עמודי אור רנח

תבונה

שאלות ותשובות בהלכות יום טוב

בס"ד פלונגיאן

תר"ך

[א] שאלה דין קצירה וטחינה ודומיהן אם אסורה ביו"ט מן התורה

א תשובה רבותינו הפוסקים נחלקו בזה עי' ש"ע או"ח סי' תצ"ה בטור וב"י וש"ע וביאור הגר"א שם ועי' תוס' ביצה ג' ד"ה גזירה ותמהו אי ס"ד דקצירה שריא מדאוריית' למה גזרו כ"כ אטו דרבנן ונדחקו בזה וכן בדין דבר שיש במינו במחובר דאסרינן עד מוצאי יו"ט בכדי שיעשו ולדעת התו' וכמה פוס' הטעם משום גזירה שמא יאמרו לאינו יהודי לתלוש לצורכו ואי ס"ד דמדאורייתא שריא קצירה גם לישראל קשה איך גזרו כל כך גדר לגדר דאמירה לאינו יהודי שבות וגוף הקצירה היא מדרבנן וגזרו עוד דבר שיש במינו במחובר שמא יאמרו לא"י לתלוש ועי' ירושלמי (פסחים פ"א ה"ד) דפריך בפשיטות ויש גדר לגדר ע"ש] ובאמת דעת כמה פיס' דשרי שבית דשבות במקום מצות עונג שבת ושמחת יו"ט וכאן אסרוה והחמירו כ"כ ואיצרכו גם למוצאי יו"ט בכדי שיעשו ואולם להיפך תמה הק"נ (פ"ג דביצ' ועי' ר"ן שם) דהא לדעת הירושלמי קצירה וטחינה והרקדה כולם אסורים מה"ת ביו"ט ולוקין עליהם א"כ איך התירו דיכת מלח ותבלין הא הוי תולדו' טוחן ומה שתירץ שהכתו' מסרן לחכמים כמו שאמרו גבי מלאכת חוה"מ קשה לומר כן במקום שלא אמרו חז"ל עי' היטב ודוק

