עמודי אור רלא

עליהם] בתוך המלחמה יהונתן על במותיך בהיותך ברום המצבה, חלל, ולאשר זכר צניעות רחל שלא נתקנאה באחות' וזכתה לצאת ממנה מלכות, אמר איך ראוי להתפעל על ענות יהונתן שאחז"ל שלשה ענוותן כו' יהונתן שאמר לדוד אתה תמלוך ואני אהי' לך למשנה, הוא גדר ענוה יותר גדולה שלא לקנאות ברעהו, על דברת המלכות, ועד כמה פרצה אהבתו אל דוד, והוא באמת יותר נפלא מאהבת רחל ולאה, כי הנה אחיות היו, ולא על מלוכה שהיא המעלה שאין על גבה מעלה, הי' מקום לקנאות, וזה אומרו צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד, בנועם עוז ידידות וענוות צדק, נפלאתה אהבתך לי יותר מאהבת נשים רחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, ויהונתן מבני רחל ודוד מבני לאה, הנה אהבת יהונתן לדוד יותר נפלאת מאהבת האחיות האמהות, אמר יש לקונן על אבידה זו מקרב ישראל כאשר התבאר למעלה כי כח שאול נגד זרע עשו [אחז"ל אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו] הי' בחרב להכריעו בתחלת נפילה, משא"כ יהודה אשר גבר באחיו, ואף כי לו יאתה המלכו' מ"מ אין כחו לנצח עשו בחרב [בתחלת נפילה] כ"א בקשת אחרי פנותו ערף, המשיל הדבר, כי גבור אשר ככחו וגבורתו כך הם כלי מלחמתו, הנה אף אחרי נפלו הלא כלי מלחמתו יצלחו להשתמש בהם זולתו, אבל יש להתאונן ולקונן על שאול איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה, כי לא יצליחו בהם בני יהודה לנצח האויב כ"א בקשת כמו שנתבאר

(יא) הנה התבאר התאוננות דוד על העדר הצדיקי' ואין להתיצב זולתם נגד האויב, כי הם מגן בעדינו בצדקתם וכשרון פעלם ואף אנו כי ירד ירדנו הנה נגד השרי' של מעלה המסטינים ומקטריגים עלינו, ואין אחד מתחזק לעזרתינו מכל שרי יושבי תבל, כמה יגדל שברינו בהעדר צדיק גדול הדור אשר בצלו חיינו, ונשאו פנים לדורו בעבורו, ואנחנו בצוק העתים אשר אין לנו יום שאין כו' לא נדע מה נעשה, על זאת תרדנה עינינו דמעה, כי גדול שברינו, ואי' חרב גאותינו להתיצב נגד מתקוממינו בשמים, אוי לדור שאבד בחירו, זכרו נא אחי תהלוכות הצדיק יעקב איש תם יושב אהלים מאיר לארץ באור תורתו וקדוש' יתירה היתה חופפת עליו כל היום, משוש הי' לדורו מנעוריו ועד יום העלותו צדקתו ומעשיו הכריזוהו בקרב ישורון, התברכו בו כל יודעיו, הוא הגבר מאס חמודות תבל, וישם תורת ה' לו מנת חבל, כי אף שהי' משופע בעושר אהני לי' קמרא דאביו ובית חותנו הגבירים אנשי השם והמעלה הנודעים בישראל בהצלחתם יכשרונם משפחות עדינות אשר בכבודם תתיימר האומה הישראלית, והגאון הצדיק ז"ל מעודו גדל בתורה ועמל בה מספר ימי חלדו אשר שלחו ה' להחיות עם רב, לן יאות למבכי ולמספד כי חשכו עתה כוכבי נשפינו, ירדנו ואין מקים, כי שב יעקב אל מחצבת קדשו, והנה ירמיה אמר (י"ג) תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך, ראה ז"ל כי השכינה תעדר מישראל ויסתלק אור הנבואה מהם, וגם כי ישובו בבית שני לא יגיעו למעלה המקווה להם בצוק העתים, וישוב בית ה' ליפול ביד מחריבים, ויתגבר משך שפלותינו עד קץ אחרית הימים, כמו שהתבאר אריכות הדברים בחזון דניאל וחלום נ"נ שראה אומה שלימה שולטת על העולם בכללו ויעשו ויוכלו גם בישראל כרצונם, וראה תחלה מלכות נ"נ רישא דדהבא, ואח"כ מלכות פרס ומדי חדוהי ודרעוהי דכסף ואחריהם מלכות מוקדון מעוהי וירכוהי דנחש, ואחריו מלכו פליגו שקוהי ורגלוהי די פרזל, חשיל כולא, עד סוף משיכת הרגלים יהי' שלטונם, התבאר אצלינו הדברים בארוכה במ"א בעה"י, וידוע כי נגד גדולתינו בבחי' הקדושה הר ציון וירושלים אשר בה הר ה' מבוארת בחינתם בחכמת האמת, כי ה' יסד ציון, ומלכותו וגדולתו על הר קדשו משוש כל הארץ, ונגד זה בהתרשלינו מעבודת ה' יעלה מעלה שלשון זולתינו בהר שעיר והר פארן כידוע ליו"ח, וביארנו במ"א דברות ק' (תהלים ע"ו) ויהי בשלם סוכו ירושלים עיר הקדש] ומעונתו בציון, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים [הנבואה הנמשכת מביה"מ כמאמחז"ל בירושלמי סוכה (פ"ה) למה נקרא שמה בית השואבה שמשה היו שואבים רוח הקדש] ושתי אלה הכניעו ראשי מתקוממינו ישמעאל ואדום, שמה שיבר רשפי קשת [תואר לישמעאל דכתיב בי' ויהי רובה קשת] מגן וחרב [תואר לגבורת עשו דכתיב בי' ועל חרבך תחי'] ומלחמה סלה, כי הוכנע כחם ואונם, אשר לא יוכלו לכלותינו גם בהיותינו פזורים ביניהם נתונים בשפל בסתר המדריגה, ואמרו ז"ל הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו איך אומה אחת יכולה לדור בין ע' זאבים ומהררי גדולתם וגבורתם של הטורפים נשקף לנו כי אדיר במרום ה' ועינו אל יראיו, להשביח שאון קמיו, וזה אומרו נאור אתה אדיר מהררי טרף הר פארן והר שעיר משם נודעת כי נאור ואדיר אתה, בהתקיים עדתך הירודה עד עפר, ואין איל, כח אין בנו להתיצב ולהלחם, כאשר מאז נעזרנו מאתך לקום כנגדם במלחמה ורוח גבורה אך עתה הן דרכך לסכל עצתם, אשתוללו אבירי לב נמו שנתם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, כל אלה נחלנו לנו סלה מציון מעונך וירושלים סוכתך, והגלות הארוך הזה נרמז בתורה בתחילת הבריאה, והנה תוהו ובהו וחשך על פני תהום כדרשת חז"ל באגדה במקומו שם, לכן התחנן ירמיה ויעד בעם ה' אשר ישובו אל ה' בטרם יסתלק הכבוד, ויעדר אור הנבואה ושכינת עוזו ית', וזה אומרו תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך, טרם יתחיל גלות החשך מלכות מוקדון, כמבואר באגדה שם ופני תהום ראמילוס כדרשתם ז"ל שם כי הגליות ושלטון שתי אלה נמשכו יחד כמבואר בדניאל, ובחזון השני נכללו שתיהם בצפיר השעיר וקרניו, ע"ש בביאור

