עמודי אור כו

בדבר שיפול המאורע לפעמי' בשל תורה ולפעמי' בשל דבריהם, כגון גבי טומאה שיש לפנינו טומאות דאו' וטומאות דרבנן, שפיר חששו להחמיר בשל דבריהם שלא יבאו להקל גם בספק טומאה מדאורייתא, אבל בעירובי תחומין אף דנאמר דמן התורה הוה מהני ערוב גם לי"ב מיל, היינו להניחו בסוף י"ב מיל, ושם יקנה שביתה ויהלך משם לכל רוח י"ב מיל, מ"מ השתא דתקנו רבנן שלא לצאת חוץ לאלפים, ומעירובו יש לו אלפים לכל רוח, מעתה אין לנו לעולם עירובי תחומין של תורה, שכיון שירחיק עירובו ממקומו יותר מאלפים ד' אמות, שוב אינו עירוב כלל, וכיון שמעתה לעולם לא יצוייר עירוב תחומין של תורה, למה לנו להחמיר בשל דבריהם הואיל ויש לו עיקר מה"ת, אטו חוקה היא, הא טעמא כדאמרן, וכיון שבדבר זה [עירובי תחומין] לא נמצאו לעולם לדון עליו בשל תורה, [ובאמת המדקדק יראה שענין זה שייך רק כאן ולא במ"א, דבכ"מ אין הדבר של תורה נעקר ונתבטל אצלינו מכל וכל דוק ותשכח כי נכון בעה"י] לכך אין להחמיר בו משאר דרבנן אע"פ שיש לו עיקר מה"ת ודוק, ודע דהתוס' בעירובין (ל"ב. ד"ה בשל) כתבו לענין חזקה שליח עושה שליחותו דקי"ל בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו ובשל סופרי' חזקה שליח עושה שליחותו, וכתבו התוס' דבדבר שעיקרו מד"ת ג"כ אין סומכין על חזקה שליח עושה שליחותו, ולכאורה גם זה סתירה לדעת הרי"ף והרמב"ם דפסקו בעירוב חזקה שליח עושה שליחותו, אע"ג דיש לו עיקר מה"ת לדעתם, ולמ"ש הכל ניחא בעה"י, דכולהו חד טעמא להחמיר בשל דבריהם שמא יבא להקל בעיקרו של תורה, ובעירוב לא שייך כן כמו שבארנו בס"ד

(י) ובחכי מיושב גם קושיית הרא"ש שהקשה מהא דאמר רבא (עירובין מ"ו:) מכדי עירובין דרבנן מה לי יחיד במקום יחיד מה לי יחיד במקום רבים, ש"מ דעירובין לגמרי מדרבנן [ומה שתמהו האחרונים על הרא"ש דמאי דייק מרבא דקאי על תחומין אלפים אמה ולא דיבר כלום מי"ב מיל עי' בקונ' שם, לענ"ד כוונתו פשוטה, דאפירכא דרבא יש לתמוה אטו בכל מילי דרבנן אזלינן אחר יחיד להקל במקום רבים, ואי דקשיא לי' דכללא דהלכה כדברי המיקל בעירוב ודאי לא איצטריך אלא ליחיד במקום רבים, דבשוין בלא"ה אזלינן אחר המיקל, דלאו כ"ע הכי ס"ל (עיי' עכומ"ז ז'.) ונ"מ בגווני טובא דאין הלכה כהמיקל, ואיצטריך למיפסק הכי, ומדפריך הכי בפשיטות ש"מ שקל הי' להם לחכמים בדבר, וכדאמרינן בעלמא כל מה שיש להקל בעירובין הקל, וע"כ דאין לו עיקר כלל בתורה, לכך פשוט מאוד להקל בו ביותר ודוק], אבל לפמ"ש מיושב יפה קושיית הרא"ש, דודאי נשתנה עירוב תחומין להקל בו, כיון דעתה אין שייך עירוב של תורה כלל וכמו שבארנו בטוב טעם בעה"י

