עמודי אור כה

מהביא, ש"מ שההבאה מכלל המלאכה היא שהרי על מניעת מלאכה העבירו קול [עיי' תוס' שם ודוק] וכתבו התוס' (שם ובריש שבת] דהא דדייק על לימוד מלאכה זו טפי מנא לן דמלאכה היא, מבשאר מלאכות דילפינן להו מדהוו במשכן, היינו משום דמלאכה גרועה היא פי' שאין פועל דבר מחודש או משנה דבר מכמו שהי', רק העתקת הדבר מרשות לרשות לכך צריך לימוד מיוחד לזה שיכללהו שם מלאכה שהזהירה תורה בשבת, ומעתה גבי תחומין שהיא העתקת גופו של אדם ממקום למקום [חוץ לאלפים לר"ע וחוץ לי"ב מיל להירושלמי לדידן] מנין לנו שהוא בכלל מלאכה, אימא דאיסורא מצד אזהרת עצמו היא כתפילין בשבת ואין כאן ענין מלאכה כלל, [ומהוצאה נמי לא אתו תחומין דהתם החשיבה התורה ההוצאה מרשות לרשות דהא מעביר ד' אמות בר"ה נמי לא ילפינן מינה, משום דאין כאן שינוי רשות, וע' זבחים (ק"ה.) אמרינן לענין טומאת פרים הנשרפים מחוסר יציאה חוץ לעזרה או חוץ לחומת ירושלים כמחוסר מעשה הוא, אבל מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי ע"ש

(ד) ובביאור הדברים נאמר דלענ"ד כל הדברים באו מיושבים על אופנם, דבשבת (צ"ד.) פליגי ר"נ ורבנן אם חייבים משום מלאכת שבת על הוצאת בע"ח, וכתבו התוספ' שם בטעמא דמאן דפטר, משום דהא יסוד המלאכות גמרינן ממשכן, ושם לא היו נושאין בע"ח דהתחשים והאלים מאדמים [המובאים מהמתנדבים בעם], היו הולכים ברגליהם, ומאן דמחייב ס"ל דהיו נושאים אותם ג"כ, ויש לעיין כיון דמויכלא העם מהביא ילפינן דההבאה שם מלאכה עלה, והלא הלשון הבאה יפול גם על המביא דבר ברגלו, רק דאזיל מחמתי', כמו בניו כו' הביא אתו מצרימה, וכדומה, אם כן בין למ"ד חי נושא עצמו שלדעתו היו הבע"ח מובאים ברגליהם, ובין למאן דמחייב דס"ל שהיו נושאין אותם, מ"מ מדנמנעו מלהביא, מבואר דאפי' להביא הבע"ח ברגליהם נמנעו, נילף דהא נמי מלאכה היא, לכך נמנעו מקול הקריאה אל יעשו עוד מלאכה, אלא דזה אי אפשר דמאי סרך מלאכה יש כאן אטו לא הותר לאדם או בע"ח להלוך כדרכן בשבת, אתמה, ואין לומר דנמנעו מלהביא מכח איסור תחומין, זה אינו, דלדידן דאיסור תחומין הוא חוץ לי"ב מיל, והרי הלויים ומקבלי נדבו' המשכן היו באמצע מחנה ישראל, ומחנה ישראל שהקיפה אותם מכל צד, הלא אפי' הרחוק יותר היו רק ששה מילין, הלכך אי אפשר לפרש מניעה מלהביא משום תחומין [של האדם עצמו המביא או משום תחומי הבהמה ממקום שביתתה כמו שית' לפנינו]

