"ש בזה

(ב) ולא עוד אלא שיש לדון לענ"ד להחמיר מטעם אחר, דהנה ביו"ד (סימן ק"ב) הביא רמ"א מחלוקת הפוסקים אם חמץ מקרי דשיל"מ, הואיל דחוזר לאיסורו בפסח הבא, ורש"ל הכריע דהוה דשיל"מ, ועי' בכו"פ, ולענ"ד יש לדון בפשיטות בבירור הדבר, דהא דעת המרדכי הובא בא"ח (סי' ש"כ) דדבר שלא הוברר שם איסורו קודם התערובו' לא אמרינן דדשיל"מ לא בטיל, אלא בטיל שפיר כשאר איסורין, [ומה שהקשה ע"ז בכו"פ מפרוטה של הקדש יישבנו במ"א בע"ה שדברי המרדכי אינם אלא בתערובות לח בלח, אבל לא ביבש, ויש לנו יסוד לחלק כן ע"פ סוגיא דבכורות (כ"ג.) דנבילה בשחוטה בטילה לענין מגע ולא לענין משא, ומ"מ בלח בלח פסק שם הרמב"ם דנתבטל אף לענין משא והארכנו בפרטי הדברים אכמ"ל] ודע כי האו"ה כתב הביאוהו האחרונים, דלא בדשיל"מ בלבד איתמר האי כללא, אלא בכל הדברים האוסרים במשהו, דאם לא נקרא ולא הוכר שם האיסור כ"א לאחר התערובות אינו נאסר במשהו, ומה"ט דנתי בקמח מעט שנפל לתוך תבשיל בפסח, שלא יאסר במשהו, דהא ודאי קמח מועט הזה נאבד ומתבטל תוך התבשיל, ואינו בעין, ואינו אוסר אלא מטעם תערובות משהו, והלא בשעה שנפל לתבשיל, לא הי עליו שם חמץ כלל דהא לא נתחמץ, ואימתי נתחמץ אחר התערובות, כשבא לתוך התבשיל, והא בכה"ג אינו אוסר במשהו, ודוק, וזה לא שייך אלא בקמח, אבל גרעין או ש"ד בעיני' הוא אחר התערובות, ואוסר כל שעת פליטתו ודוק], והפו' רובם שוים דחמץ קודם פסח היתירא מקרי, ולא שם איסור עליו, ולפ"ז אם נתערב חמץ קודם זמן איסורו, פשוט דבטל ולא הוה דשיל"מ, כיון שלא