ויסוד זה מוכרח הוא, דהא הרמב"ן שם כתב לדחו' ברייתא דר' חייא מהלכה דתני לוקין על עירובי תחומין דבר תור', משום דר' חייא בשיטת ר"ע קאי דס"ל תחומין דאורייתא אפילו תחומי אלפים, והא בעירובין (פ.) השיב ר' ישמעאל בר' יוסי לר' חייא [שאמר לכלתו של ר' אושיעא לצאת בעירוב חמותה] בבלאה כל כך אתה מחמיר בעירובין כך אמר אבא ר' יוסי] כל שיש לך להקל בעירובין הקל, ומשמע שם שקבל ר' חייא דבריו, ובירושלמי (פ"ז דעירובין ה' י') מייתי עובדא זו בסגנון אחר דר' חייא השיב כן לר' ישמעאל כך שמעתי מאביך כל מה שיש להקל בעירובין הקל, ולשיטת רש"י כ"ז הי' בעירובי תחומין (ועי' תוס' שם ד"ה מעשה) ומאי השיב ר ישמעאל לר' חייא משיטת אביו להקל בעירובין, הא ר' יוסי ס"ל עירובין (ל"ו:) תחומין דרבנן ור' חייא ס"ל תחומין דאורייתא, ובירושלמי בכמה דוכתי פריך ומשיבין לאדם דבר שאינו מודה בו, ומי סני דא אי ס"ל לר' חייא תחומין דאו' כר"ע, אלא דהוא הדבר שכתבנו דר' חייא אתחומי י"ב מיל קאי, ובזה כ"ע מודים גם לר' יוסי הכי הוא, ובעירובין של אלפים יש לנו להקל, כי אין כאן גדר ומשמרת בעירוב זה לדאו'

