עמודי אור רמא

לנס פורים, ועיי' רש"י ורש"א בח"א, והלענ"ד שהתור' אמר זכור את אשר עשה לך עמלק, ופרטה שלשה דברי', א') אשר קרך בדרך, ב') ויזנב בך כל הנחשלי' אחריך כו', ג') ולא ירא אלקים, וחז"ל דרשו בספרי אשר קרך בדרך שבא בגילוי פנים, כדרך ומעבר שהוא גלוי לכל [וכן דרשו (נזיר ס"ג.) כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה כי דרך מה דרך בגלוי אף כל בגלוי] ואמרו שם שבא על ישראל בשביל שרפו ידיה' מדברי תורה כי הם מגן בעדם מחרבו של עשו ואמרו באגד' דברים אמר ר"י בר' שלום אמרו ישראל רבש"ע אביו מברכו על חרבך תחי' ואתה מסכים עמו ואומר לנו הצפינו עצמיכ' מפניו [כמשדחז"ל שם פנו לכם צפונה הצפינו עצמיכ' ממנו] ולהיכן נברח אמר להם אם ראיתם שמזדווג לכם ברחו לתור' ואין צפונה אלא תורה שנאמר יצפון לישרים תושי' [ודע כי המדרש רמז לנו ענין נכבד, כי התורה שאנו למדין במצפון ובסתר היא מגינה בעדינו מעשו, ודבר זה מתבאר לחז"ל במ"א (מ"ק ט"ז.) פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק מאי דרש חמוקי ירכיך כמו חלאים, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר כו', ורבי חייא נחלק עליו שם, ודרש חמוקי ירכיך בצדקה ובגמ"ח ע"ש, כי בימיהם שלטו וגברו זרעו של עשו, וראה רבינו הקדוש שאין הגנה לישראל כ"א בתורה שילמדו במצפון, ע"ד האמור פנו לכם צפונה, ורמז הכתוב הענין להמשילו לירך מה ירך בסתר כו', לפי שנאמר וירא (כי לא יכול לו [שרו של עשו כמבואר בדברי חז"ל) ויגע בכף יריכו דרשו בזוה"ק (בראשית קע"א.) על חילא דאורייתא ע"ש בביאור ששלט בתמכין דאורייתא אותם המחזיקים לומדי תורה, וממילא נחלש כח התורה, לזאת דרש רבי חמוקי ירכיך על התורה עצמה, שצריכה להיות בסתר להגן בעדינו מעשו, ורבי חייא דרשה על צדקה וגמ"ח של תומכי וסועדי התורה והבן אכמ"ל] לכך כשנתרפו ישראל מן התורה בא עליהם עמלק בגלוי, עוד דרשו שם בספרי ויזנב בך כו' שהי' חותך מילו' של ישראל וזורקן כלפי מעל' כו' והשלישית ולא ירא אלקים היא כפשוט', שלא הי' מורא המקום

עליו

(ל) והנה אמרו במגילה (ה'.) דמרדכי ואסתר תקנו ימי הפורי' לשמח' [כחגי'] ויו"ט [לאוסרן במלאכ'] אבל ישראל משתה ושמחה קבילו עלייהו יו"ט לא קבילו עלייהו והדבר צריך טעם למה לא הסכימו לדעת מרדכי ואסתר, אבל נתבונן כי כוונו לשם שמים מה שלא קבלו יו"ט, כי קי"ל מילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט [ואף י"ט שני דרבנן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, וא"כ אלו קבלו ימי הפורי' ליו"ט הי' הדין שגם מילה שלב"ז לא תדחה איסור מלאכ' בהן וכיון שהענין מצורף למחיית עמלק, הי' קשה להם להשבית המילה [כשהיא שלב"ז] ביום הבא לנס על מחיית זרעו, ראוי לנו להחזיק במעוז במצוה אשר ביזה בה אותנו להכעיס את בוראינו ית' [כמו שזכרנו ויזנב כו'] וגם שאלו היו מקבלי' איסור מלאכה היו פטורי' מתפילין בפורים, דקי"ל לך לאות יצאו שבתו' וי"ט שאינן צריכין אות, והאות שלהם הוא מניעת מלאכה כמ"ש הראשונים ז"ל, וראו שיותר נכון להניח תפילין ביום זה שיתקיים בנו ויראו ממך, נגד הנאמר בעמלק ולא ירא אלקים וכבר אמרו חז"ל (מגילה י"א.) שכמו שמלחמת עמלק בימי משה הי' להתרשלות ישראל מן התורה, כן בימי המן בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלתים שהיו לישראל ולא עסקו בתורה נעשה כו', לכן כשגבר חסדו על עם ה' ליהודי' היתה אורה זו תורה שנתחזקו בה [נגד אשר קרך בדרך כמו שנתבאר] ושמחה זה יום טוב ר"ל שלא קבלו רק מעת שמחה הנוהגת ברגלים כמו שנאמר ושמחת בחגך, אבל מלאכה לא קבלו, כוונו בזה להשתלם להם, וששון זו מילה שלא תשבות ביום זה בשום פנים אף מילה שלא בזמנה, ויקר אלו תפילין נגד מה שלא ירא עמלק אלקים, יתקיי' בנו ויראו ממך אלו תפילין

