עמודי אור רלה

ובפ"ק דמכו' דשקיל וטרי הש"ס טובא כרת באחותו למה לי דהא בכלל כל העריות היתה] נימא דאתא לעה"ב עש"ה, עוד אני תמי' דבהוריות (ח'.) וש"ד דרשינן דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת מהא דכתיב תורה אחת יהי' לעושה בשגגה והנפש כו' היינו כרת דמגדף וס"ל דמגדף ע"ג] הוקשה כל התורה כולה לע"ג מה ע"ג זדונה כרת ושגגתה חטאת אף כל דבר שזדונו כרת שגגתו חטאת, והתוס' [ביבמות ט'. ובש"ד] נתעוררו היכי יליף מהכא חטאת לח"כ נימא מה ע"ג דבר שחייבין על זדונו סקילה, ותירצו דלא ילפינן אלא מאי דכתיב בהאי פרשה והכא כרת לחוד כתיב [ועיי' בירושלמי הוריות פ"ב ה"ד ודוק] ומעתה נדון ונאמר בזה דרך ממ"נ, אם הכרת של עוה"ב חשוב פירכא על ההיקש תיקשי איך ילפינן כולהו ח"כ אע"ג דכתיב בהו חד כרת לחטאת, נימא מה ע"ג שיש בה [בפרשה זו] כרת גם בעה"ב אף כל (כי הני שכתבו התוס' בשמעתין] שיש בהם כרת גם בעה"ב חייב חטאת אבל כרת דעוה"ז לחודי' לאו בר קרבן הוא, ואם נאמר שאין סברא לסתור בזה ההיקש בשביל כרת דעוה"ב [עיי' מכות כ"ג: מאן סילק לעילא כו'] א"כ אדרבה הלא הוקשו כל הכריתות כולן בהאי היקישא לכרת דע"ג, ונילף מה כרת דע"ג בעה"ז ובעה"ב אף כל הכריתו' כך הוא ענינה, והדעת מכרעת כן דהאי כרת גלי אכולהו, והדברים מוכרחים, שלא מצינו לרז"ל בשום מקום שידרשו יתורא דכרת לעה"ב, וע"כ הוא כמו שכתבנו בעה"י ודוק

(ה) ומעתה צריכין אנו לעמוד על בירורן של דברי' לר' ישמעאל [דס"ל מגדף היינו ע"ג] הני תלתא כריתות דמולך מאי עביד להו

ולענ"ד להכריח מזה שיטת ר' ישמעאל, דס"ל מולך ע"ג הוא, ומהא גופי' יליף מדמחייב עליו אף בעד שאר ע"ג, ודריש הני תלת הכי, חד למולך, וחד לע"ג שלכ"ד וחד למולך שלכ"ד [ואי לא הוה כתיבי אלא תרי הוה מוקמינן חד למולך והו"א מולך לאו ע"ג, וחד לע"ג שלכ"ד דהכי מסתבר טפי כמ"ש התוס', להכי אצטרכו כולהו למילף מינה דמולך ע"ג הוא ומחייב אף שלכ"ד ודו"ק]

ויצא לנו מזה דבר מבואר היטיב דלר' ישמעאל מולך ע"ג הוא, ומעתה הוא לשיטתו אזיל דמפרש לא תחללו ונקדשתי בע"ג, כיון דס"ל מולך ע"ג הוא מדריש לי' האי קרא הסתום כהמפורש למען טמא את מקדשי כו' בשבועות כמשנ"ת ע"פ דברי התוס' ודוק

