עמודי אור רסא

מג"ש דחטא חטא מתרומה. ודן בזה הש"א [וע' בשעה"מ שם מהשהשיג הרש"א בחי' בענין זה] דכיון דלא כתיב אכילה בגופי' חייב אפי' שלא כדה"נ כמו דאמרינן בפסחים (כ"ה.) גבי בשר בחלב דילפינן לי' בג"ש דלהכי לא כתיבא אכילה בגופי' לומר דאסור אף שלכדה"נ. הכי נמי במעילה [וע' בשעה"מ מה שצדד בזה לדחות]. ומה שנלענ"ד לישב דעת התוס' דכיון דגמרינן חטא חטא מתרומה לא מיחסר אלא כדה"נ כשנדקדק דלכאורה דברי אביי תמוהים דקאמר אע"ג דיליף בב"ח בג"ש מטריפה לאוסרה באכילה. מ"מ היא חמירה מטריפה שלוקין על בב"ח אפי' שלכדה"נ היכן מצינו כזה שיהא הלמד חמור מהמלמד בשביל סברא זו. והלא כמה גופי תורה למדנו בג"ש [ע' כריתות ה'.] ולא דקדק הש"ס למצוא חומר בלמד מבמלמד מכח סברא זו דלא כתבה רחמנא הדין בגופי'. והי' תמי' רבתא לענ"ד להבין פשטא דסוגיא יג והנראה לענ"ד דכך היא צורת השמועה דבחולין (קט"ו:) ילפינן מדכתיב לא תבשל ג"פ חד לאיסו' אכילה וחד לאיסו' הנאה וחד לאיסור בישול. ובתר הכי מייתי תניא איסי ב"י אומר מנין לבב"ח שהוא אסו' נאמ' כאן בב"ח כי עם קדוש אתה ונאמ' להלן ואנשי קדש תהיו לי מה להלן אסור אף כאן אסור והנלענ"ד דכך ענינו דהך ג"ש גלי לן דהאי לא תבשל תנינא אתא לאסור באכילה. דבלאו ג"ש ה"א דלא אסרה התורה רק הבישול בב"ח אבל אם בישלו מותר לאכלו. וה"א דכפלה התורה אזהרת בישולו ג' פעמים. להכי גלי לן רחמנא בג"ש זו לדרוש לא תבשל השני לאיסור אכילה. תדע דאי דלאיסי ב"י כולהו לא תבשל אבישול לחוד קאי. וא"כ לדעת הרמב"ן בסה"מ דהיכא דנכפלה האזהרה לוקה כמנין הלאוין שנאמרו בחורה. ע' שם באורך בשורש ט' שהביא מסוגיא דפסחים כ"ד. וא"כ נאמר לדידי' דלוקין בבב"ח על בישולו שלש. וזו לא שמענו. ואפי' נאמר דחד לא תבשל איצטריך גם לדידי' לומר דרך בישול אסרה תורה [ע' חולין ק"ח.] מ"מ נאמר לדידי' דתרתי מיהא לקי. ולפ"ז יקשה יותר מה דשקיל וטרי הש"ס (פסחים מ"ז) לאוקמה ברייתא דר"ח דתני במבשל ג"ה בחלב ביו"ט לוקה שלש על בישולו. וטרח הש"ס לאשכוחי שלש על בישולו נימא דאיסי ב"י היא. ולוקה תרי משום בישול בב"ח וחדא משום יו"ט. אע"כ דליכא תנא דיסבור דכפל האזהרה תיתי לבישול בלבד. אלא הדבר ברור לענ"ד כמ"ש דלאיסי ב"י גלי רחמנא בהך ג"ש לפרש לאו יתירא דכתב רחמנא לא תבשל לאסרו באכילה ואהא קשיא לן שפיר כיון דכתיב לאו ואזהרה בי' גופי' למה לן ג"ש לאגמורן פירוש הלאו. הוה לי' לרחמנא לכתוב בהדיא בהאי לאו יתירא לא תאכל גדי בחלב אמו. ומזה חידש אביי דלהכי לא כתיב הלאו בגופי' בפירוש. ואצטריך הג"ש לאגמורן פירושי' דיתחייב אפי' שלא כדה"נ. פי' דהלאו יתירא לא תבשל דאתא לומר לא תבשלנו ותאכלנו היינו אפי' שלא כדה"נ דהא לא כתיב בי' אכילה בפירוש

