עמודי אור רנט

שאלות ותשובות

בס"ד פלונגיאן תרכ"א ראיתי לבאר בעה"י דין שלכדה"נ באיסורין. ודין המשקין היוצאין מהן. ודין אפר הנקברין והנשרפין לפי שראיתי בכל זה מבוכה גדולה בדברי רבותינו נ"נ

[מט] א גרסינן (פסחים כ"ד:) א"ר אבהו אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן למעוטי שאם הניח חלב שור הנסקל על מכתו שהוא פטור וכ"ש אוכל חלב חי אר"ז אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד לאפוקי תותים ורמונים מ"ט לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן א"ל אביי בשלמא אי אשמעינן פרי גופי' דלא קאכיל לי' דרך הנאתו שפיר אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא עכ"ה. והנה בדין שלכדה"נ אי ישבו איסור דאורייתא או דרבנן האריכו למעניתם הפו' וע' במ"ל פ"ה מה' יסודי התורה ובשער המלך שם באורך ומה שיש לדקדק בדבריהם ז"ל יתבאר אח"כ

עוד עמדו רבותינו בתוס' שם ד"ה אלא ובתשו' ח"צ סי' כ' ובפ"י בקו"א לקדושין ורמו אהדדי סוגיא זו עם מה דאמרינן (חולין ק"כ:) דמשקין היוצאין מפירות הרי הן כמותן. והכא אמרינן דזיעה בעלמא הוא. והאריכו בזה קשה עלי להעתיק כל דבריהם כי לענד"נ להשוות הסוגיות ואין כאן מחלוקת וכמו שית' בס"ד

והנה בסוגיא דחולין יליף הש"ס בחמץ וחלב ונבילה דאם המחה אותם וגמע חייב כרת ומלקות כל חד כדיני'. ומייתי הש"ס והא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ליגמר מהני ומשני דאצטריך לשיעורא דלא נימא מה הני עד דאיכא כזית אף הכא נמי עד דאיכא כזית. ובתר הכי מייתי הש"ס ברייתא הטבל והחדש והקדש ושביעית משקין היוצאין מהן כמותן ויליף להו. ומשמעות הש"ס דהאי הטמאין אתא לעשות צירן ורוטבן של שרצים כממשן ממש. דהא מצריך הש"ס דאיצטריך לשיעורא משמע דלוקין עליהן. דאי לאיסורא אתמר הא גם חצי שיעור אסור מה"ת. והיכא עביד הש"ס מינה צריכותא. אבל לענ"ד פשוט שאין הדבר כן שהרי כתב הרמב"ם (פ"ג מה' מ"א ה"א) כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה. והוא מיסוד דרש זה דהטמאים. ובבכורות (ו:) שקיל וטרי הש"ס דמכאן הוה אסרינן נמי חלב טמאה דהיוצא מן הטמא טמא אלא דאיצטריך לחלב קרא יתירא לאוסרו דה"א חלב חידוש הוא עש"ה. והרמב"ם (שם ה"ו) כ' אע"פ שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מה"ת אין לוקין עליהן שנא' מבשרם לא תאכלו גו' והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקה. וע' בהה"מ שם שהאריך דכ"ז מהיסוד דהני דאתרבי מהטמאין וכדומה אתרבי לאיסורא ולא למלקות

ומכאן נלענ"ד פשוט דמ"ש הרמב"ם (שם פ"י ה' כ"ב) הטבל והחדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהן אסורין כמותן ואין לוקין עליהן חוץ מיין ושמן כו'. יסודו דבכל הני איכא איסור תורה כדין דברים היוצאין מן האיסורין שאסורים מן התורה ואין לוקין עליהם כמו שבאר בפ"ג. והכ"מ שם כ' בדעת הרמב"ם דס"ל דקראי דדרשינן להו בחולין שם אסמכתא בעלמא נינהו ולענ"ד אין צריך לזה כמו שנאמר

