עמודי אור כג

דדחי הירושלמי שם אוקימתא זו, מטעמא אחרינא דחי התם, אבל לדינינו ראי' גדולה היא וסיוע לדעת הפוסקים דע"כ ייחוד הראוי לביאה מהני קודם שבת, ומותר לבעול אח"כ בשבת, וכזה יתפרש גם הירושלמי שהביאוהו הפוסקי' במקור הדין, כי היכי דלא ליסתרו דברי הירושלמי זה את זה וכמו שנ"ת בס"ד, וכן הורתי הלכה למעשה לענ"ד

סימן יג

יהי ה' את כבור ידידי נלבב ויקר רוח, איש חמורות הרב החו"ש המופלג י"א באמת כ"ש מוהר"ר משה נ"י.

וואלקאוויסק

(א) אשר שאל כענין במי שגזל מקטן דבר האסור בהנאה כגון פירות ערלה וכדומה אם חייב לשלם לו, דכיון דקטן אינו מוזהר על האיסורים, א"כ הי' ראוי לו ליהנות ממנו, וממונא מעליא הוא לגבי', והאריך קצת בדברי' המסתעפים מזה, הנה באמת גוף ענין זה הוא ספק עצום אם גדר הקטן באיסורין שהם מותרים לו לגמרי, או דמעונש לחוד פטרי' רחמנא, אבל איסורא הוא לגבי', והנה מהא דקי"ל קטן האוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, לכאורה משמע דלא מיתסר לי' כלל, וכן הוא מתבאר לכאור' ממתניתין דכריתות (ט"ז.) דמדמה בא על הקטנות לבא על הבהמות שאין בנבעלת אזהרה, ולא מחלק התם בין בא על הבהמות לבא על הקטנות אלא דיש בהן בקטנות איסור לאחר זמן [ונלע"ד דהאי טעמא ע"כ שייך גם גבי חרשת ושוטה שיש למצוא בהן אזהרה כשיתרפאו, מדלא אהדר לי' שם מחרשת, ועי' תוס' יומא (מ"ג. ד"ה מאי) ודוק כי קצרתי]