ויסוד זה למדתי בפירוש השמועה מדברי הרמב"ם שכ' (פי"ד מה' מ"א ה"י) כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותם דרך הנאה. חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהם אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בישול ובלשון הקדש לאסור אותן אפי' שלא כדרך הנאה עכ"ד. הנה בפירש אמר דהלימוד לאסרו אף שלכדה"נ הוא מדהוציא הכתוב אזהרת איסור אכילתו בלשון בישול. וע"כ לאיסי ב"י נמי הכי מתפרש. דלאו מהג"ש לחוד אתא איסור אכילתו אלא הג"ש מגלה לן פירושא דלא תבשל היתירא. ולהכי באמת מוכרח לן לדרוש כן וכמו שנת'

ויתבאר מזה דכ"ז שייך רק בב"ח. דלאו מג"ש לחוד אתיא אזהרתו מטריפה. אלא מקרא דגופי' אבל במעילה דילפא האזהרה חטא חטא מתרומה. ואין לנו בה אזהרה לעצמה. ודאי שוה דין מעילה לדין תרומה ממש דלא לקי עלה שלא כדה"נ. וע' סוגיא דמעילה (י"ט.) דכל הפרטים למדנו במעילה מתרומה דבעי פגם ונהנה במה שפגם. והלא גם זו בכלל השואתן. וכדעת התוס' דשוה דין מעילה לתרומה והדקדוק מבב"ח ישבנו בטוב טעם בעה"י

יד אך לדעת הפוס' דשלכדה"נ לית בה איסור תורה בשאר איסורין נלענ"ד לחדש דמעילה איכא גוונא דהוה שלכדה"נ איסורא דא ור' לכ"ע דענין שלכדה"נ אשכחן בשני פנים או שמכלה האיסור אלא שנהנה ממנו שלא כדה"נ. כמ"ש הרמב"ם (שם) שגמע חלב רותח וכדומה. ועוד איכא שלכדה"נ שנהנה ממנו בעינו. כדאמרינן (פסחים כ"ו.) שאני היכל דלתוכו עשוי. ואין הנאת צלו שלצד חוץ אסור ופרשו התוס' [וכ"ה שיטת רש"י שם] דהוא מטעם דהוה שלכדה"נ ולענ"ד בפן הראשון איכא איסור תורה במוקדשין. דהא כילה והפסיד את ההקדש. נהי נמי דממעטינן (מעילה י"ט.) מדילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב כי יאכל פרט למזיק מ"מ הא דקדקו התוס' (ב"ק ו': ד"ה שור) מנ"ל לפטור בהקדש גופי' מקרן דגם בתרומה המזיק ממון כהן חייב. אלא דמתורת תשלומי כפרה פטרי' רחמנא כי יאכל פרט למזיק עש"ה. עכ"פ דבר ברור הוא דאסור מה"ת להפסיד את הקדשים. ודבר זה מבואר בש"ס כמה פעמים דחששו להפסד קדשים. ועשו הרחקות וגזירות על זה. וא"כ נהי דבפירות ערלה שרי מה"ת לעשות מהן מלוגמא וכדומה. אבל בקדשים פשיטא שאסור מה"ת להפסידן. אבל בחלוקה שני' כההיא דצלו של היכל שנהנה

מן ההקדש שלכדה"נ ואינו מחסר ומפסיד את ההקדש בהא יש לומר דליכא איסור כבכל האיסורין שלכדה"נ. ומה שתמהו מזה האחרונים על דעת הסוברים דשלכדה"נ אסור בהקדש. דהיאך קאמר הש"ס שאני היכל דלתוכו עשוי. הא גם שלכדה"נ אסור בהקדש. לענ"ד לק"מ. דהא פשיטא דמכמה טעמים מעילה גמורה ליכא בהנאת ההיכל. דקי"ל (מעילה י"ט.) דאין מעילה במחובר לקרקע. אפי' בית אם בנאו ואח"כ הקדישו (מעילה כ'.) והלא גם בהיכל היו עושין כן (מעילה י"ד. ושם) שהיו בונין בחול ואח"כ מקדישין. [ועיין שם (ברש"י ד"ה רב פפא) שכ' וז"ל היינו טעמא דבונין בחול דלא ניתנה תורה למלאכי השרת דאי אפשר דלא יתבי זמנין בטולא דבנין מפני החמה ונמצא מועל כו' עכ"ל מבואר דעת רש"י דביושב בצל בנין דהקדש איכא מעילה ממש. והתימא על השעה"מ שם שהאריך לומר דהנאת צל בנין מדרבנן הוא. והלא מאורינו רש"י כתב הפך זה] נמצא שלפי שבנו ואח"כ הקדישו ליכא מעילה אף בתוכו. גם הא בעינן פגם בדבר שיש בו פגם (מעילה י"ט.) [וע"כ מ"ש רש"י דאיכא מעילה ביתבי בטולא דבנין נמי בכה"ג הוא דפגם. וע' היטיב רשב"ם ב"ב ע"ט. ובתוס' שם ד"ה מועלין ודוק] וא"כ שפיר קאמר הש"ס שאני היכל דלתוכו עשוי. כיון שאין בו מעילה דבר תורה. דיינו לאסור צל תוכו שלכך עשוהו. אבל צלו מבחוץ לא נאסר. אבל כבר הוכחנו לעיל דבכל גווני ליכא איסור תורה בהקדש שלכדה"נ. אם לא הפסידו

