עמודי אור כז

או נשרף בהש"מ, הרי הספק הוא בשל תורה, שהרי אם לא קנה עירובו אין להלך אלא ד' אלפים מצומצמים מה"ת, בלא קידור בהרים וכדומה שהקלנו, ועכשיו שהוא הולך ע"י עירובו כסדר מדתו, כבר נגע בשל תורה, ויוצא חוץ לתחום אם לא קנה עירובו [שנטמא או נשרף מבעו"י] והיכי שרי לי' ר' יוסי, ואפילו נדחוק דמיירי שאדם זה מדד בצמצום, מ"מ הא כיון דשייך כאן לתא דדבר תורה יש לנו להחמיר, והיינו דפריך ר' מנא ניחא לאלפים אמה אינו מחוור, ארבעת אלפים אמה [כמקום הפנוי שבאמצע המחנה] מחוור הוא, ואיך היקל ר' יוסי בדבר שיש לו עיקר מה"ת, ואפשר שיכשל בו, ומשני אין לך מחוור מכולם אלא י"ב מיל, דמקומו שכתבה תורה בתחומין היינו שכל המחנה נקראת מקום אחד, וכשיעור זה הם תחומין של תורה, וא"כ לעולם לא שייך לעבור בעירוב על דבר תורה, לכך מקיל ר' יוסי ומתיר ספק עירוב ודוק היטיב

התבאר מהירו' דלר' יוסי גופי' נמי תחומי י"ב מיל מה"ת, ועי' רמב"ן שם ותרא' בעה"י מה שכווננו לבאר בס"ד, דהא קושיית הש"ס דילן מהא דמטמא ר' יוסי בדרבנן מקשה לה נמי הירושלמי, ועל זה סובב פלפולו שתחומין אינן מחוורין דברי תורה, פי' ובזה הן חלוקין מטומאה, והוא כשינויא דש"ס דילן שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מה"ת, ופריך עלה מד' אלפים דמחוורין [כמו שפירשנו] פי' ותקשי לר' יוסי ומסיק די"ב מיל מחוורין, ונתיישבו לו דברי ר' יוסי בזה, ועל כרחך הוא ע"פ הדרך שכתבנו דבהא לא שייך להחמיר משום עיקר של תורה ודוק היטיב שהירושלמי וש"ס דילן עולין בקנה אחד וככל מה שכתבנו בס"ד

(יג) עוד נשאר לנו ליישב קושיית בעה"מ, נשא ונתן בה גם הרמב"ן, מהא דאמרינן ביצה (ל"ו:) דתנן בשבות דיו"ט לא רוכבין על גבי בהמה ומפרש הש"ס גזירה שמא יצא חוץ לתחום, ופרכינן ש"מ תחומין דאורייתא, אלא גזירה שמא יחתוך זמורה, פרש"י דדייק ש"מ תחומין דאורייתא מדגזר רכיבה אטו תחומין, ולדעת הרי"ף והרמב"ם הא שפיר איכא למגזר לכ"ע משום תחומין דאורייתא [י"ב מילין], אע"כ דליכא שום תחומין דאו' לדידן, והרמב"ן טרח ליישב דלצאת חוץ לי"ב מיל גזירה רחוקה היא, דודאי אף רכוב מינכר לי' בין אלפים לי"ב מיל ע"ש. עוד קשה לענ"ד מההיא דר"ה (ל"ב:) אהא דתנן שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה כו' ופריך הש"ס לא עולין באילן ולא רוכבין כו' השתא דרבנן אמרת לא, פירש"י איסור תחומין לפקוח הגל דליכא למיגזר אטו דאו' אמרת לא, דאורייתא רוכבין דאיכ' למימר שמא יחתוך זמורה כו' מיבעי, הנה מבואר בדברי רש"י פשטא דסוגיא דבתחומין ליכא דאו' כלל, דאפילו י"ב מילין אינן דאורייתא, דאי הוו מדאורייתא א"כ ודאי יש לגזור שמא ילך חוץ לי"ב מילין להביא את השופר, גם הלא הוצרכה משנתינו לאשמועינן דינא שלא ניתנו תחומין בין דאו' ובין דרבנן לידחות מפני מצות שופר, והיכא פריך הש"ס בפשיטות השתא דרבנן אמרת לא, אע"כ דליכא שום תחומין דאורייתא לדידן, [ומה שהקשה הט"א דילמא אתיא מתניתין כמ"ד תחומין דאו' לק"מ דלא בעי לאוקמי סתמא דמתניתין דלא כהלכתא, גם הוא סותר דברי עצמו לענין תחומין ביו"ט כמו שית']