ב ברם כך הן בירורן של דברים דהש"ס בסוגיא דחולין נחית שם לפרט אחר לומר דמיחוי האיסור חשיב כגופו. אע"ג דבקרא אכילה כתיבא בכל האיסורין. וכשהמחהו דרך שתי' הוא גומעו. מ"מ הוה שתי' בכלל אכילה. ולבתר הכי מוקמינן כל פרטיהם אדינן. דאם המחה גוף האיסור חייב אע"ג דשתי' היא. ובדברים היוצאים מן האיסורין בין שאוכלן דרך אכילה כגון ביצת הטמאין. ובין שהן משקין כגון חלב טמאה אסורין מה"ת ואין לוקין עליהן. ואלו הי' הדין נותן דבעינן באיסורין אכילה דוקא לא שתי', הי' הדין מתחלק דביצת טמאין אסורין מה"ת. כיון דדרך אכילה קאכיל להו. אבל חלב טמאה וכן צירן ורוטבן כיון דלאו דרך אכילה קא אכיל להו שרו מה"ת לגמרי ומייתי עלה הש"ס קרא דהטמאין לאסור צירן ורוטבן מיסוד איסור יוצא מן האיסורין. כבת היענה לדעת הרמב"ם שאין בה מלקות. ומינה הוה ילפינן לכל היוצא מהאיסור שהוא אסור. אלא דה"א דוקא מידי דאכילה אבל דרך שתי' ליכא איסור אפי' המחה גוף השרץ וגמעו. ומינה דלא הוה אסרינן צירן ורוטבן דמשקין הן. אע"ג דיוצאין מהן. מ"מ כיון דלא דרך אכילה נינהו הוה שרינן להו. וגלי לן קרא הטמאים לאסור צירן ורוטבן ללמדנו דשתי' כאכילה בשרצים. וממילא אם המחה גוף השרץ חייב עליו מלקות. ואם שתה ציר ורוטב היוצא ממנו אסור מן התורה. ולגוף איסור יוצא מן האיסור לאוסרו לא איצטריך דמבת היענה הוה ילפינן דהיוצא מן האיסור אסור. אלא דאיצטריך ללמד דשתי' כאכילה ושפיר מצריך להו הש"ס בחולין דאיצטריך משום שיעורא היינו לחיובא אם המחה גוף השרץ שחייב עליו בכעדשה מהאי קרא דהטמאים דגלי רחמנא דשתי' כאכילה לענין יוצא מהן לאיסורא ה"ה לענין גוף האיסור ולמלקות. ומעתה בטבל וכל הני דחשבה הברייתא משקין היוצאין מהן כמותן. פירושו כל חד כדיני' אם הי' ממחה גוף האיסור וגומעו הי' חייב כמו אם אכלו דרך אכילה. ואם שתה המשקין היוצאין מהן כגון רוטב וקיפה וכדומה. וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד הוה איסור תורה. ובזה השמועה מבוארת יפה בסיעתא דשמיא ודוק

וביין ושמן המשקין הן כמחוי גופן וחייבין עליהן בכל הפרטים כעל גופו של איסור. דלהכי אגמרן רחמנא דבהני המשקין כגוף הדבר. ולא כיוצא מהן

ג ודין ההקדש דנקטה ברייתא דחולין יתבאר כאותה ששנינו (מעילה י"ב:) חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין והיינו בהקדש קדושת הגוף למזבח. אבל בקדושת דמים. הכל דמיהן הן. וכן בהקדש בדק הבית. [ע' משנה וגמרא שם. ובתוס' ד"ה חלב] והוא מיסוד הדין שנתבאר בשאר איסורין. וכמו שחלב טמאין וביצי עופות טמאים אסורין דבר תורה ואין לוקין עליהן כעל גוף האיסור כן בקדשים שקדשו לגופן דאזהרתי' לדעת הרמב"ם (פ"א מה' מעילה) מקרא לא תוכל לאכול בשעריך כו' [וע' כ"מ ומל"מ שם] האוכל גוף העולה או אפי' המחה אותה וגמעה לוקה על גוף האיסור ומעל כדין המעילה. אבל חלב המוקדשין וביצי תורין הן כיוצאין מן שאר האסורין שהחלב והביצה יש בהן איסור תורה ואין חייבים עליהם מלקות ולא קרבן. וה"ה בקדשי הגוף. אבל בקדושת דמים או הקדש בדה"ב הכל דמיהן ודוק

[נד] ד ומעת' נבאר השמוע' דפסחי' על אופנ' בעה"י בהקדם סוגיא דשבת (קמ"ג:) דאמרינן דזיתי' וענבים סתמן לסחיטה למשקין הן עומדים. זה דרך הנאתם לרוב בני אדם. ומ"מ פשיטא דהם עצמם נמי בני אוכלא נינהו. אלא שהמשקין גם כן דרך הנאתן הוא אבל שאר פירות עומדין לאכלן בעינם ולא לסחוט. ובתותים ורמונים פליגי ר"י ורבנן אי חשיבי' עומדין לסחוט או לא. ובסוגיין הוה סלקא דעתא דר"ז דהטעם דאין סופגין הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן זיתים וענבים. אבל לא על שאר משקין משום דלאו דרך הנאתן הוא. שהרי אינם עומדים ליסחט למשקין ודחי לי' אביי דהתם לאו מה"ט אתיא מתניתין עלה. דהאי טעמא שייך בפירא גופי' או אכיל לי' דרך הנאתו או שלא כדרך הנאתו אבל משקין היוצאין מן הפירות הרי הן כחלב טמאים וכביציהן שאין בהם מלקות משום דלאו עיקר האיסור הן וכמו שנת' וכמקור הדברים בסוגיא דחולין דאע"ג דאסרינן משקין היוצאין לא חמירי משאר היוצא מן הטמא. ולא חשיב כגוף האיסור דזיעה בעלמא נינהו. ולא אתא למימר דאיסורן מדרבנן. אלא לאפוקי דאינם כגוף הפרי. ואין סופגין הארבעים על זה. אבל מ"מ איסורן מן התורה כמו שכתב הרמב"ם. ואין זה ענין לשלא כדה"נ דהתם לא אכיל להו כדרכן. אבל כאן המשקין אחר שנעשו הנה הוא נהנה מהן כדרך הנאתן אלא שאין בזה מלקות כעל גוף האיסור וכמו שנתבאר