(חולין קל"ט.) משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר בשג"ם גי' משה, והיו ימיו מאה ועשרי' שנה, המאמר תמוה מה זה שאלה משה מה"ת מנין, אבל יתבאר ע"פ הצעת מאמר הכתוב ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר כו' פי' כי אחז"ל שתחלת מחשבה עלה לפניו ית' לברא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיי' ושיתף מדת הרחמי' למדה"ד, ולא עוד אלא שהקדים מדת הרחמים כו', [וע"ד האמת, המחשבה הוא ספירת הבינה שהיא הדין העליון והתנהגו' העולם מתחלת הבריאה עד עתה, ע"פ שבע ספירו' הבנין, והתחלתם מהחסד, ולימות המשיח יתגלה אור הבינ', ואם הבנים שמחה, וע"ז רמזו חז"ל בערכין שכנור של ימות המשיח יהי' של שמנה נימין רמזה הרמב"ן ז"ל בקצרה אכמ"ל] והאדם כמו כן משותף כי גופו חומרי נוט' אל התאוות ורוחו ונפשו מן העליונים, ואמרו חז"ל נשמתו של אדם מעידה בו והיא גם דנה את האדם כמו שדרשו רוחכם אש תאכלכם, וידוע ע"פ חכמי האמת כי הדין של עולם האמת אין בו ויתור וחסד, רק החסד והרחמים מתנהגים עם האדם כל ימי חלדו, ואם ישוב יהי' מתוקן לעולם שכולו טוב

והמאמר הזה הגיד הוא ית' כשראה שהאדם לא יעמוד כשישותף עליו הדין (שהוא ראשית המחשבה והחסד, וקיום העולם יצטרך לחסד לבד, וכן אמרו חז"ל בפ"ק דעכומ"ז] כשהקב"ה דן את העולם ורואה שמתחייב עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים כו' ע"ש, וזה אומרו ויאמר ה' לא ידון רוחי (מדת הדין שהוא רוחו ית'] באדם לעולם כי לא בתמידות יתכן להשליט עליו מדת הדין, וביאר בשגם הוא בשר, ר"ל בעת שגם הוא [הרוח[ בשר ר"ל משותף עם הגוף, לא יתכן לדונו כלל כפי תחלת המחשבה [וכמאמ' הזה אמר דהמע"ה (תהלים ע"ח) והוא רחום יכפר עון כו' ולא יעיר כל חמתו, שלא יעיר החמה כלל לדון בה, ויזכור כי בשר המה נוטים מאוד לצד החומריות, רוח הולך כו'] והנה לדבר זה הוצרך משה רבינו ע"ה בעון העגל שחטאתם הגדולה אלו שלט בם מדת הדין אף בשיתוף לא נשתייר משונאיהן של ישראל ח"ו, והתפלל להעביר פנים של זעם ומדת הדין מכל וכל, שיתנהג עמם בחסד לבד והועילה תפילתו שנעתר לו הוא ית' ואמר פני ילכו כו' כמשאחז"ל, ועיי' במפרשי התורה, ועל הפינה זו אמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, וידוע כי ספר כולל או כל התורה, או עכ"פ ספר אחד מחמש' חומשי תורה וכן דרשו חז"ל (עכומ"ז כ"ה) הנה היא כתובה על ספר הישר שהוא מוסב לאחד מהספרי' ע"ש, וידוע משאחז"ל הביאו רש"י ז"ל בפירושו ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם (שמות כ"ד) שזה הי' קודם מ"ת, ונכתב אז ספר בראשית וא"כ ההכרח שמאמר משה מחני נא מספרך אשר כתבת הוא מתפרש על ספר בראשית, שהרי בעת מעשה העגל לא הי' שאר ספר שלם, ונתעוררו משה מה"ת מנין וכי באיזה מקום בספר בראשית נרמז הוא עד שבקש שאם לא ישמע אליו ית' ימחנו מתוך הספר הזה לזאת הביאו בשגם הוא בשר, רמז הכתוב גימטריא שלו במלת בשג"ם כי לדבר זה הוצרך אז להזניח מדת הדין ולא ידון רוחו, כי אם בחסד גמור והבן.