(יד) הן אמת דהט"א בחי' לחגיגה (י"ז:) העלה דאפילו למ"ד תחומין דאורייתא היינו בשבת אבל ביו"ט לכ"ע תחומין דרבנן, ולפ"ז היו מיושבים השמועות הללו דביצה ודר"ה דהני ביו"ט איתמרו להכי נקטו בפשיטו' דתחומין דרבנן

אולם לענ"ד דלמ"ד תחומין דאורייתא הוא אף ביו"ט, ויש הכריח כן מכמה סוגיות, ראשונה הרגיש בה הט"א בעצמו מסוגיא דביצה שכתבנו דדייק הש"ס אהא דלא רוכבין ע"ג בהמה ש"מ תחומין דאורייתא, מבואר דעכ"פ איכא למ"ד תחומין דאורייתא ביו"ט, ועי' בט"א מה שנדחק בזה, עוד קשה לענ"ד בההיא דתנן בעירובין (ל"ה.) בספק עירוב אסרי ר"מ ור' יהודה ופריך הש"ס דהא ר"מ ס"ל ספיקא לקולא בדרבנן אפילו אתחזק איסורא, ומשני דקסבר ר"א תחומין דאורייתא [ור"י נמי הכי ס"ל כמו שכתב הרא"ש] והשתא אכתי תיקשי היכי תני סתמא ספק עירוב ה"ז חמר גמל, הא תינח בשבת דתחומין דאו', אבל ביו"ט דתחומין דרבנן הוה לן למיזל בספיקא להקל, ותנא מיסתם סתם לה להחמיר בספק עירוב (דר"מ ור"י] וכה"ג ה"ל לתנא לפלוגי ולמיתני דבשבת אסור וביו"ט מותר, אע"כ דל"ש, דלמ"ד תחומין דאורייתא גם ביו"ט דאורייתא

שוב ראיתי שהדבר מבואר מדברי רבותינו בעהת"ו ויסודם מהירושלמי בפסחים (צ"ג:) כתבו דאליבא דר"ע דהתם דס"ל דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילת הפסח היינו משום דבערב אינו יכול להלך יותר מאלפים ולטעמיה אזיל דתחומין דאורייתא, ונסתייעו מהירושלמי דקאמר הכא אליבא דר"ע, הרי מפורש דאף ביו"ט תחומין דאורייתא, דהא ביו"ט קיימינן התם, ונתבאר יפה דאין חילוק כלל מכל הני דאמרן

(טו) הן אמת דהוכחת הט"א צריכא רבא, מנין לנו תחומין ביו"ט כיון דקרא כתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי ואזהר עליו בלאו, אבל ביו"ט דלית בי' לאו מנין לנו לומר שלאו דאל יצא איש ממקומו יכלול גם את יו"ט

והנה מלבד שדבריו מסתברים עוד יש להכריח כן דע"כ לאו דאל יצא לא קאי על יו"ט, דבמכות (כ"א:) תנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור כו' ובשביעית ויו"ט כו' ופריך הש"ס ולחשוב נמי זורע ביו"ט, ומשני דאין חילוק מלאכות ביו"ט, פי' דלאו דכל מלאכה לא יעשה בהם כולל כל המלאכות, ואין לנו מקרא גבי יו"ט לחלק, לחייב על כל אחת ואחת כשעשאן בפעם אחת, כדילפינן מקרא גבי שבת, לכך לא חשיב זורע דליכא אפושי מלקות, דס"ס חדא הוא דלקי על מלאכת יו"ט, ואי נימא דלאו דאל יצא איש ממקומו קאי נמי איו"ט, תיקשי לחשוב נמי תחומין ביו"ט כגון שבחרישתו יצא חוץ לתחום [אלפים לר"ע וי"ב מיל לדידן לשיטת הרי"ף והרמב"ם] שזהו לאו בפ"ע לבר מלאו דמלאכה, ומדלא חשיב לי' ע"כ דבאמת לית' ללאו דתחומין גבי יו"ט, והדבר צריך תלמוד ליישב השמועות שהבאנו למעלה שמוכיחין דאיכא תחומין דאורייתא ביו"ט

