עמודי אור כד

(סימן שמ"ג) דבטומאה ושרצים ודם הגדולים מוזהרים על הקטנים אף להפרישם, עש"ב ובט"ז שם, ודעתו ז"ל לדחות הצריכותא דעביד הש"ס בהני תלת, וא"כ הוי שלשה כתובים, וע"כ לענין להפרישם נאמרו, ואין מלמדין לשאר איסורין לענין להפרישם, והדבר צריך תלמוד האיך נדחה צריכותא דעביד הש"ס, ולכאור' יש סיוע לשיטת הטור מסוגיא דשבת (צ':) דאמרי רבנן דלא מפקינן חגב חי טמא לתינוק לשחוק בו דילמא מיית ואכיל לי', ור' יהודה ס"ל אי מיית תינוק מספד ספיד לי' [ודע דביבמות (קכ"א) שנינו ר' יהודה אומר אפי' שמע מן התינוקות אומרים הרי אנו באין מלספוד ומלקבור את פלוני משיאין את אשתו, ופריך הש"ס דילמא קמצא [חגב רש"י] שכיב להו ואסיקו לי' על שמי', ומשני דאמרי הכי והכי ספדני הוו התם וגברא רבא הוה התם, ושטחיות השמועה דלר' יהודה לטעמי' פריך, דס"ל כאן שדרך תינוקות להספיד על החגב שמת, והרמב"ם וש"פ פסקו שם כר' יהודה, וכדמפרש הש"ס למילתי', והיינו ע"כ מדשקלו וטרו אמוראי אליבי' ש"מ דהלכתא כוותי', ואולי יש ליתן טעם מזה למה שסתם הרמב"ם כאן דהמוציא חגב חי כ"ש, ולא מפליג בין טמא לטהור, משמע דכר"י פסק דס"ל מוציאין חגב חי טמא לתינוק לשחוק בו, ולא חיישינן דילמא אכיל לי', משום הך סברא דאי מיית מספד ספיד לי' תינוק, דהכי ס"ל להש"ס ביבמות דדרך התינוק לספוד על חגב שמת, וכדבעינן התם מה"ט דלימרו כך כך ספדני וגברא רבא הוו התם ודוק]. ולכאורה טעמא דרבנן דאסרו בחגב טמא גם בעודו חי ליתנו לתינוק דילמא מיית ואכיל לי', אינו מובן, דליקרו זה מוספי להו איסורא בידים, כיון דעדיין חי הוא, וגם למה לא אסרו שאר בע"ח אפי' חלוש וקטן ליתן לו, דילמא מיית ואכיל קטן נבילה, אע"כ דשאני שרצים דמוזהרים גם להפרישן, ולכך אסור ליתן לו בכל ענין שיש בו חשש איסור, משא"כ בשאר איסורין, ויש ליתן טעם לסברתו, ויתבאר דר"י ורבנן בסוגיא דשבת לטעמייהו אזלי, דביבמות (קי"ד:) מצריכינן להו דאי כתב רחמנא גבי שרצים הוה אמינא משום דאיסורן במשהו, ופירשו התוס', דהיינו דחייבין בהו אברי' בכל שהוא, ונלענ"ד דפירושו משום דחידוש הוא דבש"ד בעינן כזית או יותר בכל איסורי תורה, וכאן חייב רחמנא בכ"ש, ליכא למיגמר מינייהו, עי היטיב ודוק, ולכאורה יקשה לרבנן דס"ל (חולין צ"ו.) דבגיד הנשה נמי חייבין עליו בכ"ש כברייתו, א"כ הא מילתא לאו חידוש הוא בשרצים לחודייהו [ובאמת זו לא מצינו ברי' באיסורין, עי' חולין (ק"ב.) דלענין אמ"ה בעינן נמי כזית בין הכל] ויש לתרץ דהש"ס ביבמות אזיל לתרוצי ברייתא דת"כ דדרשה בהני תלת [טומאה ודם ושרצים] להזהיר גדולים על הקטנים וקי"ל (סנהדרין פ"ו.) סתם סיפרא ר' יהודה, ור' יהודה הא באמת ס"ל בחולין (שם) דבגיד הנשה לא לקי אם אין בו כזית ע"ש, ושפיר קאמר הש"ס אליבי' דבשרצים חידוש הוא דחייב רחמנא במשהו, ולא בכה"ת, וקמה הצריכותא אליבי' בהני תלת, ומתוקמי שפיר כסוגיית הש"ס שם לענין להאכילן בידים, וכיון דמצרך צריכי לא הוו ג' כתובין הבכ"א וגם בלא"ה לר"י שני כתובין הבכ"א מלמדין והתם השלישי ודאי לא מייתר ע"ש ודוק] וילפינן מינייהי לכל התורה כולה, אבל לרבנן דברי' גבי שרצים לאו חידוש הוא דאשכחן הכי בג"ה, תיקשי ליכתוב רחמנא בשרצים, ונילף דם מינה, ע"כ מוקמינן לדידהו [כשיטת מרן הב"י בדעת הטור] לענין להפרישם, ומוקמינן גם לאו דטומאה בכה"ג לענין הפרשה אע"ג דלא אתא משרצים ודם דהא לאו שאין שוה בכל הוא] דלהוו הני תלת שהוזהרו גדולים על הקטנים בחד גוונא, כולהו לענין הפרשה, ובפרט זה באמת לא ילפינן מינה לכה"תו

