עמודי אור רלד

(יט) והנה בעירובין דאזלא הסוגיא לפרושי מילתא דרב ושמואל. ולא נזכר שם תחלה אמורא אחר שיסבור שלא היו שני פרצופין, וכבר נתבאר דרב ס"ל דהוי שמץ ע"ג בחטאו של אדה"ר בעה"ד, ונלענ"ד דודאי שמואל נמי בשיטת ר"נ קאי דכופר בעיקר הי' דהא ר"נ בג"ש יליף לה, והלא אין אדם דן ג"ש אא"כ קבלה מרבו, וידוע דר"נ תלמידו של שמואל הי', ובלי ספק מיני' קבלה לג"ש זו, [וגם בלא"ה בכ"ד בש"ס משוינן סברת הרב לסברת התלמיד כל כמה דלא אשכחן פלוגתא בינייהו בהדיא עיי' שבת קכ"ח ובש"ד ודוק] ולדידהו ליכא למנקט כללא מנחש כלל דהרי בדין הי' להקדי' קללתו לפי שהתחיל בעבירה תחלה, דמיד בהסתו לע"ג נתחייב כמשנ"ת, להכי לא מייתי התם מלתא דרבי כלל דלא אזלא לפום שיטתן ולא פריך רק מפשטא דעובדא, במאמרו של אדה"ר [שכל המזמור הזה נדרש עליו בכ"ד בש"ס ומדרשי'] אחור וקדם צרתני, היינו קדם לפורענו', ופרכינן מאי פורענו' אשכחינן באדה"ר גופי' שיהי' מוקדם לפורענות, אילימא הקללה הכתובה בו, [דהא לא מצינן בין שום עונש אחר] הא בתחלה נתקלל נחש, אף שכן הי' דינו, מ"מ הא לא יצדק מאמרו של אדה"ר שהי' קדם לפורענות, ומשני דאמין האנושי אמר זה בפורענות דמבול, אבל בסוגיא דברכות דאזלא האתקפתא גם לרשב"פ דדריש וייצר אוי לי מיוצרי ולא היו שני פרצופין, וכמבואר בעירובין שם דרשב"פ בשיטת מ"ד זנב קאי, ולהכי פריך בפשיטות יותר איך יצדק כלל לומ' באדה"ר [אף לדורותיו] קדם לפורענו' הא רבי למדנו מהכא כללא מעונשו של אה"ר שבקלקלה מתחילין מן הקטן תמיד וכמשנ"ת, ומשני דאמבול קאי שהי' כן הענין ההוא לטעם שידע הוא י"ת

וממוצא הדברים יתבאר לנו דלרבי בכל קלקלה מתחילין מן הקטן, אבל לרב ושמואל דליכא למילף מקללה דנחש יש לומר להיפוך דגמרינן ממבול דמתחלא פורענו' מן הגדול והיינו פלוגתייהו דתרי לישני דשבת אמרי לה גדול ואמרי לה קטן

(כ) הנה התבאר כי הלקח גדול החבור' ידאגו כל החבור' הן ינקשו ביד ה' הנטוי' לרעה, ועל כוונה זו בארנו הכתוב (זכרי' י"ב) שאמר בהספד משיח בן יוסף שיהרג לעתיד וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור, כי אמנם אף שהמובן הפשוט שיותר יתאבל מי שמת לו בן יחיד ולא נשאר לו זולתו, ממי שמת לו בנו הבכור, כי יתנחם ביתר בניו, אולם בבחינה אחת יותר יתמרמר מי שמת לו בכורו כי על היחיד יגדיל רק בחי' הספד ואבל על העבר אבל אין לו דאגה ומגור לעתיד, אבל הבכו' הלא יתמרמר כי יצאה יד ה' פן יוסיף לבלע כיון שהחל בגדול, ולאשר במשיח בן יוסף בהעדרו מעותדים שתי הבחי' אין כמוהו זולתו, והיא בחי' יחיד ויתאבלו העם וספדו עליו כמספד על היחיד, ולאשר במותו יגברו הצרות על עם ה' והמר עליו כהמר על הבכור מצד הרעה העתידה, אף אנו נאמר הנה לוקח מאתנו היחיד בתורה ומעשים טובים בדורינו נספוד עליו אבל יחיד, והמר עליו כהמר על הבכור מה יעשו יתר אחינו בני ישראל

אחינו תכלית הענינים כמו שבארנו למעלה ענין כפרת הצדיקים במיתתן על עונות הדור, הלא בארנו שהוא בבחי' כפרת הקרבנות, וכמו שכל הקרבנות מכפרים עם התשובה, כן מיתת הצדיק שהורדנו עליו דמעות תהא לנו כפרה, כי לקח ה' מאתנו מבחר העדר ויעל על מזבחו לרצון [כמ"ש התוס' בשלהי מנחות שמיכאל מקריב למעלה על מזבח העליון נשמותיהן של צדיקים והם אשי ישראל] נחפשה דרכינו ונשובה אל ה' ישוב ירחמינו, ולא יוסיף לדאבינו, ימהר גאולתינו אם עוד רבות בשנים, בלע המות לנצח ומח' ה' דמעה מעל כל פנים

סימן קכב וואלקאוויסק דרשה לפרשת זכור

א) גרסינן (מגיל' י"ב.) שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כלי' א"ל אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של א"ר אמר להם א"כ שבשושן יהרגו ושבכל העולם כולו אל יהרגו א"ל אמור אתה א"ל מפני שהשתחוו לצלם אמרי לו וכי משא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים כו', דרכינו לתת לב על טעם איחור העונש על הצלם עד קלקול הסעודה, וכבר אמרנו בזה פנים שונים בע"הי, ואולם עוד תמי' לענ"ד בגוף מאמרם שהקשו לר"ש כלום משא פנים יש בדבר כאלו הדין נותן לכלותם ח"ו וענש יענשו לאין מרפא, והלא הרמב"ם פוסק (פ"ה מה' יסודי התורה ה' ד') שכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור בין בצנעה ובין בפרהסיא אם עבר ולא נהרג אין חייב מיתה עש"ה ובכ"מ, ואיך הוקשה להם בהיפוך איך נישא להם פנים