(טז) ואולם למאי דהסברנו לעיל בעה"י דאיכא נ"מ בגוף איסור התחומין בין ר"ע לדידן, דלר"ע הוי דין תחומין בכלל מלאכה, ולרבנן לא הוי בכלל מלאכה, יתיישבו כל הסוגיות על מכונן, דמה שהקשה בעה"מ מסוגיא דביצה דפרכינן אאין רוכבין ע"ג בהמה שמא יצא חוץ לתחום ש"מ תחומין דאורייתא, נאמר ביסוד הדברים דודאי לאו דאל יצא איש ממקומו לכ"ע לא קאי על יו"ט, דהא גבי שבת כתיב, ואע"ג דאל יצא בפרשת מן נאמר, והתוס' ריש ביצה כתבו דגם ביו"ט לא הי' יורד מן, מ"מ האזהרה אל יצא לא נאמרה כ"א בשבת ופשוט, וממילא לרבנן ליכא איסור תחומין כלל גבי יו"ט, דמנין לנו, אבל לר"ע דתחומין בכלל מלאכה, א"כ גבי יו"ט דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם כולל גם התחומין ודוק, והיינו דפרכינן בביצה מדגזרינן אין רוכבין ע"ג בהמה שמא יצא חוץ לתחום, ש"מ תחומין דאורייתא פי' תחום אלפים כר"ע, וממילא הוי בכלל מלאכה ביו"ט, ואיכא למיגזר ארכיבה שמא יצא חוץ לתחום, ולא בעי לאוקמי' סתמא דמתניתין כר"ע, ואטו תחום י"ב מיל [לדידן] ליכא למיגזר דתחומין י"ב מיל לדידן ודאי ליתנהו ביו"ט, ולהכי משני גזירה שמא יחתוך זמורה, ובהכי אתא נמי שפיר הא דקאמר בר"ה דאין מעבירין את התחום גבי שופר, דמדרבנן הוא, דלדידן גבי יו"ט ודאי מדרבנן הוא [ולא בעי לאוקמה סתמא דמתניתין כר"ע, דלית הלכתא כוותי' כמ"ש לעיל

] ובהכי ניחא הא דלא מפליג ר"מ בחומר ספק עירוב בין שבת ליו"ט, דלדידי' דס"ל תחום אלפים דאוריית', ודאי גם ביו"ט דאורייתא הוא ומחמיר בספקא, וכמו שהבאתי לעיל מהתוס' בפסחים מהירושלמי שם דלר"ע והעומדים בשיטתו] גם תחומין ביו"ט מה"ת. ומתניתין דמכות מיתרצה שפיר בין לדידן בין לר"ע דלדידן ליכא כלל תחומין דאורייתא ביו"ט, ולר"ע נמי הא נתבאר בדברינו דבכלל לאו דמלאכה הוא, וכיון דתני חיוב מלאכת חרישה ביו"ט שוב לא מחייב אתחומין דהא אין חילוק מלאכות ביו"ט הנה נתבאר לנו ביסוד התחומין לדידן דבשבת תחומין י"ב מיל דאו' וביו"ט דרבנן, ונ"מ להלכתא גיברוותא כמו שיתבונן המעיין יפה בפרטי הדינין, אין צורך לבארם, ועי' בא"ח (סי' ת"ד) ולפי המתבאר הנה ביוה"כ ג"כ לא שמענו לדידן תחומי י"ב מיל דאורייתא, דאמלאכה אזהר רחמנא ביוה"כ ולא אתחומין, [ומ"מ יש לצדד דאולי ילפי שבת ויה"כ מהדדי, אבל בפשוטו כן הוא] ולר"ע דהסברנו דתחומין מתורת מלאכה הן ובשבת אפקינהו רחמנא ללאו, ליכא למימר דביה"כ יהיו עונש כרת על תחומין כעל שאר מלאכות, דיש לומר דלהא גמרינן להו בק"ו משבת, שלא להחמיר ביוה"כ מבשבת, וכה"ג