ובהכי ניחא דר"י ורבנן בסוגיא דשבת לטעמייהו אזלי דלרבנן גבי שרצים מוזהרים גם להפרישם, לכך חסרי ליתן חגב חי טמא לתינוק דילמא מיית ואכיל לי', ואע"ג דיש לומר דילמא ספיד לי' כסברת ר"י [ולדעת הטור בהא לא פליגי רבנן עלי' כלל דאורחי' דתינוק גם למספד עליו, וכדמשמע סוגיא דיבמות כמו שדקדקנו לעיל] מ"מ לא סמכינן עלה, במקום שהוזהרנו להפרישו, סוף סוף אית לן למיחש, ור' יהודה לטעמי' דלדידי' ליכא איסורא גם בשרצי' כ"א להאכילן בידים, להכי שרי ליתן לו, דהא לא מקרי מיספא בידים, כיון דאי מיית ספיד לי' תינוק ודוק היטיב

ידידו דו"ש וש"ת העלוב יחיאל העליר כמוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

סימן יד מווואלק

ראיתי לבאר דין תחומין ע"פ דרכי רבותינו נ"ע, אשר מהם תצא תורה

(א) הנה דעת הרי"ף ספ"א דעירובין ודעת הרמב"ם (פכ"ז מה' שבת) דתחומין י"ב מיל [כמחנה ישראל] הם מן התורה אף לדידן, והיוצא ממקומו חוץ לי"ב מיל לוקה, ואזהרתי' אל יצא איש ממקומו, ומדרבנן אסור לילך יותר מאלפים, וכל כך הוא פשוט ביד הרמב"ם עד שמנאו במנין המצות (ל"ת סי' שכ"א) והרמב"ן בעירובין שם גם בסה"מ בקצרה סתר זה בתמיהות נשגבות, שלפי ש"ס דילן ע"כ אין שום תחומין מה"ת, ודחה הירושלמי שהביאו הרי"ף והרמב"ם מהלכה, לפי ש"ס דילן, ואנן בעניותן אשכחנא פרוקא למילתייהו דרבוותא, וכל דלא למיפליג תלמודין עם הירושלמי עדיף לן בסייעתא דשמיא, ראשונה תמה הרמב"ן ז"ל משלשה סוגיות ערוכות המורים דלא כהירושלמי, דבשבת (ס"ט.) אמרינן בעשה לכל הל"ט מלאכות דשבת בזדון שבת שידע ששבת היום, ושגגת מלאכות שסבר שכל הל"ט מלאכו' מותר לעשותן, חייב ל"ט חטאות, ופריך הש"ס כיון דנתעלמו ממנו איסור המלאכות כולן, במאי ידע לשבת, ומשני דידע בתחומין ואליבא דר"ע, ואמאי לא קאמר הש"ס דידע לתחומין י"ב מיל גם אליבא דידן, גם הרא"ש ספ"ק דעירובין הביא ראי' זו ע"ש, עוד הקשה, דבשבת (קנ"ג:) ובסנהדרין (ס"ו:) אהא דתנן המחלל את השבת בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דייק הש"ס מכלל דאיכא מידי דחילול שבת דלאו זדונו כרת ושגגתו חטאת, ומה הוא תחומין ואליבא דר"ע, הבערה ואליבא דר' יוסי, ואמאי לא קאמר בתחומין י"ב מיל לכ"ע, ומדנקיט הש"ס בהני תלת סוגיין תחומין אליבא דר"ע ש"מ דלדידן ליכא תחומין דאורייתא

