עמודי אור רלג

עודנו חי גם בקבר וכמו שאחז"ל יבמות אגורה באהליך עולמים וכי אפשר לו לאדם להיות דר בשני עולמים, אלא אמר דוד, יה"ר שיאמרו שמועה מפי ויהיו שפתותיו דובבות כאלו הוא חי] וראוי למתרפה הזה שלא נשא פנים לתורה להשיב לו גמול לקוברו בחייו

(טז) וראוי לדור יתום כמונו היו' לעורר קיני' ונהי בהלקח נזר ראשינו, ומה יעשו אזובי קיר, סר צלינו ויעקב הלך לדרכו [בקדש[ ויפגעו בו מלאכי אלקים, לקדם פניו בשלום ומנוחה שאננה, ולנו יום ההוא יום חשך שכנה עליו עננה, אל שמועה כי באה יתרעש הארץ ותהי לחרדת אלקי' כי נאסף המאי' לארץ, והנה מעו' צוק' ואור חשך בעריפי', וירב בבת יהודה תאני' תתיפח תפרש כפי', רוח אפינו אחז צדיק דרכו לשמי מעל, ותזעק שארית ישראל אל אבינו שבשמי' על מי נטשת הצאן האלה במדבר, צאן אובדות אין מורה ומנהל למו, ותהי עדת ה' נבוכה, בכל חוצות הוי להשמעות אזנים נמס כל לב ורפו כל ידים, במספד תמרורים עפעפינו יזלו מים, ואחז"ל (שבת ק"ו.) אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כולן כו' אמרי לה דמית גדול ואמרי לה דמית קטן ופירש"י דאמרינן (ברכות ס"א.) בקלקלה מתחילין מן הקטן, ועל אמרי להגדול לא הביא סעד וראי' לסברתו, ויש להבין סברת המ"ד גדול הא רבי מקרא יליף התם דמתחלא פורענותא מהקטן

והנלענ"ד בהקדם הסוגיא בברכו' שם ובעירובין (י"ח.) נקיט הש"ס הדברים בסגנון אחר, בברכות שם אמרינן דרש ר"נ בר רב חסדא מאי דכתיב וייצר כו' אלא לכדר"ש בן פזי דאמר אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי, א"נ לכדר"י בן אלעזר דאמר דו פרצופין ברא הקב"ה את אדה"ר [ורשב"פ ס"ל דחד פרצוף הוה הכי מוקים הש"ס בעירובין שם] ויבן את הצלע רב ושמואל חד אמר פרצוף [כר"י בן אלעזר] וחד אמר זנב [כרשב"פ] בשלמא למ"ד פרצוף היינו דכתיב אחור וקדם צרתני, אלא למ"ד זנב, [היינו רשב"פ, וחד מרב ושמואל] מאי אחור וקדם צרתני אחור למעש' בראשית וקדם לפורענו' בשלמא אחור כו' אלא וקדם לפורענות פורענות דמאי אילימא פורענות דנחש והתניא רבי אומר בגדולה מתחילין כו' ובקלקלה מתחילין מן הקטן בתחלה נתקלל נחש ולבסוף נתקללה חוה ולבסוף נתקלל אדם אלא פורענו' דמבול דכתיב וימח כו' מאדם ועד בהמה עכ"ה, ובעירובין שם יש שינוי דמייתי נמי פלוגתא דרב ושמואל [ומילתי' דרשב"פ מייתי שם בסוף הסוגיא] ופריך פורענו' דמאי אלימא משום קללה והא בתחלה נתקלל נחש כו' ולא מייתי מילתא דרב כלל, וגם נקיט לי' בלישני' קללה ולא לשון פורענות, וכבר עמד בזה הצל"ח בחי' משתומם על השינוי, וחלילה לומר שדבריהם ז"ל באו בלי כוונת מכוון כי רוח ה' דבר בם [ועיי' רש"א בח"א שם] ובביאור הדברים נאמר, דלכאורה יש לדקדק ולהקשות מנ"ל לרבי לחדש כלל זה דבקלקלה המשפט להתחיל מן הקטן, ובתענית (ט"ו:) מותיב מהאי כללא אמתניתין דהתם] משמע אף בדבר שאין שם שום צד במי יוחל הענין ושוין כולם, מ"מ מתחילין מן הקטן, והא בסוטה (ח':) שנינו בירך התחילה בעבירה תחלה ואח"כ הבטן לפיכך תלקה הירך תחלה ואח"כ הבטן, א"כ משפטי ה' הוא שהמתחיל בעבירה תחלה יקולל תחלה, ובאמת בב"ר (פ"ו נ') דריש בפשיטו' וימח את היקום דגבי מבול דמי שהתחיל בעביר' תחלה ממנו התחיל' הפורענו' ובזה הלא כדין נתקלל הנחש תחל' ואח"כ חוה ואח"כ אדם, כסדר חטאם, שהנחש הסית תחלה ואח"כ חטאה חוה ואח"כ אדם, וכן נתקללו, ומאי ראי' מכאן לכל מקום להתחיל הקלקל' מקטן שאין לו משפט הקדמת הקללה, דלמא היכא דשוו בענשם, ממאן דבעי מתחילין [או אפילו מגדול], והנלע"ד ביישוב קושיא זו, בהקדם דברי החו"י (סי' קס"ו.) שהביא קושיית הנ"ל ושארי מחברים בהא דפירש"י בפירוש התורה שהנחש נדון כדין מסית, והא מסית לא מיחייב אלא בעכומ"ז, והחו"י תירץ בפשיטו' שבאמת הרשב"א כתב שחטא עץ הדעת הוי ממש כחטא העגל, והביא עוד החו"י הא דאמרינן בסנהדרין (ל"ח:) אמר רב אדם הראשון מין הי' נמשך אחר טעות עכומ"ז רש"י] ר' יצחק אמר משוך בערלתו הי' כתיב הכא והמה כאדם עברו ברית, וכתיב התם את בריתי הפר, רב נחמן אמר כופר בעיקר הי' כו' וכל זה הוא מחלוקתם בביאור החטא של עץ הדעת, וענינם סוד נכמס ליודעי חן, עכ"פ הרי מבואר דעת רב ור"נ דשמץ ע"ג הי' בחטאו

