עמודי אור רמב

השמטות

סי' ב' אות ו'. ואין הציץ מרצה ע"ז כו', ומה שאמרו (פסחים י"ז.) שהציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב, וכתב רש"י להתיר זריקת הדם, היינו במדי דאכילה [כמשנ"ת בהג"ה] או בריצוי העולין עצמן כשיוקטרו בטומאה הציץ מרצה הקטרתן, וממילא שפיר נזרק הדם, וכבר נתבאר דביוה"כ בהקטרת האימורין בטומאה איכא רצוי ציץ, וממילא לא בעינן ריצוי ציץ להדם וכמשנ"ת

סי' ג' בסופו. שוב התבוננתי בזה דבר מחודש ויתיישבו בזה דעת הפו', דיש לדחות הק"ו מאלמנה גבי אשת איש, דמה לאלמנה שכן אין לה היתר משא"כ בא"א שיש היתר לאיסורה, ואוסרה [הבעל] מתירה, והכי אמרינן יבמות (צ"ה.) דא"א חשיב איסור קל לגבי עריות של כריתות, לפי שאותן עריות אין אוסרן מתירן, משא"כ בא"א, חזינן דקולא היא אפילו מאיסור חמור מיתת ב"ד, לגבי איסור כרת, והכא נמי דכוותה, ובזה יש לתרץ דברי הש"ע אה"ע (סי' ז' ס' י"ד) שפסק דולד שו"י לא הוה פגום לכהונה, ובעכומ"ז ועבד שבאו על בת ישראל הביא מחלוקת הפוסקים אם הולד פגום, וכבר הארכנו בזה בסימן קי"ז ע"ש, ולפי המתבאר ניחא דלגבי שו"י איכא למפרך מה לאלמנה לכה"ג שכן איסורה איסור עולם משא"כ בשו"י שיש לה היתר בחליצה, והכי אמרינן (פסחים מ"ד:) דנזיר קיל משאר איסורין שיש היתר לאיסורו ואין אסירו איסור עולם, וכ"כ התוס' (יבמות ל"ג: ד"ה אמר) דאיסור טריפה חשיב חמור לגבי איסור אבר מן החי שיש היתר לאסורו משא"כ בטריפה, וא"כ יש לדון נמי במ"ש, דבכל איסור שיש לו היתר לא ילפינן לי' מאלמנה לכה"ג לפגום הולד, אלא שיש לעיין בזה בסוגיא דיבמות (ט"ו:) דקאמר ר' יהושע פירכא אחריתא על ק"ו דאלמנה לכה"ג גבי שו"י, ואמאי לא נקיט הך פרכא, אך בזה יש לומר דחד מתרי טעמי נקיט, והארכנו בזה בעה"י בתשו' סימן ע"ח עש"ב] אולם יקשה בהא דקאמר ריב"נ (יבמות י"ד:) נעשה כדברי ב"ה [לפטור צרת ערוה לשוק בלא חליצה] הולד פגום לדברי ב"ש דהויא לדידהו יבמה לשוק, והולד פגום מק"ו דאלמנה לכה"ג, ע"ש ברש"י ותוס', ואמאי לא פרכינן מה לאלמנה לכה"ג אף ע"פ שיש בה קולא שאין שוה בכל יש בה חומר ג"כ שאיסורה איסור עולם, ולחומר הקושיא ליישב השמועות על מכונן נלענ"ד דלב"ש לא חשיבה קולא זו לגבי קולא שיש באלמנה, ולטעמייהו אזלי, דבנזיר (מ"ז:) פליגי ר"א ורבנן בכה"ג ונזיר שפגעו מת מצוה, רבנן סברי יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא כה"ג שקדושתו קדושת עולם, ור"א אומר יטמא כה"ג שאינו מביא קרבן על טומאתו, ואל יטמא נזיר שמביא קרבן על טומאתו, וגרסינן בירושלמי שם ר' חונא בשם רב יוסף אתיא דר"א כב"ש [וכמ"ש התוס' בכ"מ והיא שיטת הירושלמי דר"א שמותי הוא היינו מתלמידי ב"ש] דב"ש אמרי תדיר ומקודש תדיר קודם כן ר"א אומר תדיר ומקודש תדיר קודם, ופירש הפ"מ דכהן אקרי מקודש ונזיר תדיר שהוא נוהג בכל ישראל ולפיכך ס"ל יטמא כהן ואל יטמא נזיר, אלא שנדחק שם דע"כ ט"ס בירושלמי דהא ב"ש ס"ל ברכות (נ"א:) מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובזבחים (צ"א:) בעי למפשט מדב"ה דס"ל מברך על היין ואח"כ מברך על היום. דתדיר קודם למקודש ודחי הש"ס דבשבת נתקדשה גם ברכת היין דשבת ליין נמי אהני, וע"כ ט"ס הוא ע"ש שהאריך, ולענ"ד תמוה, דלמה לי' לרב יוסף לחדש טעם לר"א משום דתדיר קודם לכך יטמא כהן, הא ר"א מפרש טעמי' יטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר שמביא קרבן על טומאתו, אבל בירורן של דברים לענ"ד, דכך הצעת הירושלמי וגרסתו, אתיא דר"א כב"ש דב"ש אמרי תדיר ומקודש מקודש קודם כן ר"א אמר מקודש קודם, ביאור הדבר דהירושלמי מפרש דטעמא דב"ש דברכת היום קודמת ליין משום דברכת היום קדישא [והיא הגורמת ליין שיבא] ולא סבירא להו הא דקאמר הש"ס בזבחים דשבת ליין נמי אהני, וסברי דמקודש קודם, וכאן בכה"ג ונזיר מבאר הירושלמי, דכהן לאיסור טומאה מקרי תדיר שאצלו איסור טומאה למתים לעולם, ותדיר הוא באזהרה זו, משא"כ נזיר שאינו מוזהר אלא למשך ימי נזירותו ויש לו היתר, אלא שנגד זה חשיב ר"א לנזיר מקודש לענין איסור טומאה לגבי כהן, שהרי נזיר מביא קרבן על טומאתו וכהן אינו מביא קרבן על טומאתו, והיינו טעמי' במתניתין יטמא כהן אע"פ שהוא תדיר באיסור זה ואל יטמא נזיר לפי שהוא מקודש, שמביא קרבן, ואתיא דר"א כב"ש דמחשבי מקודש ולא תדיר, המתבאר מהירושלמי בשיטת ב"ש ור"א דלא חשיב לדידהו מעלת איסור עולם לגבי מעלה אחרת, ומעתה תתבאר סוגיא דיבמות יפה דלב"ש חמירא שו"י שאיסורה שוה בכל מאלמנה לכה"ג שהיא איסור עולם, ושפיר קאמר ריב"נ דולד יבמה לשוק לב"ש פגום הוא לכהונה, דלטעמייהו לא חשיב קולא דידה שאין איסורה איסור עולם וכמו שנתבאר, וילפי לה מאלמנה שבנה פגום, אבל לדידן כמו דהתם גבי נזיר חשבינן חומר דאיסור עולם של כהן לגבי נזיר אף ע"ג דאית בי' נמי מעלה, היינו מקודש, מ"מ הא עדיפא לן, הכי נמי חמירא לדידן איסור אלמנה לכה"ג שאיסורה איסור עולם, לגבי שו"י אע"ג דאית בה חומר שהיא שוה בכל, הא עדיפא לן, וליכא למילף לפסול ולדה מאלמנה, ונתבררו הענינים יפה בס"ד

