עמודי אור כט

ונלענ"ד דהא ודאי לדברי התוס' יש לבאר איך הי' תחלת מסען בשבת וסתרו אהליהם הא סותר מאבות מלאכות הוא, וע"כ דלא הי' שם מלאכת סותר לפי שבע"ש סתרו האוהלים, לפ"ז הא מבואר בשבת (צ"ו:) דמעביר ד' אמות בר"ה הילכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני] ופשוט שההלכה לא היתה קודם סיני, וכיון שהוכחנו שאהליהם לא היי על מכונם מע"ש, א"כ מבואר בפשוטו שלא הי' להם רה"י כלל, ולא הי' שייך להם איסור הוצאה מרה"י לר"ה] והכנסה מר"ה לרה"י] רק מעביר ד' אמות, וכבר הוכחנו שזה לא נאמר להם עדיין לכ"ע, ולא נשאר כ"א איסור תחומין, [ויתכן עוד לומר דלא חשו להוצאה, שהיו עומסים כל אשר להם על החמורים שהרבה חמורים טוענין משאותיהם עלו עמם ממצרים כדאיתא בפ"ק דבכורות, ולאו דמחמר אף למאן דס"ל דאורייתא (עי' שבת קנ"ד.) ודאי לא נאמר קודם סיני, לכך חשו רק לאיסור תחומין שנאמר במן, ודע דבירושלמי עירובין (פ"ב ה' א') איתא גבי פסי ביראות] ר' זעירא בשם ר' אלעזר הגיעוך סוף תחומי שבת עד איכן הן שאם עשה כן [פסין כאלו] במקום אחר וחזר וזרק כו' הרי דקרי למחיצות העושין רה"י תחומין, ואולי על דרך זה נאמר גם בש"ס דילן אתחומין לא איפקוד, היינו הוצאה מרה"י לר"ה, דכבר נתבאר דמעביר ד' אמות ודאי לא נאמר אז עדיין ודוק] לכך שקיל וטרי הש"ס באיסור תחומין אם נצטוו אז, [ואף שכתבנו דשבו איש תחתיו אלו ד' אמות היינו לענין הוצאה, מ"מ ניחא דלמ"ד אתחומין לא איפקוד, פירשו התוספ' שמקרא זה שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו בסיני נאמר, אלא שנכתב אח"כ בפרשת המן, א"כ גם שבו איש תחתיו לא נאמר להם אז ודוק היטיב] ובהכי פליגי רבא ורב אחא ב"י, משמע דלכ"ע תחומין בשבת גם לדידן מה"ת כפשוטה של שמועה

זו

(כא) עוד ראיתי ליישב תמיהת האחרונים על שיטה זו דתחומין י"ב מיל דאו' מההיא דאמרינן (ס"ו:) עתי אפי' בשבת עתי אפי' בטומאה, ופריך הש"ס עתי אפי' בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת שאם חלה מרכיבו על כתיפו כי', ולדעת הרי"ף והרמב"ם קשה דילמא אתא קרא למשרי תחומין י"ב מיל [אם אין צוק גזור וחתוך תוך י"ב מיל] ורש"י ביומא פירש דליכא למימר משום תחומין דהא דרבנן בעלמא הוא, אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם קשה

והנלענ"ד ביישובו, דהנה דרשו כאן מחד קרא שבת וטומאה, והתוס' במנחות (נ': ד"ה תעשה) דקדקו אהא דדריש התם גבי חביתין תעשה ואפילו בשבת תעשה אפילו בטומאה, הא דמפקינן הכא מחד קרא שבת וטומאה היינו משום דגלי רחמנא גבי פסח דדרשינן מבמועדי ואפי' בשבת ואיצטריך קרא אחרינא גבי טומאה, ונראה דהא מינייהו מפקת דשקולין הם כו' עכת"ד, ובשמעתין נמי דדריש תרווייהו שבת וטומאה מעתו, ע"כ ג"כ משום דשקולין הם, ונחזי אנן הא בפסח ילפינן דדחי שבת היינו מלאכה שיש בה מיתה וכרת, ודחי נמי טומאה דאית בה כרת בטומאת הגוף שנכנס טמא למקדש, אמרינן דמהתם ילפינן דשוב שבת וטומא' שקולין הם, היינו משום דתרווייהו אית בהו כרת, אבל אי נימא דעתי דגבי שילוח שעיר אתא לדחות ל"ת דתחומין, א"כ יקשה היכי יליף מינה גם דחיית טומאה כדאמרינן ביומא שם, שאם נטמא משלחו נכנס טמא לעזרה ומשלחו, שהוא איסור כרת, הא בכה"ג ודאי לאו שקולין הן עם איסור לאו דתחומין דשבת, והיכי יליף נמי טומאה מהאי קרא דילמא לשבת לחוד [לתחומין[ אתא שהוא בלאו, ולא לטומאה שיש בה כרת, אע"כ דשבת דנקיט תנא גבי שעיר היינו בענין שיש בו מלאכה ולא לתחומין

