עמודי אור רמ

מלכים, כי הללו נשברו נפלו לפני ה' ולפני מחניהו בדרך נסיי ופלאי יוצרינו, ומלחמת עמלק היתה לוטה בשמלה בפועל טבעי, כי פעם התגבר הוא ופעם גבר ישראל עד אשר עמד הנצחון לימין ישראל כשפנו למעלה ושיעבדו את לבם לאביהם שבשמים (ר"ה כ"ז:) אבל הענין יתבאר בעה"י כי אינו דומה מגמת פני יתר המתגרים בנו למלחמת עמלק כי הם עינם ולבם על כסף וזהב לשלול שלל ולבוז בז או בשביל הארץ או להרבות כבודם וכדומה, אבל אדום ועמלק כל ישעו וחפצו להפר תורה, ולהוריד קרן ישראל מחזיקי תורת ה' ועיניו נשואות למרום, כשאחז"ל שהי' נוטל מילות הנהרגים וזורקם כלפי מעלה לומר טול מה שבחרת, ואחז"ל אשר קרך בדרך משל לאמבטי שהיתה רותחת והיו הכל יראים ממנה בא אחד וקפץ לתוכה אף ע"פ שנכוה הקירה בפני אחרים, כך הי' ענינו כי בצאת ישראל ממצרים שמעו עמים ולאומי חבל ורגזו וחלו מפני ה' ומחנה קדשו זרע ישורון קרובו, ולא הי' ערב לב אומה ולשון להתגרות וללחום בנו, עד שבא עמלק והסיר אימתינו מעליהם, להפריע כבוד שמים ומוראו ולהוריד גדולת תורתינו התלוי' וקשורה בהיות ה' ועמו למעלה ולשם תפארת, ולפי שבהגיון התורה אחז"ל אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שהוא הבל שאין בו חטא, אחז"ל באגדת מגילת אסתר שיצא המן [אחרי מלא המלך בקשתו] ומצא תינוקת של בית רבן יושבים לפני מרדכי ופקד מספרם ומצאם כ"ב אלף, אמר באלו אני מחל תחלה כו', וענין שפקד מספרם ואח"כ אמר כן, הוא כמו שאחז"ל (יבמות ס"ד.) שובה ה' רבבות אלפי ישראל מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, אם הם ראוים למעלה זו ולא ימצא בהם מהעונות שמסלקים ח"ו שכינתו, ולכן כשפקד המן מספרם ומצאם כ"ב אלף ובאלו אבני יקר הוגי תורת ה' בלי ספק שכינתו ית' אתם, אמר באלו אני מחל תחילה כי על כבוד ה' ושכינתו הלטיש עיניו, ודבר זה מבואר גם בפשוטו של מקרא שהגזירה היתה להשמיד כו', מנער ועד זקן התחיל מנערים וקטנים ואח"כ הגדולים, ולא כן דרך הכתוב בשאר מקומות שהחרימום (יהושע ו' כ"א שמואל א' ט"ו ג') חשבו תחילת הריגת הגדולים ואחר כך הריגת הקטנים