(ו) ומכלל הדברים יצא לו לדרוש וחי בהם גם בע"ג, דבצנעא יעבור וא"י, דהא קי"ל כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא וכיון דהאי לא תחללו ונקדשתי לדידי' בע"ג לחוד הוא, א"כ אם נאמר דבע"ג גם בצנעה יהרג, יהי' ולא תחללו ונקדשתי רק לאו ועשה יתירי בע"ג בפרהסיא, להכי מדריש לי' וחי בהם גם בע"ג בצנעה, וזה מבואר בסוגיא יפה דהא בהא תליא ודוק היטיב, ולפי מה שנתבאר גם ר"ש בשיטת ר ישמעאל הוא עומד בכ"ז, דהא בספרי הביאו רש"י בהוריות שם דריש ר"ש כי דבר ה' בזה בע"ג, וא"כ אייתרו לי' הני תלתא כריתות דמולך, וע"כ יליף מינייהו דמולך ע"ג הוא כמו שפירשנו בשיטת ר' ישמעאל, שוב ראיתי שדברינו מכוונים בעה"י, דבירושלמי (סנהדרין פ"ז ה' י') מבואר דר' שמעון ס"ל מולך ע"ג הוא, ומעתה הדברים עולים כהוגן, וכבר נתבאר דמאן דס"ל מולך ע"ג הוא, א"כ ולא תחללו ונקדשתי בע"ג קאי כמשנ"ת, להכי דריש בתו"כ הובא בילקוט (אחרי סי' תקצ"א) וחי בהם הי' ר"ש אומר מנין שאם אומר לו לאדם בינו לבין עצמו עבוד ע"ג כו' שיעבור וא"י ת"ל וחי בהם, או אפי' אומ' לו ברבים ת"ל ולא תחללו ונקדשתי כי', ונתבארו הענינים יפה בס"ד

(ז) נבא עתה לעמוד על יסוד הדין אם מתחייב בדיעבד מי שהי' חייב למסור נפשו, ועבר ע"ז, וכבר זכרנו שהרמב"ם פסק דפטור והביא מה שדרשו במולך ההוא ולא שוגג ולא אנוס, אלמא דאנוס פטור [ובמ"א כתבנו בזה בהרחיב דברי' דהא הוא ס"ל מולך לאו ע"ג הוא ואיך למד ממנו לע"ג, דאולי למ"ד מולך לאו ע"ג הרי הוא ככישוף שלא כאמר בו יהרג וא"י, ומזה תמכנו יסודו של הכ"מ בדעת הרמב"ם במולך, והשגתי על ספר מעין החכמה, ואולם עתה נתיישבתי שדברי הרמב"ם הללו בלא"ה עולים כהוגן, כיון שנתבאר ע"פ סוגיא דסנהדרין דכרת דגבי מולך מוקמינן לי' באם איכו ענין לע"ג כדרכה או שלא כדרכה לכל חד כשיטתי' כשנ"ת] כיון דלא איצטריך למולך ובתרווייהו כתיב ההוא, ושפיר דרשינן גם בע"ג פטור לאנוס ודוק היטיב] והתוס' בע"ג (נ"ד ד"ה ולנער') צדדו ולאמ' דלעונש נמי אהדרי' קרא דונקדשתי שיהא חייב עליו אף בדיעבד אם עבר, אך לא הביאו דרשא דההוא שהביא הרמב"ם

אולם לענ"ד הדבר מוכרח דודאי מההוא מדריש לן שפיר לפטור אנוס בדיעבד כדעת הרמב"ם, אלא דלדידן דס"ל דבע"ג בין בצנעא ובין בפרהסיא יהרג וא"י, וכיון דילפינן מההוא לפטור אנוס בדיעבד שוב פטרינן לי' בין בצנע' ובין בפרהסיא, אבל למ"ד דבע"ג בצנעא יעבור וא"י, א"כ אין לנו הכרח לפטור האנוס במקום שהי' מחוייב למסור עצמו, ואמרינן דבר חיובא ממש הוא, וכדעת התוס', והרמ"ך שהביא בכ"מ שם] ומההוא אין ראי', דמוקמינן פטורי' בצנעא ואין להקשות למאי איצטריך לדידי' למפטר אנוס בצנעא כיון דנפיק לי' מוחי בהם דלא בעי ממסר נפשי', הא ליתא דמזה אין הכרח כלל, דהא כה"ג דרשינן בזבחים (ק"ח:) לענין שחיטת חוץ ההוא ולא שוגג ולא אנוס ולא מוטעה, והתם ודאי אינו בכלל יהרג ואל יעבור, ומ"מ דרשינן הכי ועיי' תוס' שם ודוק] וממילא לדידי' ודאי אנוס בפרהסיא חייב ודוק היטיב כי נכון הוא בעה"י

