עמודי אור רס

ההפרש פשוט וברור דהצובע בגוף הפרי הוה שלח כדה"נ אבל הקליפין כיון שאינן ראויין לאכילה עומדים לצביעה. והיא דרך הנאתן עוד כתבו אם הי' במשקה דשאר פירות דערלה איסור עשה א"כ מנא לי' שלא יצבע בו הא איצטריך לאסור המשקין בשתי' ובהנאה כשהן בעין כו'. ולענ"ד מיושב דהאי וערלתם ערלתו נמי איסורי עשה נינהו ע"ש ודוק. ולאסור המשקין היוצאין בעשה באכילה ובהנאה לא איצטריך קרא כלל. דדין זה נוהג בכל האיסורין שהיוצא מהן אסור. ולהכי דרש לי' הש"ס לצביעה והדלקה לאסרן כאן אפי' בדברים העומדים לאכילה וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד

ז ונשוב עתה למה ששנינו (תמורה ל"ד) הנקברין לא ישרפו ומפרש הש"ס משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר וע' תוס' שם (ל"ג: ד"ה הנשרפין) טעם היתר אפר הנשרפין משום דנעשית מנותי. וראיתי להכו"פ סי' פ"ז שדעתו ז"ל דהא דאסור אפר הנקברין מדרבנן הוא. דמדאו' ודאי לא חמיר אפרן משלא כדרך הנאתן ע"ש שהאריך ולמה שבארנו יסודי הדברים יש לזה פנים אחרים. דודאי האוכל כשהוא בעינו ואוכלו שלא כדרך הנאתו לא עבר. ולדעת כמה פוס' אפי' איסור תורה ליכא שלכדה"נ. אבל כשנרקב האוכל והי' לעפר. נהי דבאיסורי אכילה פקע איסורן דהא לא חזו לאכילה אבל באיסורי הנאה איסורן עתה כדבר היוצא מן האיסור. שהרי עפר זה מאיסור הוא בא. וכשמשתמש בו למה שהוא ראוי עתה נמצא נהנה ביוצא מאיסור הנאה. ונהי דלא לקי עלי' [אפי לדעת הסוברים דאיכא מלקות בנהנה] מ"מ איסורה דאו' איכא ככל היוצא מאיסור

ומתבאר מזה דבב"ח וכלאי הכרם דאסורין שלכדה"נ גם עפרן שהוא איסור היוצא מהן אסור ליהנות בהם אפי' שלכדה"נ. ילפ"ז גם לאכול האפר לרפואה צריך שיהא דוקא במקום סכנה. דאע"ג דאפר לא קאי לאכילה אלא לשאר הנאות והוה אכילתו שלכדה"נ. מ"מ הא בהני גם שלכדה"נ אסור. אלא שבזה חלוק דין כלאי הכרם מבב"ח דכלאי הכרם הן מהנשרפין אפרן מותר אם שרפן אבל אם לא שרפן אלא קברן ונרקבו עפרן אסור. אבל בב"ח גם אפר שריפתן אסור. ולא יכולתי להבין בעניי דברי רמ"א (יו"ד ס"ס קנ"ה) שכ' דכל האיסורין מותר לאכול אפרן לרפואה חוץ מאפר עבודת כוכבי' ולמה לא כ' חוץ מאפר בב"ה ועפר כלאי הכרם והגר"א ז"ל שם (ס"ק כ"א) האריך בזה לברר השיטות כדרכי הטובה ז"ל. מ"מ דבר זה לא הבנתי הא דין זה דהנקברין אפרן אסור מתניתין היא. וגם שלכדה"נ אסור אפר בב"ח כמ"ש גם לא הבנתי למה הזכיר הגר"א שם אפר כלאי הכרם. הא כלאי הכרם אפרן מותר לגמרי. גם מ"ש הגר"א שם דאין לחלק בין אכילה להנאה באפרן כלומר ואין להקל בהנאה מבאכילה ע"ש דבריו ז"ל. ולענ"ד איפכא הוא דאפר לענין אכילה הוה שלכדה"נ. אבל בהנאה איכא כדרך הנאתו וצריך אני להתלמד בכ"ז