(כו) ולפי שענין המלחמה עמו היא מגעת לכבוד התורה, לכן כמו שאחז"ל (מגילה ז':) לא יגעתי בתורה] ומצאתי אל תאמין, ור' יהושע השיב לר"א לא בשמים היא כי בעמל נפשותינו נקנה לנו התורה, כן גם מלחמות עמלק והכרתתו שתלוי בה כבוד שמים ותורתו, נצטרך להשתדל בה בעמל כפינו, ואמונת עמלינו תעמוד לנו, לכן צוה משה בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, ובזה יובן יפה שטחיית הכתובים (שמות י"ז) ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים, ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי, ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר, ביאור הכתובים לענ"ד כי אמרו חז"ל (ב"ב פ"ב) שיואב טעה בקריאת הכתוב תמחה את זכר עמלק ורבו הטעהו לקרות זכר, כי דבר זה לא יובן מספר התורה [שהיא בלתי מנוקדתן] $$ציור בטקסט$$ אם לקרות זכר או זכר, רק על פי משמיע מפה לאוזן, [ועיי' סנהדרין (ד':) בענין מקרא ומסורת בכמה מקומות בתורה, ובמ"א בארנו בעה"י מה שנאמר במ"ת וכל העם רואים את הקולות, בדרך נס ופלא שהי' הקול נראה לעין, ולכאורה לאיזה צורך הי' הנס הזה, ולא הסתפק להם הגעת דבריו ית' לאזניהם, אולם לפי שחפצו ית' הי' שבמעמד ההוא יגיד להם התורה כולה, ויקבלו שרשי' כללותי' ופרטותי' ומדות שהיא נדרשת בהם, וכמה דברים בתורה שבע"פ נדרשו מהמסורת ולא הי' מושג להם בשמועה בלבד, לכך הראם ית' הענין לעינים וראו את הקולות אכמ"ל] לכן אמר כתוב זאת זכרון בספר ולא תספיק לך מסירת הספר ליהושע (שבו תלוי יסוד מלחמות עמלק, כמאחז"ל (ב"ב קכ"ג.) אין זרעו של עמלק נופל אלא ביד בני' של רחל] ויקראהו בעצמו מתוך הספר פן ישגה לקרות זכר, לכך צוהו ית' ושים באזני יהושע הקריאה הנכונה

(כז) או יאמר בביאור הכתוב כי לדעת הרא"ש (בברכות) ורבים מהפוסקים קריאת פרשת זכור חיובה מה"ת בציבור בכל שנה, ומבואר בספ"ק דב"ב שהתורה נכתבה בסוף המ' שנה ונשלמה אז, וקי"ל תענית (כ"ח.) שבציבור אסור מה"ת להשמיע מקראות בע"פ, ואם כן כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר הלא היו מחוייבים גם כן להשמיע בציבור פרשת זכור בכל שנה, לכן צוה הוא ית' כתוב זאת זכרון מעשה עמלק] בספר אע"פ שעדיין שאר התורה לא נכתבה, כי יצטרכו ישראל לקרותה שנה שנה, ואחז"ל (עירובין נ"ד.) שמשה בלמדו תורה לישראל הי' מלמד תחלה מה שקבל מפי הגבורה לאהרן ואח"כ לבניו ואח"כ לזקנים ואח"כ לישראל עש"ה, וקי"ל (יו"ד סי' רמ"ו ס' י"ד) שנים שבאו לדרוש ולשאול דבר תורה, אחד למעשה ואחד שלא למעשה נזקקין תחלה למעשה, ולפ"ז מלחמת עמלק המסורה ליהושע, והוא הפועל חפצו ית' במצוה זו, א"כ קודם הוא ללמוד דבר זה מאהרן שהרי אצל אהרן אינה אלא להלכה, משא"כ אצל יהושע היא למעשה, וזה אומרו ושים [זאת לא כשאר סדרי לימודך, שהם לאהרן ובניו תחלה] באזני יהושע, וביאר לו הענין אם כי בלי ספק שידו ית' היתה אתנו להכניע ולהחליש את זדון עמלק, אבל לא יפעול בזה הוא ית' מן השמים לבדו להומם ולכלותם, אך יעד לנו מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים, שע"י פועל התחתונים ועמלם ויגיעתם בהשתדלותם לכבוד שמים והתורה, אמחה את זכרו כמשפט עמלי התורה שהקב"ה מסייעם