(ח) עוד נקדים דקלקול מה שנהנו מסעודתו של אחשורש הוא כדדרשינן בע"ג (ח'.) תני ר"י אומר ישראל שבח"ל כו' כיצד עכומ"ז שעש' משת' וזימן כל היהודי' שבעירו אע"פ שאוכלין משלהם ושותין משלהם ושמש שלהם כו' שנאמ' וקרא לך ואכלת מזבחו כו' ע"ש [ובירו' (דמאי פ"ד מ"ג) גירדאי שיילינן לר' אמי יום משתה של גוים מהו סבר משרי להון מן הכא מפני דרכי שלום, אמר לון ר' בא והתני ר' חייא יום משתה של גוים אסור אמר ר' אימי אלולי ר' בא הי' לנו להתיר ע"ז שלהם, וברוך המקום שריחקנו מהם ע"כ] אך אם היו מחוייבים למסור נפשם ע"ז בפרהסיא, מתבאר מהירושלמי דשביעית (פ"ד ה' ב') שזה נחשב בכלל שאר מצות דלדידן בפרהסיא חייב למסור עצמו, דגרסינן התם אם יאמ' גוי לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מע"ז ג"ע וש"ד יעבור וא"י, הדא דתימא בינו לבין עצמו אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו כגון לולינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קבלו [נ"ל פי' שיהא נרא' ששותין יין [אדום[ האסור וכלשון הזה איתמר בירושלמי (דמאי פ"ד ה"ג) תני אין מוליכין לבית האבל בכלי זכוכית צבועה מפני שהוא טוענו טענת חנם, פי' שסוברים שהוא אדמימות היין, ונמצא גונב דעתו ועיי' חולין צ"ד, והמפרש כאן נדחק לומר שהי' חוק לעכומ"ז לשתות בזכוכית צבועה ואין צורך כמבואר ופשוט] הרי הדבר מבואר דזה נחשב בכלל שאר מצות, ולהאי מ"ד דחייב למסור על כל המצו' בפרהסיא הוא דחייב למסור על כה"ג, ומינה נמי ממש דכוותה ענין הסעודה דלהאי מ"ד היו חייבים למסור נפשם ע"ז, וכבר התבאר דר' ישמעאל ור"ש חולקים על זה, ולדידהו בשאר מצות [וגם ענין הסעודה בכללם] לא נאמר יהרג וא"י אף בפרהסיא

(ט) ומעתה יתבאר כל הצעת המאמר שתלמידיו שאלו את רשב"י ר"ל שלשיטתו אין הענין מיושב, מפני מה נתחייבו כו' והשיבם אמרו אתם, לפי שיטת החולקי' עלי [דבע"ג בצנעא יהרג, וממילא גם בשאר מצות בפרהסיא] אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אחשורש, ואנן ס"ל שהי' מן הדין למסור עצמם ע"ז, ולכך נתחייבו באימת מות, ומ"מ נשאו להם פנים, דהא בדיעבד ס"ל דבכ"ע פטור, [ומכ"ש בכה"ג שעל עצם הסעודה אין כאן חיוב מיתה, לכ"ע פטור אם עבר] א"ל א"כ שבשושן יהרגו כו' אמרו לו אמור אתה, א"ל מפני שהשתחוו לצלם, והי' ע"ג בפרהסיא, והקשו לי' דלדידך הדבר מבואר שגם בעבר באונס חייב, א"כ אם בעון זה נהי' הגזירה כלום משא פנים יש, ואיך נפטרו, והוא השיב להם שכ"ז בדיני אדם, אבל בדין שמים אדם נידון כפי מחשבתו הן לטוב או להיפך ח"ו, אף הקב"ה לא עשה עמהן כו' ודוק

(י) אם אמנם שתי אלה ר"ל ההשתחוי' לצלמו של נ"נ וסעודת אחשורוש היו בעוכרי הדור ההוא להביא עליהם מוקשי מות, ומודעת כי הסעודה בעצמה היתה די מורת רוח לעם ה' בראותם עריצי גוים יחדיו נאספו שמחי', כי יוצר כל העביר המועד אשר יעד ע"פ נביאי' והנם אוכלי' ושותים ושמחים לאמר אבדה תקות עם ישורון, ולכך אמרו ז"ל במדרש שגדולי ישראל ברחו משושן ולא זו בלבד עשו