עמודי אור רלח

[נ"נ] ושואג [אחשורש] וכהפיל' תחינתה על נפשה ועל עמה, כמו שבארנו שבאה לתקן עון הסעודה אשר ע"ז אמרה תחל' סבבוני כלבים כמו שכתבנו למעלה, אמרה הצילה מחרב נפשי שלא תהרג היא בבואה אל החצר הפנימית ולא נקראה, ולא יפלו ישראל בחרב אויביהם, וגם מקלקול הסעודה שהזמינה אותם ימלטנה ית' מיד כלב [הבא מעון הסעודה] יחידתי, הנה אמרה כאן מיד כלב, כי טריפות החיות הוא בידים כידוע, אולם בצד השחתת הארי' שלא זה הי' ענינה לתקן, כאשר תיארה תחלה אותו רק בגדר ארי' שואג, לכן אמרה הושיעני מפי ארי' שאגתו אשר מפיו יהגה אימה, ולא בגדר טורף שדרכו להשחית ולדרוס ביד, וענין אמר' מיד כלב יחידתי, לשון יחידתי ביאר לנו יסוד קלקול הסעודה שכל החטאת היתה לעם ה' שהתרועעו לאכול במסיבת בלתי נאותם להם כפי חוקי התורה, והי' להם לפרוש ממסיבתם להתייחד בפני עצמם כמו שנבאר בארוכה בעה"י

(יז) אמרו (מגילה י"ב:) בחצר גינת ביתן המלך רב ושמואל חד אמר הראוי לחצר לחצר הראוי לגינ' לגינ' הראוי לביתן לביתן וח"א הושיבן בחצר ולא החזיקתן בגינה ולא החזיקתן עד שהכניסן לביתן החזיקתן, במתניתא תנא הושיבן בחצר ופתח להן שני פתחי' אחד לגינה ואחד לביתן, ועי' תוס' שם ד"ה אתה שהקשו הא מטיל קנאה בסעודה ותיריצ' דחוק, גם בלא"ה צריך להבין מה ענין מחלוקת חז"ל ומה חידשה המתניתא בלי ספק, כי דבריהם ז"ל יש להם פנים מסבירות

והנה בתלמוד אין הכרע בין רב ושמואל מאן אמר דא ומן אמר דא, אולם למדתי הכרעה לזה ע"פ המ"ר במגילת אסתר, משתה שבעת ימים רב אמ' שבעה חוץ ממאה ושמנים ושמואל אמר שבעה עם מאה ושמנים, והיינו דקשיא להו לרב ושמואל דבסעודה ראשונה של ק"פ יום לא הזכיר הכתוב מקום הסעודה, רק בז' ימים אחרונים פרט מקום הסעודה [וכפשטי' דקרא אדסמיך לי' קאי בחצר כו'] וגם בל"ז תמוה, ואי' ארמונות המלך וטירותיו והיכלי עונג אשר לו, אשר בם ראוי' הסעודה להיות, אכן הדברים מיושבים לכ"א לפי שיטתו דודאי הסעודה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי ישרי המדינות, היתה בארמונותיו שמלאוה בשרים וחיל בעלי הסעודה, ולא הוצרך הכתוב לפרוט מקום, דסתמו כפירושו בהיכלי מלך, אבל הסעודה של ז' ימים, לשמואל שהיתה בתוך הק"פ יום, שלא כלה עדיין משתה השרים והפרתמים, אשר מהם מלאו חדרי המלך והוצרך להושיב אלי הנמצאים בשושן במקום אחר, ומפרש שמואל שהושיבן בחצר ולא החזיקתן בגינה כי', אשר כל עיקר מקומות אלו באו מאפס מקום, וכך הי' ענינם, אבל רב ס"ל דהז' ימים היו אחר הק"פ יום, וא"כ יקשה בפשוטו למה לא הושיב את אלו במקום משתה השרים הראשונים, בחדריו וגנזיו, לזה תירץ רב הראוי לחצר כו', יתבאר זה יפה לשיטתי בעה"י, והנה חז"ל דרשו לכל העם הנמצאים בשושן שהיו ישראל בז' ימים אלו [ח"י אלף ות"ק עיי' במד"ר] ואמרו חז"ל שמרדכי הי' ממונה על הסעודה, ובלי ספק כי כתורה הכין להם שלא להכשילם באיסור