ואי קשיא מנ"ל באמת דאתי למשרי מלאכת שבת שיש בי כרת וממילא משתמע נמי טומא', דילמא באמת לאיסור תחומין לחוד אתא דהוא לאו גרידא, שתי תשובות בדבר, חדא דס"ל להש"ס דבתחומין ליכא אלא לאו ולא עשה דשבתון כמ"ש במ"א בעה"י דיש לדון דבהני דנפקי ללאו בשבת אפילו הבערה למ"ד ללאו יצאת ליכא עשה, וללאו לחודי' לא צריך קרא דבלא"ה עשה דוחה ל"ת, ועוד יש לומר דאפי' הוה נמי עשה ול"ת, מ"מ עשה דרבים דשילוח שעיר דחי אפי' לעשה יל"ת, הדברים ארוכים אכ"מ, ועוד דפשטא דעתי אתא באמת שלא יהא שום דבר המעכבו מכח שבת, ושפיר נפקא לן מהכא גם דחיית שבת אפילו במלאכה, אלא דהש"ס דייק דע"כ משכחת לה דחיית שבת במלאכה, דאי ליכא ענין דחיית שבת במלאכה בשילוחו, א"כ לא הוה טימאה שקולה כשבת, ולהכי לא משכח לה שיווי אלא במלאכה כדמפרש שאם חלה מרכיבו על כתיפו, וכמו שנ"ת ודוק

ובהכי ניחא הא דנקט הש"ס חלה מרכיבו על כתיפו ובירושלמי (פ"ו דיומא ה"ד) תני חלה מרכיבו על החמור, ואמאי לא נקיט הש"ס תקנה דהירושלמי דהוה רק לאו דמחמר, אלא ע"כ דלא בעי למינקט כה"ג מהני טעמי דאמרן, דבמחמר נמי לא אתיא ברייתא שפיר, דשוב לא הוו שבת וטומאה שקולין, כמו שפירשנו לענין תחומין [ולדינא אפשר דבאמת אם יש חמור להוליכו אינו מרכיבו על כתיפו ועי' יומא (מ"ו:) שבת הותרה בציבור ודוק]

ודע דבמ"ש שאין בתחומין עשה דשביתה, לכאורה הא בר"ה (ל"ב:) אמרינן בהדיא דאין מעבירין את התחום בשביל שופר משום דיו"ט עשה ול"ת, ובאמת אין כאן ראי' לסתור דברינו, דהתם עשה ול"ת דרבנן הוא, ומדרבנן ודאי איכא שביתה גם בהילוך תחומין שהרי גם תקיעת שופר ודומיהן שבות דרבנן הן ודוק