(ה) אולם לר"ע דיליף (סוטה כ"ז:) תחום אלפים מן התורה, שפיר יש מקום לפרש שנמנעו מלהביא גם דברים שאינם בגדר הוצאה כמו שנ"ת, דהיינו בע"ח לכל מר כדאית לי', משום איסור תחומין, של אותן שהיו רחוקים ממקום הנדבה [שהי' ר"ה] אלפים, דאע"ג דאמרינן (עירובין נ"ה:) שמחנה ישראל היתה נחשבת כעיר אחת לענין תחומין היינו בהיקף האוהלים, והיוצא הי' הולך אליבא דר"ע דרך האוהלים, אבל המקום באמצע שהי' פנוי כמבואר פשיטא דהי בו דין תחומין אם יש בין שני הצדדין יותר מד' אלפים אמה עי' עירובין נ"ה. בדין עיר העשוי' כקשת ודוק היטיב] ועל זה תתפרש המניעה מלהביא אפי' בע"ח [ואפילו ברגליהם] משום איסור תחומין, ועי' רש"י (פ' במדבר ב' ב') הביא דברי המדרש (שם ב') שהיתה המחנה רחוקה אלפים [ובירושלמי (עירובין פ"ז ה"א) דרשו והי' כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד שהי' רחוק מיל והוא כמשנ"ת ועי' ש"ס דילן (ברכות ס"ג:) מן אהל מועד, והוא כדברינו ממש שמעבר זה עד השני היו יותר מאלפים (שהרי מקום אהל מייתרו ודוק] ואף שמבואר שם שהי' מרחק זה כדי שיהיו משה ואהרן ובניו באים אל המחנה בשבת, משמע שהיו רשאים לבא שם, מ"מ דברינו נכונים דלר"ע משה ואהרן שהיו חונים קדמה חוץ לאהל מועד היו בתוך האלפים, והיו רשאים לבא אל מחנה ישראל, אבל היוצאים מהמחנה אל אהל מועד אם ילכו אל צדדי דרום יצפון של אהל מועד מקום חניית הלוים, היו יוצאי' חוץ לתחום, וע"ז הוצרך הכתוב להזהירם. (ו) באופן שעלה בידינו דלר"ע הי' מניעתם מלהביא מכח תחומין ג"כ נכלל בכלל הכרוז אל יעשו עוד מלאכה, ולפ"ז מיושבת השמועה יפה, דאמרינן לר"ע הוה זדון שבת אי ידע להו לתחומין, דלדידי' כך הן עיקרן של דברים דודאי איסור תחומין, כללוהו בל"ט מלאכות, אלא דלא מחייב ע"ז כרת ומיתה, דכי היכי דלר' יוסי אמרינן (שבת ע'.) דהבערה ללאו יצאת פי' דהיא היתה נכללת בשאר מלאכות, דהא מלאכה היא והואי במשכן, אלא מדפרטה התורה בה לאו אפקה מכלל שאר מלאכות ללאו, הכי נמי תחומין לר"ע דיחדה בהן התורה לאו בפ"ע, אפקה רחמנא מכלל מלאכות שמתחייבין עליהם, ואוקמי' בלאו לחודי', אבל מ"מ שם מלאכה ע"ז כמו שנתבאר לדידי', והוה אליבי' כמו הבערה לר' יוסי, ור"ע ס"ל הבערה לחלק יצאת (פסחים ה':) ותחומין ללאו יצאו [והא דמוקי הבערה לחלק ותחומין ללאו ולא איפכא, היינו משום דסברא הוא דתחומין הוו מלאכה גרועה כהוצאה כמו שביארנו, להכי עדיף לי' טפי לאוקמי' לאו בתחומין ולא להבערה שהיא מלאכה חשובה ודוק היטיב] ומכלל שאר מלאכות הוו גם תחומין, אלא שהם בלאו, אבל היודע איסור תחומין בשבת מקרי זדון שבת, דהא ידע לה בדבר שיש בו שביתה ממלאכה ודוק. ומתוך מה שכתבנו מתבאר דכ"ז שאמרנו דתחומין מכלל מלאכה הן הוא לר"ע דס"ל דתחומי אלפים מה"ת, וכמשנ"ת, אבל לרבנן די"ב מיל הוה דאו' לא פחות, אין לנו שום יסוד להחשיבם מלאכה, לכך לא משני הש"ס דידע לה בתחומין י"ב מיל לדידן דאין זה ידיעת שביתת שבת כלל, דלדידן הרי איסור תחומין כאיסור הנחת תפילין בשבת, וכמשנ"ת באורך בעה"י