(יח) וגרסינן בע"ז (ל"ו.) שמן [וה"ה ליין] רב אמר דניאל גזר עליו ושמואל אמר זליפתן כו' וטעמא דרב דכתיב וישם דניאל אל לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו בשתי משתאות הכתוב מדבר א' משתה יין וא' משתה שמן רב סבר על לבו שם ולכל ישראל הורה, ושמואל סבר על לבו שם ולכל ישראל לא הורה, [ודע דלכאורה דרשה דרב תמוה דדריש וישם אל לבו ללבו שם ולכל ישראל הורה, והיכן רמיזא הא דהורה לכל ישראל, והנראה לענ"ד דרב ושמואל בדרשא דקרא פליגי דבעירובין (נ"ד:) דרשינן ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם לשון שימה שתהא סדורה וקבועה יפה בפיהם, עוד דרשו שם ומנין שצריך הרב להסביר פנים לתלמידו שנאמר אשר תשים לפניהם, פירש"י שצריך אתה לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם, א"כ מפרש שימה על יישוב טעם הדבר, ובעכומ"ז (ל"ה.) אמרינן כשהיו גוזרין דבר מחדש לא היו מפרשים טעם הגזירה כדי שלא יזלזלו, וא"כ רב הכי דריש ללבו שם ר"ל קבע טעם הדבר ולכל ישראל הורה בלי שימה ונתינת טעם, ושמואל אמר ללבו שם קביעות הדבר ולכל ישראל לא הורה כלל דרך קבע והבן] ופריך הש"ס לרב דאמר דניאל גזר על השמן והאמר רב פיתן ושמנן ויינן כולן מי"ח דבר הן, ופי' התוס' דאין נמי ה"מ למפרך אלא משום דקאי בשמן פריך עליו, ומשני הש"ס דניאל גזר עליו בעיר ואתו אינהו וגזור אפי' בשדה, והב"י ביו"ד סי' קכ"ג, דקדק על הטור והרשב"א שפירשו ביין שתי תקנות בי"ח דבר משום חתנות אסרוה בשתי', ומשום לתא דיי"נ אסרוה בהנאה והקשה ב"י והא דניאל גזר על היין, ותירץ דניאל גזר שלא לשתותו במסיבת עכו"ם ובביתם כו' ובי"ח דבר אסרוהו אפי' בבית ישראל ע"ש, והגאון בעל פ"מ תמה עליו, הא התוס' העירו דמיין נמי ה"מ למפרך, וזה מיושב במאי דמשני הש"ס בשמן דניאל גזר עליו בעיר ואתו אינהו גזור אפי' בשדה, ולמה חידש הב"י יישוב אחר מדעתו, ולענ"ד דברי הב"י נכוני' מאוד ומדוקדקים, דהא בע"ג (ל"א:) אמרינן דשכר נמי אסרוהו משום חתנות, ואמרינן רב פפא מפיקין לי' אבבא דחנותא ושתי רב אחאי מייתו לי' לביתי' ושתי ותרווייהו משו' חתנות רב אחאי עביד הרחקה יתירתא, וכתב הרא"ש שם ומ"מ לא החמירו כ"כ כמו על הפת [שאסרוהו בעיר ולא התירו אלא בשדה] כי על הפת יחי האדם וצריך הרחקה טפי, ויראה שאין איסור אלא כשקובע עצמו לשתות בבית העכומ"ז כו' עכ"ל, ולפ"ז ביין נמי לפום גזירה דחתנו' לא הי' מקום לאוסרו רק כמו שכר במסיבת עכומ"ז, ויפה כתב הב"י, והש"ס דדחי אשמן דגזרו עליו בעיר לא נחית להכריע בפלוגתא דרב פפא ורב אחאי, ונקיט מילתא פסיקתא דבשד' מותר, ודוק]