(יז) הן אמת שדעת ר' יצחק צריכה ביאור דנקיט הגדלת חטאו [באכילת ע"ה] שהי' משוך ערלה, ונקיט לה בג"ש, הא ביבמות (ע"ב.) מסקינן דמושך ערלתו מדרבנן הוא ע"ש, אמנם בתשובה תמכנו דברי הט"ז ביו"ד סי' רס"ד דנולד מהול שמשך לו ערלה חייב למול מה"ת והארכנו שם ליישב קושיות הש"א על הט"ז

והעולה שם מדברינו שתמכנו יסודו של הט"ז דבנולד מהול משוך חייב למול מן התורה, ובזה דברי רבותינו בעלי התוס' (יבמות ע"ב. ד"ה ומדרבנן) מיושבים כפי גרסתם בשבועות דמשוך ערלה בכרת היינו במי שלא מל כלל, אלא הי' פטור ממילה מחמת שנולד מהול ובמשיכת ערלתו נתחייב כרת, וכן עולה גם פירושו של הרע"ב (אבות פ"ג) שמנאו בין אותם שאין להם חלע"ה, ופי' שם דהיינו שמשך ערלה היינו כפי שיטת רבי במשוך ערלה שהי' נולד מהול שחיובו דבר תורה, [ויותר מסתבר לי' לדרוש ע"ז קרא דאת מצותו הפר, ולא דריש לי' בפשוטו במי שלא מל מעולם דלשון הפר משתמע יותר שהפר ע"פ מעשה ודוק]

הכלל העולה דלרבי מידרש את בריתי הפר לדינא דאו' [ולדידן הוא דמסיק הש"ס ביבמות דמדרבנן הוא בכל משוך שמל כבר] ומשכח לי' בנולד מהול כמו שנתבאר, ומיני' דריש הפר הפר בג"ש אקרא דמצותו הפר הכרת תכרת כו'

