עמודי אור רמד

הנאה לידה, ואין בעינן הנאת המקנה, ושפיר מטי הנאה לידי', ואין זה דומה לתן מנה לפלוני דתתקדש מדין ערב דשאני התם שיש לה הנאה במה שעל פי' נתן הבעל מנה לאותו פלוני שרצתה, ובההיא הנאה גמרה ומקדשה נפשה, משא"כ הכא שאבי' זיכה בכסף קדושי' בע"כ מדין, ולא מטי לה שום הנאה, וא"כ לדברי הריטב"א כמעט אין מקום לקושיית הגרע"א ז"ל, אמנם הפ"י שם הרבה להשיב על הריטב"א, והעלה, דאף בלא שום הנאה מתקדש מטעם ערב, כמו שישתעבד הערב בלא שום הנאה, כדקי"ל אדם יכול לחייב עצמו, אף ע"פ שאינו חייב, אף דלא אתי הנאה לידו מאום, והעלה דתן מנה לפלוני, ג"כ מקודשת מדין ערב, משום דאם לא תתקדש תהי' מחוייבת לשלם לו מדין ערב, א"כ מקודשת במה שהיא פטורה מלשלם ואין זה מקדש במלוה, ועי"ש, והנה לדברי הפ"י קושיית הגר"ע ז"ל במקומה עומדת, דנוכל לומר דהיא בעצמה תקבל קדושי' ואע"ג דלא מטי הנאה לידה מקודשת מדין ערב, והוה כמו תן מנה לאבי דמקודשת אף בלא מטי הנאה לידה כלל, ואפי' טובת הנאה ג"כ אין לה, דהא בע"כ זיכתה תורה לאבי' הכסף, וכנ"ל, מ"מ מקודשת דהואיל ואם לא תהי' מקודשת תתחייב בתשלומין, ובההיא הנאה דפטורה מלשלם מתקדשת, וא"כ לדברי הפ"י נצטרך לתירוץ הגרע"א הנ"ל דבאמת הא דזוכה האב בקבלת קדושי' ילפינן מהפרת נדרים כיון דידעינן השתא מקרא דאין כסף, דאביה זוכה בכסף קדושי', א"כ לא נשמור לנו רק ללמוד דאבי' זוכה גם בקבלת קדושי', וזה לא הוי רק איסורא גרידא ואיסור מאיסורא ילפינן מהפנ"ד, היוצא מדברינו, דאם נתפוס סברת הריטב"א דההיא דתן מנה לפלוני מקודשת מטעם טובת הנאה, לא נצטרך ללמוד לפי המסקנא, דאבי' זכאי בקבלת קדושי' מהפרת נדרים כדעת הגרע"א רק כהוכחת התוס' דכולה מילתא ילפינן מקרא דאין כסף, וקושיית הגרע"א ז"ל מיושבת שפיר לדעת הריטב"א ז"ל, כנ"ל, אמנם אם נחזיק בדעת הפ"י ז"ל דתן מנה לפלוני מקודשת גם בלא טוה"נ, וגם ערב משתעבד בלא הנאה, ותן מנה לפלוני מקודשת משום דאל"כ תהי' חייבת לשלם מדין ערב, ולשיטתו נצטרך לומר כדברי הגר"ע דלמסקנא ילפינן דאבי' זוכה בכסף קדושי' מהפרת נדרים, דאל"כ תקשי קושייתו הנ"ל, והנה הפ"י הביא ראי' לדבריו דערב משתעבד אף בלא הנאה, מהא דקי"ל דאדם יכול לחייב א"ע אף בדבר שאינו חייב, והנה בדין זה פליגי ר"י ור"ל בכתובות (ק"ב.) דר"י ס"ל אדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב, ור"ל ס"ל דאינו יכול (כשיטת התוס' שם) והנה התוס' שם הביאו דבירושלמי מבואר דגם ר"י מודה לר"ל, ובזה אבוא אל בירור הענין, דלשיטת הירושלמי דס"ל דלכ"ע אין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב, א"כ מה דקי"ל דערב משתעבד הוא מטעם הנאה, כדעת הריטב"א ז"ל, וא"כ תן מנה לפלוני ג"כ מטעם הנאה, ולא נצטרך שוב ללמוד זכיית האב בקבלת קדושי בתו מהפרת נדרים, רק מקרא דאין כסף וכנ"ל, ואזלה לה קושיית הגרע"א ז"ל, אמנם לפי מה דקי"ל בש"ס דילן דר"י ס"ל אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב וערב משתעבד אף בלא שום הנאה כדעת הפ"י, וכן בתן מנה לפלוני נצטרך לומר כדבריו דאף בלא הנאה מקודשת מטעם דאל"כ תתחייב לשלם מדין ערב וזה שייך גם אם הכסף לאבי', והיא עצמה מקבלת קדושי' מטעם זה, א"כ נצטרך לומר כדברי הגרע"א ז"ל דלמסקנא נילף זכיית האב בקבלת קדושי בתו מהפנ"ד, וא"כ איך נלמוד משם הא הפנ"ד איסור דאית בי' ממונא הוא לדעת הר"ן כמובא לעיל, וקבלת קדושין איסור גרידא הוא, כדמשמע בש"ס ס"פ שבועת העדות דאיסור גרידא מאיסורא דאית בי' ממונא לא ילפינן, וע"כ צ"ל דנדרים לא מקרי איסורא דאב"מ דלא כהר"ן שם, ושפיר ילפינן מהדדי, וזה רק לש"ס דילן, אכן לדעת הירושלמי דלכ"ע אין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שא"ח, וערב מטעם הנאה משתעבד, וכן תן מנה כו' כדעת הריטב"א ז"ל, וקו' הגרע"א מיושבת ושפיר נוכל לקיים סברת התו' אבי' שקיל כספא ואיהי תקדיש נפשה דבעינן דלימטי הנאה לידה, ולא נצטרך ללמוד מהפנ"ד, ויכול להיות באמת דהפנ"ד הוי איסורא דאית בי' ממונא, לדעת הר"ן ז"ל – ועתה יעלו כהוגן דברי הרמב"ם ז"ל דס"ל באמת דא"י לחייב עצמו בדבר שא"ח, וא"כ הוא מסכים לדעת הפ"י דערב משתעבד בלא שום הנאה, וכן תן מנה כו' לא בעינן הנאה, ולדידי' תקשי קושיית רע"א הנ"ל ונצטרך לומר כתי' דילפינן דאב זוכה בקדושי הבת מהפנ"ד, ובאמת הוי הפנ"ד איסור גרידא בלא ממון, וא"כ תקשי השתא קושיית התו' בס"פ שבועת העדות, דבנדרים ס"ל לר"מ דמכלל לאו אי אתה ש"ה, ובשבועה ס"ל דמכלל לאו אתה שומע הן, וכבר הוכחנו דלהרמב"ם לא מקרי נדרים איסורא דאית בי' ממון, דלא כהר"ן שם, וע"כ נצטרך לתי' התוס' שם דנדרים קיל איסורם דאזהרתי' רק משום בל יחל, ושבועה חמירא איסורא, וא"כ שפיר הוכרח הרמב"ם לומר דבין שבועה דלעבר ובין דלהבא עובר משום לא תשבעו וכו', דאל"כ דגם שבועה דלהבא עובר משום בל יחל בממוני חמירא שבועה, עכ"ה