ח ומדברי הירוש' נלמוד דדין זה נוהג רק ביצא אחר שחל עליו שם איסור. וכמו שנת' דהני כלהו ילפי לאסור היוצא מהן דגרסינן (תרומות פי"א ה"ב) אהא דתנן דבש חמרים ויין תפוחים כו' ישאר כל מי פירות של תרומה ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ר' יהושע פוטר. הוו בעי מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף ר' יהושע מודה פי' דאמרינן (שבת ס"ט:) דחומש דתרומה במקום קרבן קאי. וכמו דליכא קרבן ולא מלקות ביוצא מאיסור כן לא משלם חומש עלי'. אבל בקרן אף ר"י מודה דסוף סוף שם תרומה עלה והוה ממון כהן מה פליגין לשעבר אם עבר ושתה משקין הללו הא בתחלה אף ר"י מודה דאסור לזר. ותנינן דבש חמרים ר"א מחייב במעשרות ור"י פוטר. אלמא דס"ל לר"י דלא בעי עישורא כלל וש"מ דלית בהו אסור טבל כלל אפי' איסור' בעלמא דאי הוה בי' איסורא. ודאי צריך לעשר לסלק האיסור. ומשני כאן שזבו משנטבלו וכאן שזבו עד שלא נטבלו פי' דלר"א חשיבי הני משקין גמורין כיין ושמן אבל לר"י אם זבו קודם שנטבלו דלא נקרא על הפירות שם טבל. ליכא במשקין היוצאין שום איסור. דהא לא גלי לן קרא אלא לאסור דבר היוצא מאיסור שכבר חל שם איסור על אביו. ואח"כ יצא ממני אבל במה שזב קודם שנטבל לא נאמר כלל ולפיכך בזב קודם שנטבל פטר לי' ר"י ממעשר לגמרי אבל זב אחר שנטבל שכבר נאסרו הפירות משום טבל אז משקין היוצאין מהן אסורין ככל היוצא מן האיסור. וצריך לעשר ואסורין לזרים וחייבין עליהן קרן ולא חומש וכמו שנת'

עכ"פ מבואר מהירו' דר"י נמי ס"ל כברייתא דמייתי ש"ס דילן בחולין דהטבל משקה היוצא ממנו כמותו וכמו שבארנו למעלה שתי הפנים. דאם המחה גוף הטבל אז דינו כטבל גמור גם לענין מלקות וחומש ואם יצאו ממנו משקין אסורין מה"ת ואין לוקין עליהם ואין משלמים חומש וקצת מרבותינו האחרונים כתבו דהך ברייתא דחולין דלא כר"י ולענד"נ ברור כמ"ש ודוק (עי' בגמ')

ויסוד זה דמחלק הירו' בין זב קודם שחל עליו איסור לזב אחר שחל האיסור יש לו מקור גם בש"ס דילן בהא דאמרינן (פסחים כ"א) חירכו קודם זמנו ונפסל מלאכול לכלב ע' תוס' שם וברא"ש] מותר בהנאה לאחר זמנו. כיון דבשעה שחל עליו שם איסור לא הי' ראוי לאכילה לא נאסר אח"כ אע"ג דאתא מחמץ. אבל אם חירכו אחר זמנו שכבר חל על החמץ שם איסור אע"ג דנפסל אח"כ מאכילת כלב. מ"מ אסור בהנאה דהא מאיסור קא אתי וכמו שנתבאר באורך דכל היוצא מאיסור אסור

ט ומתוך מ"ש יתבאר מה שיש לתמוה על בעל שער המלך שתמה על המל"מ שכ' דלדעת התוס' ליכא בשלכדה"נ איסור כלל. והכריח כן מדברי התוס' (פסחים כ"ח. ד"ה ותנן) דבחמץ שרי לפרר ולזרות לרוח ולא חיישינן דהא יעשה זבל דחמץ כתיב בי' אכילה וכה"ג הוה שלא כדה"נ אבל בעבודת כוכבי' דלא כתיב בי' אכילה מיתסר בכל גוונא. מבואר דס"ל להתוס' דשלכדה"נ בחמץ שרי לגמרי וה"ה לשאר איסורין ותמה השעה"מ דאיך העלים עין ממשנה ערוכה ולא יסיק בו תנור וכיריים ובש"ס פריך עלה פשיטא והא ודאי הסקה בחמץ הוה שלא כדה"נ והאריך בתמי' זו הרבה ע' דבריו ז"ל