(יט) העולה מזה דלרב יין דניאל גזר עליו משום חתנו' אלא דאיסורו לא הי' רק במסיבת העכומ"ז לרב פפא, אבל חוץ למסיבתם שרי, לכך רב פפא מפיק לי' לחוץ מחנות [מקום קביעות השתי'] ושתי, ורב אחאי מרחיק טפי לשתות בביתו דוקא, ומ"מ נתבאר דבשדה אף רב אחאי מודה שהרי אף הפת שעליו יחי' האדם בשדה לית בי' משום חתנות, וכבר פסקו הפו' דרב פפא ורב אחאי שניהם להלכה, כפי שרוצה האדם לעשות הרחקה, וכל דינם זה בשכר הוה שייך ביין לפי גזירת דניאל כמשנ"ת, והנה בעירובין (כ"ג:) אמרינן קרפף שהוקף לדירה, ונזרע רובו אתי זרעי' ומבטלי הדירה, יהוה כבקעה, אבל ניטע רובו לא בטלה שם דירה מינה דהכי אורחא להסתופף בצל אילנות ע"ש ובפרש"י, ובזה יאירו לנו דרב לטעמי' דיין דניאל גזר עליו ופשטה גזירתי ברוב הציבור, וכבר אחז"ל ברוב הציבור פשטה ולא בכולם, והנה אחשורש הכין סעודה של ז' ימים לעם שושן שבהם ישראלים ועכומ"ז, וידע ע"פ מרדכי דישראל כולם לא ישתו יין בביתו ומסיבתו, לכך התחכם להכין הסעודה בשלשה מקומות סמוכים זה לזה, לעשות כרצון איש ואיש, הראי' לחצר שאינו חושש על גזירת דניאל יסב בחצר יישתה עמהם, ומי שחושש לחתנות כרב פפא ישתה בביתן מקום אילנות אף שהוא עדיין דירתו מ"מ אינו מקום הסעודה, והוה ממש כדרב פפא אבב חנותא כו', ומי שירצה להתקדש יותר הראוי לגינ' מקום זריעה דהיה כשדה לגינ', כרב אחאי דעביד הרחק יתירה, ומ"מ גם לדידי' בשדה מותר, במתניתא תנא בביאור יותר נכון, הושיבן בחצר שם היתה עיקר המסיבה, ופתח להם ב' פתחים למי שלא ירצה לשתות בתוך המסיבה אחד לגינה, למי שחושש לעשות הרחקה יתירה כרב אחאי, יכנס שם וישתה, ומי שאינו חושש לעשות הרחקה כזו פתח לו פתח לביתן [מקום נאה להסתופף בצל אילנות] יעשה כרב פפא דמפקין לי' אבב חנותא ודוק, והיינו דקאמר קרא והשתי' כדת [שלא הפרו תורה] אין אונס, כי כן יסד המלך, שיסוד הסעודה בתכונת מקומה היתה ע"פ חלקי ההיתר, לעשות כרצון איש ואיש ודוק

(כ) עוד יש מקום לפרש דעת רב ושמואל, בשנוסיף לדקדק עוד בלשון המקרא, והשתי' כדת אין אונס, שאין זה דבר והמשכו כראוי, שהי' לו לומר והשתי' כחפץ כל איש, אין אונס לשתות הכל, כמו שדרשו חז"ל ע"ז שמדרכם הי' לכוף השותה לשתות כל הכוס, אף שהי' נגד כחו ורצונו של השותה, ואולם אחשורש בסעודתו זו שינה משפטו שלא לאנוס לשתות, ואין זה היפך ממלת כדת שמשמעו דת התורה, וכבר נתעוררו חז"ל ע"ז, ודרשו שזה הוראה על כמות השתי' שהיתה כדת של תורה אכילה מרובה משתי', וזה המשך הכתוב אין אונס, ואולם עוד לנו ביאור נכון בזה בעה"י אשר גם בזה רב לשיטתי' כמבואר בדרכינו הראשון שדרש הראוי לחצר כו' והנה חז"ל דרשו עוד (מגילה י"ב.) אין אונס א"ר אלעזר מלמד שכל אחד השקהו מיין מדינתו, וכבר נדחק רש"י והמפרשים שם (עיי' רש"א בח"א) מהיכן מדריש ליה ממשמעותא דאין אונס יין מדינתו ע"ש, ואולם ביאור הדברים