וממוצא הדברים למדנו שאין לדקדק מכאן מהדין שלכדה"נ אם יש בו איסור מה"ת או מדרבנן. כי לא נתבאר דבר מסוגיא זו. והא דקרי לי' זיעה בעלמא נתבאר דענין אחר הוא. ואין זה שלנדה"נ אלא יוצא מן האיסור ואוכלו כדרך הנאתו

התבאר דין יוצא מן האסורין דקליש אסורייהו. כיון דפנים חדשות באו לכאן כענין חלב וביצים של טמאים. אבל מ"מ איסורן דבר תורה. ומ"מ פשוט דגם בהיוצא בעינן שיהנה ממנו דרך הנאתו. ואז איסורו דבר תורה. דלא עדיף מגוף האיסור

ה ומעתה נעתיק עצמינו לבאר בעה"י המסתעף מזה. הנה יש לפנינו שני מיני איסור. אסורי אכילה. ואיסורי הנאה. אמנם איסורי אכילה לוקה על גופן וקצת פוס' ס"ל דגם על טעם כעיקר לוקין. וזה צריך תלמוד אמאי עדיף לכאורה מהיוצא מהן. אולם באמת ניחא דכל אלו היוצאין דממעטינן מלהיות כגוף האיסור. היינו שענינם וטעמם ג"כ חלוק כחילוק טעם החלב והביצים מגוף האיסור וכן פשוט שחלוק טעם רוטב הנסחט מטעם גוף האיסור. אבל אם יש כאן טעם שוה ממש לגוף האיסור לדעת קצת פוס' לוקין עליו [ע' תוס' עכומ"ז ס"ז. וע' בס' אגודת אזוב באורך] ומה"ט מה שהקשו התוס' דאיך קרי לי' זיעה בעלמא הא טעם כעיקר מדאו'. נראה דבאמת טעם המשקין הללו משונה מגוף הפרי. וע"ד דתניא (שבת י"ט.) השום והבוסר והמלילות שרסקן כו' ופרש"י שכל אלו מרסקין אותן ויוצא מהן משקה לטבל בו. וכן מהמלילות. וברור לענ"ד [ע' רש"י שם ד"ה החדש] שעל אלו המשקין כוונו בברייתא דחולין הטבל והחדש כו' משקין היוצאין מהן כמותן ואיסורן מה"ת. כדדרשינן מהטמאים לאסור כל היוצא מהן אבל הדבר גלוי ופשוט שאין טעם המשקה היוצא מהמלילות [שיש בו חריפות ע' ר"ן שם] כטעם המלילות. אבל אסורין הם שהרי מהאיסור יצאו. ובחי' בארנו בס"ד שמה"ט ציר היוצא ע"י מליחה מדגים טמאים איסורו דרבנן וציר טריפה דאור' והתוס' (בחולין צ"ט: ובבכורות ו': ד"ה לאסור) תמהו ע"ז דמ"ש. והעליתי שם דבשר יהיב טעמא טפי. ובטיל טעם המלח לגבי' [והבאתי ע"ז משנה ערוכה] משא"כ בדגים גובר טעם המלח על טעם היוצא מהדג. ולכך ציר מליחתן דרבנן. אבל רוטב הדגים עצמן דאורייתא. כהכרעת הש"ך (רסי' ק"ז) וכדין כל היוצא מן האיסורין אכמ"ל]

ו אולם באיסורי הנאה יש בזה פנים אחרים. הדין דין אמת דכמו דבאיסורי אכילה היוצא מהן אסור דבר תורה כמו כן באיסורי הנאה. הבא מהן בפנים חדשות איסורן דבר תורה דהא כל האיסורין אפי' איסורי עשה ילפינן בסוגיא דחולין שם דמשקין היוצאין מהם אסורין אפי' איסורי עשה [ע' תוס' שם ד"ה היכא בסה"ד] וא"כ אפי' למאן דסובר דבהנאה ליכא מלקות עי' מל"מ שם ובספר שער המלך שם מ"מ היוצא מהן אסור מה"ת. דמכל הני ילפינן לכל האיסורין ולפ"ז משקין היוצאין מאיסורי הנאה יש יש בהם איסור הנאה מה"ת. וראיתי לרבותינו בעלי התוס' בזה דברים הצריכים באור לענ"ד. כתבו (ב"ק ק"א ד"ה ולא) דאיצטריך לאסור צביעה והדלקה מערלה אע"ג דהוה שלכדה"נ. ושוב כתבו דאתא קרא לאסור הצובע בשומר לפרי אבל גוף הפרי אימעיט ואע"ג דהוה טפל חמור מן העיקר לא יקשה. ולענ"ד