ולמה שכתבנו הענין יש לו פנים אחרים. ודאי בתחלת ההיסק ליכא איסורא לשיטה זו דס"ל דשלכדה"נ ליכא איסורא וא"כ חמץ שהיא ראוי לאכילה ועומד לכך. כשמסיקו הוה שלכדה"נ. אבל מכיון שמשלה בו האור ונתחרך דהוה עפרא בעלמא הבערה שבאה מגחליו אח"כ כדרכו היא דלהכי קאי אלא דלא חשיב כנהנה מגוף החמץ דהא כבר נפסד אלא חשיב כנהנה מהיוצא מחמץ שבארנו בעה"י דאפר וכ"ש גחליו אסורין מה"ת. ושפיר פריך הש"ס פשיטא דלא יסיק בו תנור וכיריים שהיסק זה יש לו משך והחמץ מסיק התנור אחר שנתחרך. ואז הוא נהנה מיוצא מחמץ וכמו שבארנו למעלה בכל הנקברין דאפרן אסור מן התורה. והשתא קאי הש"ס אי מתניתין אליבא דרבנן דס"ל דאין חמץ טעון שריפה. וא"כ גחליו ואפרו אסורין וכמו שנת' וע' היטיב תוס' פסחים (ה'. ד"ה וכתיב) שכתבו שם דלר"י דמסיק הש"ס דאליבי' איצטריך לאשמעינן דלא יסיק בו תנור וכיריים היינו מדרבנן דלדידי' הא נשרפין אפרן מותר [וראיתי בשעה"מ (פ"ו מה' עכומ"ז) שכ' לישב דברי בעל ב"ה שהתיר שלהבת חמץ משום דגחלי חמץ אסורן מדרבנן. ונסתייע מדברי התוס' הללו ולענ"ד אינו כן. שהתוס' כתבו זה אליבא דמ"ד חמץ בשריפה. וכמש"ל. והרי כל הנשרפין אפרן מותר אבל לדידן שדין זה לא הוכרע אם חמץ מהנשרפין וא"כ איכא ספיקא דאורייתא בגחלים דילמא הלכה כמאן דאמר שאין חמץ מהנשרפין ושלהבתו ג"כ אסורה וזה ברור לדעתי העני'. אלא דיש לומר כיון דעכ"פ דין שלהבת איסורה מדרבנן. בדרבנן אזלינן בתר המיקל. ושפיר התיר הב"ה שלהבת חמץ ודוק] אלא שהתוס' (פסחים כ"ו: ד"ה בישלה) כתבו דגחלים עדיפי מאפר ואסירי אף למ"ד חמץ בשריפה וע' וע' תוס' שבת (כ"ה ד"ה הא) שכתבו דפת ותבואה חשיבי טפי בעין מגחלים של עצים. עכ"פ הדבר ברור דאחר שנחרך החמץ גחליו אסורים. וכ"ש למ"ד שאין חמץ מהנשרפין. ונמצא שנהנה כדרך הנאתי מיוצא מחמץ וזה אסיר

ומה שכתבו התוס' לענין זבל כך כונתם לענ"ד. דודאי אין דרך לזבל באוכלין. ואפשר דגם אחרי שתרבה העפוש בהם ויעשו כעפר. מ"מ אין זה דרך הנאתו [וגם אפשר שאז כשיהי' כעפר וזבל ממש כבר יעברו ימי הפסח ובכה"ג לא מחמירינן לאסור חמץ שעבר עליו הפסח ודוק] ולכך בחמץ מותר אבל בעבודת כוכבי' דכתיב לא ידבק בידך מאומה גו' אסור גם בכה"ג. וע' עוד באריכות דברי השעה"מ שם שכמה מדבריו יתיישבו יפה ביסודות שכתבנו. והוא ז"ל לא נחית להו וע' במל"מ שם