ובמה שכתבנו יבא נכון מה ששמעתי מאחי הרב הגדול מו' יהושע כ"י דבר נחמד בעירובין (י"ג:) שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותינו והללו אומרים הלכה כמותינו כו', לכאורה כל הפוסק הלכה רצונו שהלכה כמותו, ואיך שייך בזה מחלוקת, ופירש אחי נ"י דבהא נחלקו דכתיב אחרי רבים להטות וב"ה רובא הוו בכמות, וב"ש הוו מחדדי טפי והוו רובא באיכות, ב"ש אמרו דלא אזלינן אחרי הכמות כ"א אחרי האיכות, וע"ז אמרה תורה אחרי רבים [באיכות] להטות, וא"כ הלכה כמותינו, וב"ה סברו דרוב בכמות עדיף, וא"כ הלכה כמותינו, אלו דבריו דפח"ח, ולפ"מ שנתבאר היינו גופה מחלוקותם דב"ש סברי מקודש קודם דגדול באיכות הוא, וב"ה סברי תדיר עדיף דהואי רב הכמות ולטעמייהו אזלי, ובזה יתבאר מה שכתבנו בתשו' סי' מ' דב"ש אמרו כנגד ימים הנכנסין, לפי שהנס הי' גדול באיכות ביום ראשון מבשאר הימים כמו שבארנו שם, וב"ה סברי כנגד ימים היוצאין, דעדיף להו המשך ימי הנס כאשר רבו בכמותם, כ"ז נלענ"ד נכון בס"ד

סי' ד' דבר הניתן להמנות. וביומא (כ"ב:) אמרינן רבי יונתן רמי כתיב והי' מספר ב"י כחול הים, וכתיב אשר לא ימד ולא יספר כו', לא קשיא כאן בידי אדם כאן בידי שמים, ואפשר לפרש שע"ז אנו משבחים שהוא ית' יודע המספר, אבל לענ"ד ליכא איסורא למנות מתים או הקברות

סי' ט' אות ד'. ומה"ט אימעוט נמי עבד ואמה לענין נזקין כו', ובהכי מתיישבה סוגיא דקדרין (ב"ק ל"א:) דשקיל וטרי הש"ס לחיובא אנזקי גופו של הנופל מטעם בור, ואמאי לא קאמר מתורת שור, ומיחייב בדלא אפקרי', אלא דהוא הדבר שכתבנו דאדם אימעיט מדין שור לענין נזקין

סי' י"ד אות ט"ז. אל יצא לא נאמרה כ"א בשבת שוב ראיתי בתשו' ח"ס חא"ח שכתב כיון דאל יצא בפרשת מן כתיב, ולמה שהכריחו התוס' (ביצה ב':) דגם ביו"ט לא הי' יורד מן ממילא איכא איסור תחומין גם בי"ט, ולענ"ד נראה להכריח דע"כ אזהרת אל יצא לא קאי איו"ט, שהרי התוס' שם כתבו כן לרבה, והנה התוס' בכ"מ (עי' עירובין ט"ז:) כתבו דלדידן אל יצא קאי אהוצאה, היינו אל