(ב) ובמגילה (כ"ד.) גרסינן בעא מיני' עולא בר רב מאביי קטן פוחח מהו שיקרא בתורה א"ל ותבעי לך ערום כו' ופירש"י גדול פוחח הוא דאסור משום ולא יראה בך ערות דבר אבל קטן אינו מוזהר, המתבאר מזה לפום ריהטא דלקטן לית בי' איסור כלל, הן אמת שהגאון בעל ע"א בחידושיו שם האריך לתמוה על דברי רש"י אלו פליאות נשגבות, דאי כדברי רש"י דיש בפוחח משום ערות דבר היאך התירו לו לפרוס את שמע ולתרום, ועוד דכיון דאין אדם עולה לקרות בתורה אא"כ ברשות הציבור, היכי ספינן לקטן איסורא, כיון דלא מנפשי' סליק, ועוד היאך הצבור שומעים קריאתו כיון שהוא בגילוי ערוה, וביותר שדברי רש"י בעצמם סותרים זא"ז דבמתניתין פי' הטעם בפוחח משום כבוד ציבור אלו תו"ד ז"ל, והנלענ"ד שדברי רש"י באו מדוקדקי' דמדחזינן דמהדר ליה ותיבעי לך ערום ש"מ דמשום לתא דערוה נגע גם בפוחח כמו בערום [ומ"ש הגאון בעל ט"א דהאי ערום היינו בלא גילוי ערוה, הוא דחוק דבכ"ד ערום בגילוי ערוה משמע, ועיי' בפ"א דתרומו' (מ"ו.) ובמשנה דמאי (ספ"א) ועי' בביאור הגר"א בא"ח (סי' ע"ה ס"ק י')] והנה רש"י ביאר מקור שם פוחח במתניתין מקרא דישעי' ערום ויחף מתורגם פחח, ושם מבואר שה' ית' צוה לישעי' לחגור שק למעלה ממתניו, וממתניו ולמטה יהא ערום, וביאר הכתוב שם כי הוא אות ומופת על מצרים ועל כוש כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים כו' ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים, מבואר כי בענין שהלך ישעי' יש בו חשיפת שת וגילוי ערוה, ולמעלה ממתניו הי' לבוש, ובאמת אין הכרח לומר שיש בענין זה גלוי ערוה לעומדים כנגדו, דאפשר ע"ז כיסה השק, רק שבפשיטות מבואר שהערוה מגולה לצד מטה ועי' בפרמ"ג א"ח במשבצות זהב (סי' ע"ד ס"ק א') ע"ש באורך ודוק] והנה בברכות (כ"ה:) בל"ב איפלגו אביי ורבא בעקבו רואה את הערה דאביי ס"ל אסור, ורבא אמר מותר, ולהלכה קי"ל כרבא, ובזה דברי רש"י עולים כהוגן למאוד שדקדק לפרושי פוחח במתניתין שכרעיו מגולין, ופירושו שממילא כרעיו רואין ערותו, וסמך פירושו מקרא דישעי' וכמו שבארנו, ולדידן לית בזה משום ולא יראה בך ערות דבר, דהא קי"ל כרבא דשאר אבריו רואים את הערוה מותר, וזה פירש במתניתין דאית לן לפרושה כהילכתא, וע"כ הטעם משום כבוד ציבור, אבל בגמרא דבעי מיני' דאביי קטן פוחח מהו, שפיר פירש"י דבגדול כה"ג אסור משום לא יראה ערות דבר דהא לאביי גם כה"ג אסור וכמשנ"ת, ובזה מבואר יפה מאי דאהדר לי' ותבעי לך ערום, דלאביי באמת אין חלוק בין פוחח לערום דבתרוייהו אית בהו משום ערות דבר, ופריך לי' ותבעי לך ערום נמי בכה"ג שחוצץ באיזה דבר להסתיר הערוה מן הרואים ודוק, ובהכי ניחא דלדידן פוחח פורס את שמע, משום דלדידן באמת לית בי' משום ולא יראה כמ"ש, [והא דלא מקשינן מינה לאביי דס"ל אסור, והא תנן דפורס את שמע, אפשר דלא מקשה מינה משום דבלא"ה פלוגתא דתנאי הוא שם דאיכא דס"ל מותר ע"ש ודוק היטיב]

ונשוב לנידון שלפנינו כי משטחיית דברי רש"י מתבאר יפה לכאורה דלקטן ליכא איסורא כלל, ומה שהקשה הט"א כיון דאין אדם עולה לתורה אלא ברשות הציבור איך ספינן לי' איסורא, לא הבנתי דהא בשעה שנותנין לו רשות לקרות ליכא הוכחה לאיסור, שהרי ביכולתו לכסות עצמו ומה שאינו מכסה עצמו אח"כ מדעתי' עביד