ב ויש להביא ראי' מההיא דביצה (י"ט) דהא בעי הש"ס למילף דאין מביאין תודה בחג הסוכו' בחוה"מ ופריך ר' זירא השתא סלותי מסלתינן (פרש"י לוקטין עצים מן המחובר לצורך המועד) נדרים ונדבות מבעי ואי ס"ד דקצירה מהמחובר איסורה רק מדרבנן והרי נדרים ונדבות שאין קרבין ביו"ט מקרא ממעטינן (ביצה כ') וא"כ למאי דס"ד להשוות דין הקרבתם בחוה"מ כמו ביו"ט דאסו' להקריב' משום ליתא דמלאכ' וכמו שהביאו האחרונים סוגי' דתמורה (י"ד) דבעי קרא להתיר הקרבת נדרים ונדבות בחוה"מ ומאי מותיב ר"ז מהא דסלותי מסלתינן דשרי מדאו' גם ביו"ט להתיר הקרבת נו"נ שביו"ט אסור להקריבם מה"ת אע"כ דמלאכת מחובר אסור' מה"ת ביו"ט ושפיר יליף ר"ז מק"ו השתא סלותי מסלתינן בתוה"מ שלא ראו חכמי' לאסו' זה בחוה"מ [דלמ"ד מלאכת חוה"מ מה"ת מסרן הכתוב לחכמים איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת עי' ברא"ש ריש מ"ק באורך] נו"נ מבעי, שוב ראיתי שזה אינו דאפי' לדעת הרא"ש ודעימי' דס"ל דמלאכת קצירה ביו"ט אסורה מדרבנן מ"מ היינו דווקא קצירת תבואה שהיא אוכל נפש גופי' אבל קציצת עצים שהם מכשירי אוכל נפש וודאי לכ"ע אסור מה"ת, ואדרבה לכאורה משמע איפכא מדנקט ר"ז סלותי מסלתינן ולא נקט קצירת תבואה משמע דקצירת תבואה שריא ביו"ט ולהכי פריך רק מקציצת עצים, אך מ"מ אין לדקדק מזה סיעתא דאפשר דר"ז בדרך הכרע ופשיטות נקנו לה דאע"ג דקצירה נמי אסורה מ"מ יותר יקשה מהא דסלותי מסלתינן דאיכא תרתי קציצת מחובר ומכשיר אוכל נפש נו"נ מבעי [וחילוק זה נלענ"ד בההיא דירושלמי (חגיגה פ"ב ה"ד) דס"ל דביום הבאת קרבן אסור במלאכה (ודקדקו התו' והר"ן רפ"ד דפסחים דס"ל להירושלמי שאיסורו דבר תורה ע"ש) ואר"י דמ"מ ביום הבאת חגיגתו (בימי תשלומין דעצרת שהתירה התורה לקצור דכתיב חג הקציר) הותר רק לקצור שבלים לעיסתו כו' יש לומר דקושטא הוא דאסור לקצוץ עצים לתבשילו שהן מכשירין דאין לדון מהתיר קצירת תבואה שהתירה תורה ביום הבאת חגיגתו דכתיב חג הקציר להתיר קציצת עצים וכמו שנתבאר, ובהכי ניחא לענ"ד מה שהוצרך הש"ס בתמורה שזכרנו להתיר מקרא הבאת נו"נ בחוה"מ ולא פשיטא לי' מסברא דר"ז השתא סלותי מסלתינן דהתם מיירי בחוה"מ ביום שמביא קרבן חגיגתו וכדנקט התם אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הקבועות ברגל ופרש"י חגיגה וכו' ואהא מסיק קרא לבד מנדריכם כו' להתיר הבאת נו"נ גם ביום הבאת חגיגתו בחוה"מ, ומסיק נמי להתיר עולת יולדת כו' ומנחת חוטא (כצ"ל ובש"ס נדפס מנחת סוטה וטעות הוא כדחשיב ומנחת קנאות) כו' הכל על יום הבאת חגיגתו קאי שיקריבוה המביא אף שיום זה יו"ט שלו הוא, ובהא ליכא לאקשוי' השתא סלותי מסלתינן דאפשר דבאמת לא סלתינן וכמ"ש אבל ר"ז פריך שפיר דבעי למימר דאסרינן הבאת תודה בחוהמ"ס בכל הימים אהא קשי' לו השתא סלותי מסלתינן והט"א בחידושיו לחגיגה י"ח ובפ"ג דמגילה דעתו ז"ל דמשום הקרבת מוספין נאסרה מלאכה ביו"ט ור"ח לכל ישראל ודקדק כן מדכתיב בר"ח שאינו יום המעשה (שמואל א' כ"א) ולמ"ש י"ל בפשוטו דהם היו מקריבים נו"נ בימי מועד ור"ח וכדמשמע שאמר מקרה הוא כו' לכך לא בא אל שולחן המלך כי היו אוכלין קדשים וביום הבאת הקרבן הי' להיחיד איסור מלאכה ואכמ"ל]

ג והנלענ"ד ביסוד תלמודא דידן דקציר' אסורה מה"ת אבל טחינה ודומיהן לעשות כדרך חול הוא מדרבנן ושורש הדבר התורה אמרה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והנ' לא התירה התור' רק מלאכת אוכל נפש ולא פירשה התורה אם גם מלאכת קצירה (וכן צידה) הוי בכלל מלאכת אוכל נפש או לא והוא נלמוד סתום מן המפורש דכתיב לא תחבול רחיים ורכב ושנינו (ב"מ קט"ו) ולא רחיים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמ' כי נפש הוא חובל, והנה לא נאסרו שם לחבול כלי קציר' ודומיהן שזה לא מקרי כלי אוכל נפש רק מטחינה ואילך מקרי עשיית אוכל נפש וחייבים על כליהם אם משכנם עי' היטב בחו"מ סי' צ"ז פרטי דינים אלו באורך ועי' היטב רח"ש ב"מ פ"ט סי' מ"ח דאפילו פרות הדשות בתבוא' לפרקה מהשיבלין לא מקרי עושין אוכל נפש רק המרכסית לעשות חושלא כו' עי' ש"ה כי כל זה ברור בעז"ה ועי' מעיו"ט שם אות ח', וכן שנינו לענין נדרים (נדרים ל"ב:) המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ורחיים ותנור ומפרש הש"ס דמתניתין איירי באוסר הנאה המביאם לידי מאכל ומ"מ לא נאסרו לו מלשון זה אלא כלים שמטחינה ואילך כדחשיב מתני' רחיים ונפה וכברה ודומיה (עי' יו"ד סי' רכ"א ובב"י שם) והכל מיסוד הזה שהתור' אמרה לא יחבול רחיים כי נפש (פי' אוכל נפש) הוא חובל ש"מ שממלאכת הרחיים ואילך נחשב מלאכת אוכל נפש ואע"ג דבנדרים הלך אחר לשין בני אדם מ"מ הרי מפורש דהיכא דאין לשון בני אדם סותר הולכין אחר לשון תורה וכן מפורש בירושלמי (נדרים פ"ו ה"א) דהלכו בנדרים אחר לשון תורה ונתבאר פה דגם כאן מלשון תורה למדנו דעשיית מאכל מקרי מטחינה ואילך וגם שם לא נאסרו לו כלי קצירה של חבירו, מתבאר מזה דגם ביו"ט שהתירה תורה מלאכת אוכל נפש אינן אלא מטחינה ואילך וקודם טחינה כגון קצירה ודומיהן לא הותר כלל