ואלה דברי בני הבחור השנון מאוד נעלה כמר אברהם שי'. ראיתי לקצור דעתי לחבר קצת חידוש מאשר חנני ח' לחבור מר אבא הגאון נ"י

בב"מ דף נ"ו דפריך הגמרא למ"ד אין מטבע נעשה חליפין ממתניתין דכל המטלטלים קונין זא"ז ואומר ר"ל אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות אלמא דמטבע נעשה ונקנה בחליפין, ויש להקשות דמנ"ל דר"ל מיירי מדין חליפין דלמא ר"ל מלתא אחריתי אתא לאשמעינן דב"ב דף פ"ה: הוא איבעיא דלא איפשטא אי כליו של לוקח ברשות מוכר קונה או לא, ודלמא סבר ר"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר קונה, והכא הלא הכיסים ודאי קנו תרוייהו מדין חליפין, דכל כלי נקנה בחליפין וא"כ ממילא קנו גם המעות מטעם כליו של לוקח ברשות מוכר, והא אתא ר"ל לאשמעינן, ולכאורה הי' נ"ל לתרץ דע"כ סבר ר"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר אינו קונה, דהא בב"ב שם בעינן למפשט דכליו של לוקח ברשות מוכר קונה ממתניתין דגיטין זרק לה לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת, אלמא דכליו של לוקח ברשות מוכר קונה, ור"ל גופי' מוקי לה בגיטין (ע"ח.) כגון שהיתה קלתה' קשורה בה ולא ניחא לי' למימר דקניא הגט מטעם כליל שמונח ברשות בעלה, משום דלא קנה כה"ג שאין הרשות שם הקונה, וא"כ סבר דאינו קונה, אך הא התוס' בגיטין שא כתבו דגבי גט כיון דלרחוקה קאתי יש יותר סברא לומר דל קנה, וא"כ אף דסבר ר"ל הכא גבי גט אינו קונה, מ"מ נוכל לומר דבעלמא סבר דקנה והדרא קושיין לדוכתא, ונ"ל לתרץ ע"פ סברת המחנה אפרים בה' מכירה (קנין חצר סי' ט') דטעמא דכליו של לוקח ברשות מוכר קונה הוא מטעם שכיון שזה נתן לו רשות להניחם שם, א"כ מסתמא ביטל כח קנין רשותו לגבי כליו דהאי, ולפי זה לא שייך בנ"ד גבי כיסים דין כליו של לוקח ברשות מוכר כלל כיון דהכיס והמעות היו מונחים אצל כל אחד מתחילה, א"כ אין כאן הוכחה שבטל לו לחבירו רשות חצירו, ולא שייך כאן דין כליו של לוקח ברשות מוכר ולא קנה מטעם כליו ושפיר דייק הש"ס, המקום יזכני לידבק בו ובתורתו כל הימים, באמת ובתמים, הצעיר לחכמי תעודה אברהם בהגאון אאמ"ו יחיאל העליר נ"י

שלימי להו מילין דהדין ספרא באולפן דחכימיא, מהודה ומשבח אנא לאלהא חיא, דאנהרינהו לעיינין בסייעתא דשמיא, ישגה עלן ברזין לעלם ולעלמי עלמיא

ועל הטוב יזכר כבוד הישיש המופלג חו"נ מו' שלמה זלמן במו"צ הלוי נ"י אשר יגע ועמל בהעתקת הספר כולו בשקידה.