כלל

(ב) ובישוב זה נאמר הנה התוספ' בשבת (שם ס"ט.) דקדקו אמאי לא קאמר הש"ס דידע לה לשבת בעשה. [וק"ק דנקטו עשה מקרא דביום השביעי תשבות, וכתיב ושמרתם את השבת, ולא נקטו עשה דשבת מדכתיב שבתון כדקאמר הש"ס שבת וקי"ד) וראיתי שגם הרמב"ם בסה"מ (עשין סי' קנ"ד) מנה ג"כ עשה דשבת מביום השביעי תשבות] אולם למאי דהסביר הרמב"ם בסה"מ (עשין קנ"ט) יסוד לעשה דשביתה ביו"ט ושבת מכמה מקומות דקאמר הש"ס י"ט עשה ול"ת (שבת ק"ה: ובש"מ) והא רב אשי לחוד' אמר הכי משמע דשאר אמוראי דפליגי עלי' שם, לא מפרשי לשון שביתה לעשה והארכנו בזה במ"א בעה"י] וא"כ הש"ס משני לכ"ע ולהכי לא קאמר דידע לשבת בעשה

עוד הקשו בתו"י שם אמאי לא קאמר דידע לשבת בלאי דמחמר למאן דאית לי' דלאו הוא, ותירצו שם עיין בדבריהם, ויש לדקדק למאי דקי"ל (עירובין צ"ו.) ובשאר מקומות דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין, ולשיטת הש"ס והראשונים קאי על הנחת תפילין בשבת בל"ת דכתיב ושמרת את החוקה, ועיי' בש"א מה שפלפל באורך ע"ז] א"כ אמאי לא מוקים לה דידע לשבת באיסור הנחת תפילין, גם למאי דמבואר בברכות (כ':) דעשה דקידוש היום לכ"ע עשה מה"ת הוא, והיא מצוה בפ"ע אינה ענין לאיסור מלאכה [ועיי' שבת (ס"ט:) במאי מינכר לי' בקידושא ואבדלתא] לימא דידע לשבת בעשה זו, אלא דכל זה יש ליישב בפשוטו דאין זה נקרא ידיעת שבת כלל לחשבו לגבי מלאכות שעשה זדון שבת, כיון דלא ידע בו דבר הנוגע למלאכה, דאטו איסור הנחת תפילין בשבת משום מלאכה הוא, וכן קידוש היום אינו ענין למלאכה, ואלו לא ידע אלא זה בלבד מקרי העלם שבת בידו שהרי אין לו ידיעה בשום דבר, הנוגע לשביתת מלאכה והוא דבר פשוט ומבואר לענ"ד אלא דלפ"ז יש להתעורר בהא דשני הש"ס, דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע, מבואר לפי הצעתינו דאיסור תחומין לר"ע משורש מלאכה הוא, אלא שהיא בל"ת ואין בה כרת ומיתת ב"ד] ולכאורה מנין לנו, דאף שהזהירה תורה שלא לצאת חוץ לתחום, מ"מ נאמר שזהו אזהרה על פעולה זו כאזהרה על הנחת תפילין, אבל לא משום מלאכה, וא"כ מאי מהני למיחשבי' ידיעת שביתת מלאכה בשבת מאי דידע לתחומין

לר"ע

(ג) וביותר דלכאורה דברינו מוכרחים דתחומין אינן בגדר מלאכה, דהא בשבת (צ"ו:) אמרינן הוצאה היכא כתיבא ויליף לה הש"ס מדכתיב ויצו משה ויעבירו קיל במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה כו' ויכלא העם