ומתוך מ"ש יתיישב מה דרמי השעה"מ שם דברי התוס' דפסחים הנז' על דברי התוס' דסנהד' (פ'.) שכ' שם דשלכדה"נ אסור בהקדש כגון להניח חלב שור הקדש ע"ג מכתו דשרי בשוה"נ ובמוקדשין אסור ותמה שם הלא בסוגיא זו מוכרח דשלכה"נ שרי בהקדש כדאמ' שאני היכל דלתוכו עשוי ולמ"ש הדברי' הדברי' מיושבי' דהתוס' סנהד' מיירו בגוונא דיפסד החלב כשיניחו ע"ג מכתו. דבכה"ג בהקדש אסור משום הפסד. ובשאר אה"נ מותר אבל גבי היכל ליכא פסידא להקדש. שרי שלכדה"נ וכמו שנת'

טו ויש לי ענין מסתפק ביסוד שלכדה"נ הנה מרא דשמעתא הוא ר' יוחנן דכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן. והרמב"ם שם כ' דאחד מן הדרכים דהוה שלא כדרך אכילתן כגון שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם שנכוה גרונו. ויש לדון בזה דכ"ז הוא לר' יוחנן דס"ל (חולין ק"ג:) דאכילת איסורין תליא בהנאת גרונו. וא"כ כשאכלו חם שנכוה גרונו אע"פ שבא במעיו כתקנו לא מיחייב. אבל לר"ל דס"ל התם דאכילה במעיו בעינן ע"ש בכל הסוגיא איכא למימר דגם לחומרא אמרה ר"ל דאם אכל שלא כדרך אכילה שלא נהנה גרונו מ"מ כיון שבאה האכילה במעיו חייב. וע' היטיב ירושל' שבת רפ"א דמסיק נמי לר"י בההיא דיש אוכל דאהנאת גרונו מיחייב ולענין הנחה גבי איסור שבת בעינן שתנוח במעיו עש"ה [ובמ"ש הק"ע בתוספותיו ד"ה תיפתר. שכ' להכריע כן מדאמרו לר"מ אינו מן השם. ולענ"ד אכתי תקשי לר"ל דלדידי' גם לענין אסורין בעי' הנחה במעיו ודוק] ודע דהאחרוני' פלפלו בדעת הש"א שכ' דגבי יוה"כ מיחייב אף שלכה"נ. דהא לא כתיב בי' אכילה. ודקדקו עליו מההיא דאר"ל (יומא פ"א.) מפני מה לא נאמרה אזהרה בענוי כו' נימא לא תאכל אכילה בכזית משמע. ולא קאמר דה"א דרך אכילתו בעינן. ולמ"ש הא לר"ל בכל דוכתא דינא הכי דמיחייב אף שלא כדרך אכילה אהנאת מעיו וצריך אצלי תלמוד. ובגוף היסוד שחידש הש"א מסתפקנא דכיון דהנאת גרונו בעינן באכילה אפשר דבאוכל שלא כדרך אכילה מקרי ענוי וא"כ אזהרת ענוי משתמע מינה בלא"ה רק אכילה כתקנה. וע' יומא (ע"ד:) דדרשינן עינוי מויענך וירעיבך והתם כתיב ויאכילך הוא תחת הענוי דרעבון באה האכילה. ולשון אכילה היא כתקנה וצ"ע

העלוב יחיאל העליר חופ"ק הנ"ל בעה"ס ס' שו"ת עמודי אור וכו'.