(כב) הנה הגיע לידי ס' משכיל לאיתן וראיתי בחי לפסחים שפלפל ג"כ בדין תחומין ביו"ט אם המה דאו' או דרבנן, ותלי להו במתוך דתחומין לגבי אוכל נפש הוו מכשירין והותרו לצורך אוכל נפש, ושוב אמרינן בהו מתוך ושרו לגמרי ביו"ט, ולמאן דלית לי' מתוך, אסורין גם ביו"ט ע"ש שהאריך, גם בספרו באר אברהם בחידושיו לעירובין כתב כן, ותמוה לענ"ד דמתוך לא שייך אלא במלאכת אוכל נפש גופי' היינו שחיטה ואפי' ובישול וכדומה, אבל במכשירין הותרו רק הצריך ליו"ט לבד, אבל לא נידון בהם מתוך להתיר המלאכה מכל וכל, דא"כ תיקון כלי במלאכה גמורה מותרת ביו"ט, דהא שרי לתקן שפוד וכדומה, וממקומו הוא מוכרע הא לא שרינן אלא מכשירין שאי אפשר לעשותן מעי"ט אבל שאפשר לעשותן מעיו"ט ממעטינן מקרא דכתיב הוא, א"כ לא הותרה המלאכה מכל וכל, כדשרו ב"ה גם הוצאות לולב וס"ת ואפי' אבנים עי' רש"י ותוס' ביצה י"ב.] משום מתוך

וכבר הארכנו בעה"י ביסוד מתוך במקום אחר, אבל דבריו לא ניתנו להאמר, שדבר שהותר לעשות בשביל מכשירי אוכל נפש לומר בו מתוך להתיר המלאכה לגמרי, והדברים פשוטים לענ"ד, וגם כן מתבאר מהתוס' ביצה (כ"ג.) [שמהם בנה הרב הנז' יסודו] הא חילקו בין הבערה לכיבוי, דהבערה הותרה במתוך, וכיבוי לא הותר, אע"ג דבכמה מקומות שרינן כיבוי לצורך אוכל נפש, מדין מכשירין שהתירה תורה, ומ"מ לא נאמר בו מתוך להתירו לגמרי עי' שם היטיב ודוק

(כג) בחתימת דברינו ראיתי להעיר מה שנראה לענ"ד ביישוב דברי הרי"ף שכתב פ"ב דביצה דיוה"כ גם עירובי חצירות נוהג בו, מדאמרינן עירובין (ל':) שאמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ [אף ע"ג דאי אפשר לו לאכול העירוב] הכי נמי מערבין לישראל בתרומה כו', ש"מ דשייך עירובי חצירות ביוה"כ, ותמהו עליו הא התם השמועה בתחומין קאי ותחומין ודאי נוהגין ביוה"כ, דהא גם ביו"ט נוהגין עירובי תחומין, ועי' בש"א בסימן ע שהאריך

ולפענ"ד דבריו ז"ל מתפרשין כפשוטן דקשיא לכאורה מה הקשו ב"ה כ"כ בפשיטות לב"ש אי אתם מודים שמערבים לגדול ביוה"כ אי אתחומין קאי, דילמא באמת אין מערבין באוכלין ביוה"כ, אלא ברגל, דהא עיקר עירוב ברגל לר' יהודה וקי"ל כוותי' עירובין (נ"א:) שיקנה שביתה שם ברגליו, ועי' שם (נ"ב.) שיכול גם למסור שביתתו לחבירו, ומה זה תימה כ"כ אם יאמרו ב"ש דבאמת ביוה"כ אין מערבין אלא ברגל, ודוחק לומר דממעשי' בכל יום הקשו ב"ה שמערבי' ביוה"כ בשני סעודות, שהרי כמה ענינים השכיחים ומצויים נחלקו ב"ש וב"ה ולא שמענו הכרעה בהם ממנהג העולם, ועי' יבמות (י"ד.) ושם בכל הסוגיא דבאמת לא עשו ב"ש כדבריהם

לכן מפרש הרי"ף דעיקר תמיהת ב"ה הי' מעירובי חצירו' דלא סגי בלא מאכל, וכיון דלדבריכם בעינן בעירובין [אחד עירובי חצירות ואחד עירובי תחומין] סעודה הראויה מערב, א"כ א"א כלל לערב עירובי חצירות ביוה"כ, והיא חומר ביוה"כ מבשבת, וזה באמת פלא, מי איכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור [עי' ביצה (י"ח:) ודוק, וכאן לא שייך הואיל דשם כמבואר למעיין] ולא יהא תקנה לערב חצירות ביוה"כ, וכיון דמע"ח השיבום שפיר הוכיח הרי"ף דע"ח נוהגין ביוה"כ ודוק, [והא דמייתי שם הש"ס מילתא דחנני' דכל עצמן של ב"ש לא היו מודים בעירוב היינו לפי פירושינו בין