(ז) וע"פ הדברים שכתבנו נלענ"ד דבאמת לשון חילול גבי שבת ג"כ לא שייך אלא בענין מלאכה, אבל המניח תפילין בשבת אף שעובר בלאו אין זה נקרא חלול שבת, ולשון התורה מחללי' כו' כל העושה בה מלאכה, הרי מבואר דלשון חילול אינו אלא במלאכה, אטו נאמר שמי שאכל חמץ בפסח חילל יו"ט זה אינו ופשוט הוא, ולפ"ז במתניתין דתנן (סנהדרין) המחלל שבת בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דיוק הש"ס מכלל דאיכא חלול שבת [שיקרא חילול דוקא] בדבר שאין זדונו כרת ושגגתו חטאת, מאי ניהו, ליכא למימר תחומין י"ב מיל לדידן, הא הוכחנו דלדידן לאו מלאכה היא, ואין זה נקרא חילול להכי מוקים לה הש"ס בתחומין ואליבא דר"ע דלדידי' בכלל מלאכה היא כשנ"ת או הבערה אליבא דר' יוסי דמלאכה היא אלא דאפקה רחמנא ללאו כמ"ש

(ח) ויתבאר יפה מכלל דברינו דר' יוסי דמוקי הבערה ללאו, מ"מ בכלל חילול שבת היא, וכן תחומין אליבא דר"ע, וכן לאו דמחמר למאן דאית לי' (שבת קנ"ג:) כיון דדריש לי' מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, א"כ נכלל זה בגדר מלאכה, והעובר ע"ז חילל את השבת, משא"כ תחומין י"ב מיל לדידן אף שהוא איסור דאורייתא אבל לא מיקרי חילול, ונ"מ בכ"ז דקי"ל מומר לחלל שבת הוה מומר לכל התורה, ושחיטתו פסולה, וכתב התבו"ש (סי' ב') דלאו דוקא דהחילול הי' באיסור סקילה, אלא בכל איסורא דאוריית', מקרי מומר, ולפי שבשמועתינו אמרו מומר לחלל שבת, והתבא' בדברינו דתחומין י"ב מיל לדידן לא מקרי חילול, וא"כ בזה לא נעשה מומר ודוק

היטיב

(ט) עוד הקשה הרמב"ן ז"ל מסוגיא דעירובין (ל"ו.) דאמרינן התם דר' יוסי מחמיר בספק טומאה דדבריהם ושאני טומאה משאר דברים, לפי שיש לה עיקר מה"ת, ופרכינן שבת נמי [עירובי תחומין דאיירי התם, דסובר ר' יוסי ספק עירוב כשר] דאורייתא היא ומשני קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן, משמע דלית לי' שום עיקר בדאורייתא, דאי הוו שום תחומין דאורייתא, היינו י"ב מיל, לא היו לי להקל גם בספיקא דרבנן גבי עירוב, כי היכי דמחמיר גבי טומאה, גם בהגר"א ספ"ק דעירובין הקשה כן, ומ"ש ליישב בדוחק דתחומין לא מקרי יש לו עיקר בתורה, לפי שאינן מפורש בתורה, זה אינו עולה כלל בדעת הרמב"ם, שכתב שלוקין ע"ז, וע"כ פשטי' דקרא הוא לדידי' ועי' בנוב"י מ"ק חא"ע סי' ב', והנלענ"ד ביישוב שמועה זו, דודאי הא דמחמירינן במידי דרבנן משום שיש לו עיקר מן התורה טעמא בעי, דלכאורה מה בכך שיש לו עיקר בתורה, מ"מ כיון דעתה מה שאנו דנין עליו דרבנן הוא למה לא ניקול בו כבכל יסודי מידי דרבנן, והנראה דהטעם הוא דילמא אתא להקל גם בעיקרי שהוא מן התור', ולא ידע להפריש בינו ובין הדבר של דבריהם כיון שהם בענין אחד, וכן פרש"י בעירובין (שם ל"ו. ד"ה הואיל) דיש טומאה מן התורה ויש להחמיר בספק טבילתה להכי אחמיר רבנן אף בספק טבילת טומאה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילת טומאה דאורייתא עכ"ל, והנה זה שייך