ולעמוד על שרש הדברים נשים לב לסוגיא דסנהדרין (ע"ד.) א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתור' אם אומרי' לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מע"ג ג"ע וש"ד, וע"ג לא והתניא א"ר ישמעאל מנין שאם אמר לו לאדם עבוד ע"ז ואל תהרג מנין שיעבור ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפי' בפרהסיא ת"ל לא תחללו את שם קדשי ונקדשתי כו' כי אתא רבין אר"י לא אמרו [מה שנמנו בעליית בית נתזה שבשאר עבירות יעבור ואי"ה] אלא בצנעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור וכו' עכ"ה, ופשוטן של דברים מורה דר' ישמעאל בע"ג לחוד ס"ל בפרהסיא יהרג ואל יעבור ולא בשאר מצות, מדנקיט למילתי' רק בע"ג והל"ל מנין שאם אומרים לאדם עבוד ע"ג או עבור שאר עבירה שיעבור כו' יכול אפי' בפרהסיא כו' אע"כ דבאמ' לדידי' בע"ג לחוד הדברים אמורים, וכן מוכח מדאצטריך ר' יוחנן לחדושי הכי דבשאר עבירות לחכמי' בפהרסיא יהרג יא"י, ע"כ דפרהסיא דר' ישמעאל בע"ג לחוד אית לי' [והתוס' בע"ג (כ"ז:) נדחקו דלר' ישמעאל אין חלוק, והרוא' יראה פשוטן של דברי' כמ"ש] ויש להבין שורש מחלוקתם, מ"ט מתפרש לי' לר' ישמעאל לא תחללו ונקדשתי בע"ג לחוד, ולרבנן גם בשאר מצות, וקרא באמת סתמא כתיב

(ב) אך בירורן של דברים יתבאר יפה ע"פ סוגיא דשבועו' (ז':) וכפר על הקדש מטומאות ב"י יש לי בענין הזה לרבות שלש טומאות טומאת ע"ג דכתיב גבי מולך, כי מזרעו נתן למולך] למען טמא את מקדשי [ולחלל את שם קדשי] ופירשו התוס' את מקדשי פי' קדושת שמי והאי קרה במולך כתיב, וקסבר האי תנא מולך היינו ע"ג ופלוגתא היא פ"ד מיתות עכ"ל, ובזה מתפרש יפה גם לשון הכתוב שלפנינו שהוא כעין הפסוק ההוא ממש ולא תחללו ונקדשתי, דמתבאר על המפורש בכתוב שם גבי מולך] ולמ"ד מולך ע"ג הוא מיסב על ע"ג לבד, ולמ"ד מולך לאו ע"ג א"כ הקרא קאמר גם על שאר דברים הקפדת העדר קדושת ה' וחלולי, באופן שעלה בידינו שיסוד זה אם ולא תחללו ונקדשתי מוסב רק על ע"ג או גם על שאר מצות תליא בזה אם מולך ע"ג הוא או לאו ודוק

(ג) ונעתיק עצמינו ליסוד זה דמולך, גרסינן סנהדרין (ס"ד.) הנותן ורעו למולך כו' קתני ע"ג וקתני מולך א"ר אבין תנן כמ"ד מולך לאו ע"ג הוא ואם העביר לשאר ע"ג פטור, דלמ"ד מולך ע"י יא חייב עליו אף לשא' ע"ג כו', ושם אר"י ב"ח שלש כריתו' בע"ג למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת למולך ולמ"ד מולך ע"ג היא כרת במולך למה לי למעביר בנו שלא כדרכה ולמ"ד מגדף ע"ג הוא כרת במגדף למה לו לכדתניא הכרת תכרת הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב דברי ר"ע, א"ל ר' ישמעאל והלא כבר נאמר ונכרתה וכי שלשה עולמים יש אלא ונכרתה בעוה"ז הכרת לעוה"ב הכרת תכרת דברה תורה כלב"א עכ"ה, ורש"י פירש שם דג' כריתות דנסיב ר"י ב"ח במילתי' היינו תרתי גבי מולך בקדושי' תהיו ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו כו' ושמתי אני את פני כו' והכרתי כו' והשלישית בשלח לך כי דבר ה' בזה זה דבור ראשון שנאמר בסיני והוא ע"ג כו' הכרת תכרת כו', והתוס' שם ד"ה שלש כריתות הקשו דא"כ למ"ד כי דבר ה' בזה על פורק עול קאי בציר לי' חד כרת, ופירשו התוס' דכרת שלישי הוא בפ' אחרי דכתיב מולך גבי עריות ואכולהו כתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות כו' ונכרתו כו' ושם (ד"ה וכי) הקשו התוס' לר' ישמעאל דדריש דבר ה' בזה בע"ג, תלתא כריתות דמולך איך יתיישבו אליבי', ותירצו דר"י דריש להו תרתי לע"ג שלא כדרכה לעה"ז ולעה"ב א"נ חד לע"ג שלכ"ד ותרתי למולך לעוה"ז ולעוה"ב את"ד ז"ל

(ד) ובעניי אני תמה הפלא ופלא על יסודם לדרוש בשאר דוכתי כרת יתירא לעה"ב, דא"כ בריש כריתו'