כמשנ"ת

(יא) ובירושלמי (עירובין פ"ג ה' ד') פריך נמי כש"ס דילן אהא דמקיל ר' יוסי במתניתין בנטמא העירוב בה"ש ספק מבעו"י ס' משחשיכה וכן אם נשרף בהש"מ, וגבי ספק טומאה דדבריהם מטמא, א"ר שמואל בר סיסרטא עירוב עשו אותו כספק חרש ר' ירמי' בעי עד כדין בקיים ואפילו נשרף א"ר יוסי קיימתה כו' דאמר ר' הושיעא הגיעוך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין מדבר תורה, ר' מנא בעי ניחא לאלפים אמה אינו מחוור ארבעת אלפים מחוור הוא ר' שמעון בר כרסנא משום ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל ע"כ, והירושלמי הזה תמוה כולו דמאי שיאטי' דספק חרש לכאן שפי' הק"ע בחרש שקידש, גם מה שהקשה בפשיטו' ארבעת אלפים מחוור הוא תמוה, מנין לנו יסוד לד' אלפים, ר"ע דס"ל אלפים דאורייתא יליף לה מקרא דכתיב ומדותם כו' אלפים אמה, אבל ד' אלפים לא שמענו שיעורו לדבר תורה. והנראה לענ"ד דהירושלמי שקיל וטרי מה שיש להחמיר לכאורה בדין ספק עירוב דמתניתין משום דספק בטומאה גמרינן מסוטה לטמא, וא"כ גם בטומאה זו שספק לנו אם נטמאה מבעוד יום או משחשיכה הי' לנו לטמא כשעת מציאתן, כדתנן בטהרות (פ'.) נגע באחד בלילה ואינו ידוע אם חי אם מת ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאים, [כדפריך מינה הש"ס] ומבואר בתוספתא דרבנן מטמאים משום דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא [ודעת התוס' בריש נדה דהוא דוקא לקדשים, ודעת גדולי הראשונים וכ"פ הרמב"ם דלחולין נמי הוא אכמ"ל והנה בסוטה (כ"ט.) מבואר דספק טומאה מסוטה גמרינן לה, ואמרינן מה סוטה דבר שיש בו לישאל אף כל דבר שיש בו דעת לשאל, ולכך שנינו טהרות (פ"ג מ"ז) החרש כו' שנמצא במבוי שיש בו טומאה ומספקינן אם נגע ספיקו טהור, לפי שאין בו דעת לישאל, ואומר אני דכל ספק בדיני טומאה על אדם שיש בו דעת לישאל דמטמאינן, היינו אם הענין הי' אפשר לו להתברר, אבל בספק דבין השמשות שאין לו לישאל, וכדאמרינן בהוריות (ד'.) בהביא כפרתו בהש"מ דלא משכח אינש דלשיילי' ע"ש היטיב, א"כ דבר זה אף בפקח הוה אין לו לשאול וספיקו טהור, והיינו דקאמר הירושלמי עירובין עשו אותו כספק חרש, פי' דכמו דחרש כיון שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור הכי נמי עירוב בספק בהש"מ, כל אדם אין לו לישאל, ופריך עלה ר' ירמי' עד כדין בקיים פי' ספק טומאת העירוב דמתיר ר' יוסי יפה תירצת, משום דהוה כדבר שאין לו לישאל, ואפי נשרף, פי' דקשיא לי' אמאי שרי ר' יוסי בנשרף ספק מבעוד יום ס' בהש"מ, ולא אמרינן העמידנו על חזקת תחום ביתו, ובספק טומאה דרבנן ביש לו חזקת איסור אסר ר' יוסי [ודעת הש"ך ביו"ד סי' ק"י דלר' יוסי באמת בכל איסור דרבנן שיש לו חזקת איסור ספיקו אסור ע"ש] ואהא משני ר' הושיעה שתחומי שבת אינן מדברי תורה, פי' היינו כשינויא דש"ס דילן דבדבר שיש לו עיקר מה"ת מחמיר ר' יוסי בחזקת איסור משא"כ בעירוב, וכבר ביארנו יפה מ"ט מקרי עירוב אין לי עיקר בתורה, אף למ"ד תחומין י"ב מיל מה"ת [ודע דר' ירמיה דירושלמי משני בש"ס דילן שהי' עליו שרץ כל בהש"מ, ופריך הש"ס א"ה אמאי מכשר ר' יוסי ע"ש, ובגליון הש"ס תמה לימא שכפל עליו בהש"מ ומספיקא שרינן לי', ואין זה קושיא דהא בירושלמי שלפנינו קשיא לי' לר' ירמיה ע"ז דבנשרף אף בספיקא דבהש"מ יש לאסור, ולא נחית ר' ירמי' לשינויא דחילוק יש בין דבר שיש לו עיקר מה"ת לדבר שאין לו עיקר מה"ת ודוק] כ"ז נלענ"ד ברור [שוב ראיתי בס' נ"י גם הוא כתב לפרש כן הירושלמי בחרש, אבל מה שכתב שם בטעמא דמילתא דמקיל הירושלמי בספק נטמא העירוב מבע"י או משחשיכה דלא מחזקינן למפרע, אינו נראה כלל, ואינו עולה לפי שיטת המפרשים כמש"ל דדעת הרמב"ם דטמא למפרע, [ומעל"ע דנדה שאני] גם תמוה לפי דבריו למה תלה זה הירושלמי בדמיון לחרש עש"ה] (יב) והנה באמת מקום שקראה התורה לענין תחומין לא נתפרש ענינו, שיש לפרש על עירו או מדינתו או חצירו וכדומה, ולפי מה שנתבאר הי' בפנים של מחנה ישראל בין מזרח למערב וכן בין צפון לדרום ארבעת אלפים אמה ועוד, [מקום אהל מועד ושם הי' שייך איסור תחומין כמי שכתבנו, והי' אפשר לפרש שכל דגל כחנייתו נקרא מקומו של אנשי הדגל, ואמרה התורה אל יצא איש ממקומו, פי' אל מקום חבירו דרך מקום הפנוי באמצע [דודאי דרך האוהלים סביב הי' רשאי לילך] ואם היינו מפרשים כן ואם הי' תחומי ד' אלפים מה"ת, וחכמים נתנו שיעור אלפים בלא עירוב, וע"י עירוב ד' אלפים, הוה קשיא לן עלה דר' יוסי דמתיר ספק עירוב הא אפשר להכשל בו בשל תורה, שהרי כמה דברים הקלנו במדידת התחומין לקדר בהרים [ולכך אין מקדרים לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה לפי שהן של תורה] ובעירובין (נ"ב:) ושם (ק"ד:) הקלנו בכמה דברים המרחיבים מדת האלפים, הכל מיסוד הזה שהוא דרבנן ומשלך נתנו לך, והשתא אם הניח ערובו לסוף אלפים כקוליהון, וילך משם עוד אלפים ע"י עירובו ויש לנו ספק אם קנה עירובו, שנטמא