(כח) ויבן משה מזבח לקבוע אמונת אומן בלב עם ה' כי בעזרתו ית' פעלו בעמל כפם, ויקרא שמו ה' נסי כי הוא הרים דגלם וקרנם לראות שכר לפעולתם, ויאמר כמוכיח ומבאר להם הדבר, כי אמרו חז"ל (שבת פ"ח:) בשעה שעלה משה למרום לקבל התורה אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו כו', תנה הודך [בחי' שנתעלה בה משה כדכתיב ונתת מהודך עליו וכנודע] על השמים, א"ל הקב"ה למשה משה החזר להם תשובה אמר לפניו ית' מתירא אני שלא ישרפוני בהבל שבפיהם, אמר לו אחוז בכסא כבוד והחזיר להם תשובה שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו להגן עליו ואז התאזר עוז להשיב להם תשובה לקיים התורה בידו, ושרשי המאמר שאמר הוא ית' למשה להחזיר תשובה, ולא השיב בעצמו למלאכים על בקשתם התורה, להוכיח להם ישרו בתתו אותה לנו, כי כל הנוגע לענין התורה יקנה לנו רק בעמלינו והשתדלותינו וחייב הענין שהויכוח על קבלתה ישתדל בו משה מדעתו, אך בכ"ז צריך סיועו ית', וזולתו לא יכון דבר, וע"ז רמז ענין אחזו הכסא בידו, והנה ככל האמור הי' ענין מלחמת עמלק שנוגע לכבוד התורה, היתה מלחמתו בחזוק טבעי מצדינו, ומ"מ הוא ית' עזרנו כמאחז"ל שכשהיו ישראל משעבדים לבם אליו ית' היו מתגברים בעזרו, כמו שהגין על משה באחזו פני כסאו, והוא מבואר בפרשתינו כי התבונן משה ויאמר לכו חזו מפעלות ה' בענין התורה כי יד [שלי שפעלה גם עתה כדכתיב והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל] על כס יה לאחוז ולהגן בה בריבו עם מלאכי צבאות על דבר התורה, כן מלחמה לה' בעמלק לעזרינו ולתמכינו מדר דר, ואמרו מדר דר ולא לדור דור, ענינו כמו שבארנו כי מחיית עמלק הוא לאשר מלחמתו היתה סיבה להקיר אותנו בפני אומות אשר עמדו עלינו בכל דור ודור בימים התכיונים כנודע] להתגרות ולהשפיל קרנינו, א"כ בכל המתחדש עלינו לרעה כפי ענינו כל דור ודור מתרבה חטאת עמלק, וקצפו ית' עליו וזה אומרו מלחמה לה' בעמלק מדור דור העתידים בהתקומם עליהם אויביהם ומבקשי רעתם, תפקד חטאת עמלק, ויד ה' עליו להלחם בו עד כלה ונחרצה, וככל האמור דברה גם אסתר בתפלתה כי שהשתדלותה זו בעד עמה בבקשה אצל המלך יחשבוה באי העולם לענין חריצות טבעי, לא ייחסו הענין לו ית', אבל אני ועמי לא כן אתנו, כי אספרה שמך לאחי, כי בשמך נושענו [ועיי' מ"ש הראב"ע בריש מגילת אסתר במה שלא נזכר השם במגילה זו] ואחז"ל (מגילה ד':) נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס ופרשב"ם שע"י אשה [אסתר] נעשה הנס, ואחז"ל (שם י"ד.) קרייתא של מגילה זו הלילא שנתחייבנו להללו ית' על נסים ונפלאות שעושה אתנו, ואמרו חז"ל שמגילה צריכה עשרה לקרותה (שם ה'.) וזה אומרה בתוך קהל [עשרה מישראל פסחים ס"ד:] אהללך

(כט) ולפי היסודות שנתבארו בדרושינו, יתבארו דבריהם ז"ל (מגילה ט"ז:) ליהודים היתה אורה ושמח' וששון ויקר, אר"י אורה זו תורה כו' שמחה זה יו"ט וכה"א ושמחת בחגיך ששון זו מילה כו' ויקר אלו תפילין וכה"א וראו כל עם הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש, הדבר תמוה מה שייכים כל אלו