ד וכך הוא הצעת שמועתינו (חגיגה י"ז) א"ק וקראתם וקצרתם איזה חג שאתה קורא וקוצר בו הוי אומר זה חג עצרת אימת אלימא ביו"ט קצירה ביו"ט מי שרי וכו' וכן אמרו שם אסיפה ביו"ט ועי' ט"א שתמה לדעת הסוברים דכולהו מלאכות שרי באוכל נפש מן התור' איך יפרנסו סוגי' זו ונדחק בישיבו ולדברינו הענין גלוי ומבואר ולא מדרשא דירושלמי סמיך דנקט אך שלא לקצור ושלא לטחון דודאי ההיא אסמכתא היא כמ"ש הרא"ש (רפ"ג דביצ') וכן דעת הטור אבל הכוונה כפשוטה דמלאכות שקודם טחינה לא התירה תורה כלל שאינה בכלל מלאכת אוכל נפש וממילא מטחינה ואילך מסתרי מה"ת לגמרי אך שלא יעשה כעובדין דחול ורבנן אסרוה בכמה ענינים עי' עליהם

ה ומתוך מ"ש מורווחנא טובא בהא דאמרינן (פסחים מ') לענין מצה דשימור מעיקרא בעינן קודם לישה ודעת הרא"ש ועוד כמה פוסקים דלא בעינן שימור משעת קצירה אבל מ"מ פשיטא לי' להש"ס דבעינן שימור קודם לישה וכתב הרא"ש (וכ"ה דעת השאלתות וש"פ) דבעינן שימור משעת טחינה וכתב הרא"ש הטעם שאז מקריבים החיטים אל המים וכבר הקשה ע"ז המ"א (סי' תנ"ג) תינח ברחיים של מים ברחיים דיד מאי איכא למימר עי"ש ולפי מה שנתבאר הדברים יש להם יסוד נאמן דבעינן שימור למצוה משעה שנעשה אוכל נפש והיינו משעת טחינה צריך לעשות שימור לשם מצוה ובאמת הירושלמי (ביצה פ"א ה"י) ס"ל דשימור משעת לישה בעינן ומפיק מינה לענין מלאכת יו"ט כל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצות מכאן שאין טוחנין ואין בוררין כו' ואולם לדידן לפי מסקנת הס"ס דשימור מעיקרא בעינן ובארנו דהיינו משעת טחינה הדין דין אמת דטחינה וברירה שאסרו חכמים היינו מדרבנן ומה"ת הוא בכלל אוכל נפש אבל קצירה לא התירה תורה כלל ומסמיכת היתר עשיית אוכל נפש לושמרתם את המצות ילפינן לדידן שימור משעת טחינה ודו"ק, ומיסוד זה בקושי התירו למלול מלילות ולפרך קטניות (ביצה י"ב) ביו"ט ופרש"י דלאו דש גמור הוא אלא כלאחר יד ובשבת גופא הוא מדרבנן ומשום שמחת יו"ט לא גזרו כמו שנתבאר דדישה לא הותרה ביו"ט אבל מלילות וקטניות שהם קריבים לאכלם מיד התירו מלאכה של דבריהם משום שמחת יו"ט ולא גזרו על זה ודוק, ודע דבירושלמי (רפ"ד דנדרי') מספקא להירושל' מענין מודר מאכל אם מותר לו לקצור ולבצור והפוס' השמיטו דברי הירושלמי הללו אע"פ שהביאו סיפא דמילתי' לענין קרדום של בקוע ש"מ דלא שמיע להו כלומר לא סבירא להו ולדידן פשיטא לן דקצירה לא בכלל מלאכת אוכל נפש הוא, הירושלמי לטעמי' דגם לענין יו"ט בעי קרא למעוטי קציר' וכבר נתבא' בעה"י

העלוב יחיאל העליר חופ"ק הנ"ל בעהמ"ס ספר שו"ת עמודי אור.