(ג) והנה יש להסתפק אם נדון דאיסורין לא שייכי כלל לקטן, א"כ למ"ד מופלא הסמוך לאיש דאוריית', וקי"ל (נדה מ"ו:) דאחרים לוקין על הקדישו או נדרו שאסר עליהם, אבל הוא אינו לוקה עד שיגדיל, לפי זה יש לעיין אם נשבע או נדר הקטן לאסור איזה דבר לעצמו [מה שאין בו שייכות איסור לאחרים] אם יכול להתיר נדרו בהיתר חכם או שלשה הדיוטות, משום דקי"ל נדרים (פ"ט.) דאין חכם מתיר את הנדר עד שיחול, וא"כ לכאורה למ"ש שאין שום סרך איסור לקטן, א"כ יש לומר דעד שיגדיל מקרי לא חל הנדר, ואין לומר דמקרי חל הנדר משום דאסור לאחרים להעבירו בידים, כדילפינן ביבמות (קי"ד:) מטומאה ושרצים דלא למיספי להו בידים, וא"כ מקרי חל הנדר לגבי אחרים שאסורים להעבירו, ויכול להתיר נדרו משום זה, דבר זה צריך תלמוד אם יש איסור דאורייתא גבי שבועות ונדרים למספי לקטן מידי דאסיר לי', דהא ביבמות (פ' חרש) ילפינן לכל איסורין דלא למיספי לקטן בידי' מטומאה ושרצים, דכתיב בהו רחמנא יתורא להזהיר גדולי' על הקטנים, ומנייהו ילפינן לשאר איסורין שבתורה, ועי' בטור וב"י א"ח (סי' שמ"ג) אבל איסור הבא ע"י נדר ושבועה ליכא למילף מטומאה ושרצים, דמה להנך שכן אינן בשאלה, משא"כ שבועות ונדרים דקילי שישנן בשאלה [עכ"פ לאחז"מ] מנ"ל בהו האי איסורא [ועל דרך זה כתבו התוס' (פסחים פ"ח. ד"ה שה) דלמ"ד שה לבית אבות לאו דאורייתא וא"כ איך מאכילין פסח לקטן, הא הוה שלא למנויו, כיון דמה"ת אין מנויו מנוי, ואין ספין לי' איסור בידים, ותירצו דלא ילפינן משרצים ואינך (דיבמות פ' חרש) אלא דומיא דהנך, אבל בפסח דאיכא חנוך מצוה שרי, ולענ"ד הוו מצו התוס' לחלק, דפסח שלא למנויו לית בי' לאו אלא עשה ואי אפשר ללמוד משרצים ואינך דהוו לאוין עש"ה] וסבור הייתי להכריח מסוגיא דנזיר (כ"ט:) בעובדא דר' חנינא שהדירו אביו, והביאוהו לפני ר"ג לבודקו, וא"ל אל תצטער לבודקני אם קטן אני אהי' בשביל אבא, ואם גדול אני אהי' בשביל עצמי, ואכתי הא צריך לבודקו שאם בר נדרים הוא לא יועיל לו התרה עד שיגדיל, ואם עדיין לא הגיע לעונת נדרים, ונזירותו בשביל אביו, תועיל התרת אביו, אע"כ דבין כך וב"כ שייך להתירו, שוב ראיתי שזה אינו, דהא כבר הכריח המל"מ (בפ"ב מה' נזירות הי"ג) דאב המדיר את בנו הוא יכול להשאל על הנדר ולא הבן, וא"כ ס"ס תקשי הא איכא נפקותא שאם הגיע לעונת נדרים ונדרו מצד עצמו, הוא צריך לשאול ע"נ, ואם לאו אלא שנדור מכח אביו, אביו צריך לשאול עליו, אע"כ דה"ק לא תצטער לבודקני, שלא יבא לידי כך שאקיים הנדר ולא אשאל לו התרה

וביותר דבנזירות ודאי מצי למשאל אף בקטנותו, שיש בה שייכות איסור לאחרי' דקי"ל (נזיר מ"ד.) דאחרים אסורין להעביר תער על ראש נזיר, ושפיר מקרי חל הנדר ושייך בו שאלה מיד ודוק, ובגוף הענין שטחיות סוגיא דנדה שזכרנו מורה דגם בדברים שישנם בשאלה אסור למספי איסור לקטן ע"ש

(ד) אולם לכאורה נלענ"ד דכל דבר איסור מקרי איסורא לקטן אלא שאינו נענש ע"ז, דהא קי"ל מערבין לגדול ביוה"כ משום דחזי לקטן ועי' ביאורי הגר"א באו"ח סי' שמ"ג] וא"כ אמאי אין מערבין בכל דבר האסור, מה"ט דהא חזי שהקטן יאכלנו [מעצמו שלא ע"י אחרים] אע"כ דזה מקרי אינו ראוי גם לקטן ודוק, אלא שקצת מהפו' מחלקים גם לענין זה בין מאכל האסור מצד עצמו ובין מה שמערבין לגדול ביוה"כ דהתם היום גורם האיסור והדברים ארוכים

(ה) ודע דשיטת הטור ביו"ד כמו שביאר הב"י דבריו בא"ח