ומעתה מיושב יפה דרשת ר' יצחק, דבפרקי דר"א איתא הובא בילקוט, דאדם הראשון נברא מהול ושפיר למד בו ר' יצחק הג"ש כשיטת רבי דאת בריתי הפר קאי על נולד מהול שמשך ערלתו, וזה הי' פגמו של אדם הראשון בעץ הדעת

(יח) העולה מתוך השמועה דלרב וכן לרב נחמן הי' חטא אדם הראשון משורש ע"ג, ולר' יצחק בשיטת רבי הי' משיכת ערלה, ואומר אני שדבר מבואר הוא דמסית לע"ג חטאו ישא בהסתה לבד אפילו לא ישמע לו חבירו, ואולם המסית לשאר עבירה ומטה את חבירו מדרכי חיים, אף שענש יענש בדין שמים, ועי' ח"מ (ס"ס ל"ב) ובש"ך בהג"ה שם דקדק מהא דאמרינן בסנהדרין (כ"ט.) שאין טוענין למסית הרבה הי' לכחש הקדמוני' לטעון כו', ומה הי' לו לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, והקשה מזה הש"ך על שיטת הפוסקים דבדין שמים נענש כל מסית חבירו לתקלה אפי' לא שכרו, א"כ מה הי' מועיל לו לכחש טענה זו להנצל מדין שמים, ואיני מבין לענ"ד שלא למד הש"ך בפשוטו בהיפוך דהא באמת נענש הנחש בדין שמים, אע"ג שלא שכר ורק הסית באמירה לבד, ומה בכך שלא טען, אם הדין נותן שלא יתחייב בדין שמים, יקשה נילף מעונשו של כחש דבאומר לחוד לחבירו לעבור על איסור, אפילו לא שכרו יש דין שמים, ותקשה מזה על הפוסקים שחילקו דבאומר לחוד לחבירו להעיד שקר לזולתו אינו חייב בדין שמים ובשוכר חייב, ולפענ"ד החילוק הוא רק דהיכא דליכא הכאה להעובר מחטאו, לא מיחייב המסיתו לפי שסברא הי' שלא ישמע לו, אבל כשיש הנאה להעובר בעבירה זו, וזה מסיתו עליו אף שאין ההנאה באה מצד המסית רק מצד העבירה עצמה, מ"מ יש עונש ביד"ש על המסית, שהרי ההנאה תסייעו שישמע לו הניסת [ומ"מ למאן דאמר בדיני אדם חייב המסית בכל עבירה, דיש שליח לדבר עבירה, אין המסית חייב בדיני אדם על הכאת חבירו שלא מצינו בתורה זה נהנה וזה מתחייב (קדושין מ"ג.) ועיי' מל"מ ודוק] ואם כן בעה"ד שהי' טוב למאכל ותאוה לעינים, פשיטא דדמי לשוכר גבי עדות, כיון שיש הכאה להעובר, משא"כ בעדות ע"פ הסתה לבד בלא שכירות שאין כאן שום הנאה לחוטא, ולפי מה שנתבאר הי' ענין הנחש כשוכר ממש, ולכ"ע יש עליו דין עונש בידי שמים, והא דקאמר הש"ס שהי' לטעון, היינו שהי' לו קצת התנצלות והמתקת ענינו בתורה, והכתוב לא הכתיב עליו זה והגדיל אשמתו, לפי שאין טוענין למסית ודוק היטיב] אבל אימת הוא מתחייב בדיני שמים בשעה שכבר עבר חבירו, אבל קודם שעשה חבירו דברו אין עליו עונשו וזה דבר פשוט ומבואר

ועתה ניישב דברי רבותינו בתלמוד דרבי יפה למד מכאן שבקלקלה מתחילין מן הקטן מדנתקלל בתחלה הנחש, שהרי לשיטתו הי' אדם הראשון משוך ערלה בחטאו בע"ה, ואין על הנחש חטא קודם שחטאו הם ומ"מ נתקלל הוא תחלה ש"מ דבקלקלה מתחילין מן הקטן וכללא הוא [ומה שבמבול נענש אדם תחלה, הוא לפי שהם פרצו בתועבותיהם תחלה כמבואר (בב"ר פ' נ' כמש"ל) ודוק].