[נט] י ואולם מ"ש דלדעת התוס' לזבל בשחיקת עכומ"ז הוה שלכדה"נ נלענ"ד לחדש בזה במ"ש התוס' (חולין פ"ח: ד"ה שחיקת) דמשמע התם בסוגיא דשחיקת כלי מתכו' אינו מגדל צמחי' ובמס' עכומ"ז אמרינן דשחיקת עכומ"ז נעש' זבל ותירצו שני תירוצי' או דבפ"ע אינו מגדל צמחים אלא שמועיל לזבל ור"ת תירץ דע"י שריפה שנעשה אפר דומיא דעגל ודאי מגדל צמחים. ונלענ"ד דבכה"ג אחר שריפה שנעשה עפר ממש. הוה לזבל בו דרך הנאתו ממש ובכה"ג אפי' לדעת הסוברי' דבעכומ"ז נמי לא אסיר מדאו' שלכדה"נ. מ"מ הא ודאי אחר שנעשה עפר ומועיל לזבל. זהו דרך הנאתו. ולכך הוא עומד. והיינו דפריך הש"ס (בעכומ"ז מ"ג.) מדכתיב בעגל ואשרוף אותו באש ואכות אותו טחון היטיב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר. ולא חש משה למה שיעשה זבל דבכה"ג אחר שריפה וכתיתה דרך הנאתו היא ואסור מדאו'. ולהכי פריך הש"ס מינה. וע' בשעה"מ שדקדק בזה הרבה ולענד"נ כמ"ש. אך כבר נתבאר יסודי הדברים דכל הני נאסרו משום שבאים מאיסורי הנאה. ולאיסורא ולא למלקות. ויש לעיין בענין ממ"ש האחרונים בסוגיא דשבועות (כ"ג:) דלר"ש דס"ל כל שהוא למלקות גם שלכדה"נ אסור ולוקין עליו. ולפ"ז בעבודת כוכבי' דגם לדידן לוקה בכל שהו [ע' רמב"ם פ"ז מה' עכומ"ז ה' ט"ו] ממילא מיתסר בה שלכדה"נ. אלא שהיסוד ההוא לתלות ענין שלכדה"נ בחיוב משהו עמעמו עליו רבותינו האחרוני' ואין להאריך

יא תבנא לדיננא דנתבארו הלכתא רבתי לדינא כמו שאפרוט אותם. דעפר הנקברים איסורו דבר תורה. אם משתמש בו למה שהוא עומד אז בהיותו עפר. וכן כל היוצא מאיסורי הנאה אסורו דבר תורה ובכלל זה משקין היוצאין מאסורי הנאה וכן גם מאיסורי אכילה משקין היוצאין מהם אסורין באכילה ואין לוקין עליהן. כדרך שאין לוקין על חלב טמא. ומ"מ לענין שכר וי"ש הנעשים מתבואה נלענ"ד פשוט דהני לא חשיבי יוצאין מן האיסור אלא האיסור עצמו נמחה ונעשה ממנו משקה זו. והפסולת נשאר ולכך באלו חייבין עליהם כרת ומלקות ודוק כי כבר נתבאר ההפרש בין מחוי האיסור עצמו ובין היוצא ממנו. וכן נתבאר דבטבל וחדש משקין הנסחטין מהם ג"כ אסורין מה"ת. והברייתא דחולין הלכתא היא וככל האמור בעה"י

יב עוד רגע אדבר בדין שלכדה"נ גבי הקדש שנחלקו בזה רבותינו [ע' תוס' פסחים כ"ו. ד"ה שאני. ובשעה"מ שם ובתשו' ש"א סי' ע"ד וע"ו. ובס' עמק יהושע סי' יו"ד שהאריכו בזה] ומה שנלענ"ד הנה לדעת הרמב"ם שכ' פ"א מה' מעילה דאזהרה דמעילה הוא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך. מבואר דכתיב באזהרה זו גופה לשון אכילה. וא"כ לדידי' ודאי דין הקדש שוה לכל האיסורין. ואפי' לדעת התוס' והראב"ד שם] דאזהרה דמעילה ילפינן