(יב) ובדרושינו בארנו בע"ה מאחז"ל (פסחים נ"ז) מאי סלקא בי' ביששכר איש כפר ברקאי (דהוה כרך ידי' בשיראי ועביד עבודה] אמר מלכא ומלכתא הוו יתבי מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי, אמרו מאן לוכח כה"ג דקא מסיק קרבנות כל יומא אתא איהו אחוי בידי' אי גדיא יאי ייסק לתמידא, אמר מלכא הואיל ואחוי בידי' קוצו לידי', והמאמר תמוה מאי בקיאותו דכה"ג בטעם הבהמות מכח דמקריב ע"ג מזבח, ואף דאכיל חזה ושוק, וכן חטאות ואשמות לא בשביל זה יהי' בקיאותו בהטעם יותר כמובן, אמנם ידוע כי דרכם הי' לדבר במחוג וברמז, הם דברו על שלטון פרס ומדי שנראו לדניאל בחזיונו באיל וקרניו, ועל ממשלת מוקדון וראמילוס, שנראו לדניאל בחזון הצפיר והשעיר וקרניו, וכבר חקרו חז"ל (גיטין י"ז.) איזה מהן היו נוחין יותר לישראל במשלם על עם ה' ע"ש ובתוס', וידוע ליו"ח כי הקרבנות והעלאת האברים ופרדים וכל הניתן לאש לאכלה היו להכניע כחות הס"א אשר שלטו לרעה, ולכן יעקב אבינו הגיש לאביו שני גדיי עזים טובים כדרשת חז"ל טובים לך טובים לבניך [והם היו מכוונים נגד שני שעירי חטאת שקרבו בר"ה [כידוע מהזוה"ק ברע"מ פ' אמור שהי' זה בראש השנה] חטאת ר"ח וחטאת היום הארכנו בדרוש בעה"י, ובארנו מה שהלבישה עורות גדיי העזים על ידיו וחלקת צואריו ע"ד שמצאתי בשם הגר"א ז"ל פי' המאמר בסוכה (מ"ח.) בהנהו תרי צדוקי חד שמי' ששון וחד שמי' שמחה, שפירש ז"ל על שתי אלו ישמעאל וראמילוס, ואמרו שם משכי' דההוא גברא היינו סוכת עורו שישבו בו הצדיקים וששון רומז לעשו כמבואר שם, ולכן גם בעת קבלו הברכות הלבישה אותו עורות גדיי העזים כי בהעור יתעדנו הצדיקים, והרחבנו הביאור בס"ד אכ"מ] והוא נגד שליטת השעיר וקרניו בבית שני המכוון ליצחק אבינו, ומלכא ומלכתא הוו יתבי ומתווכחים ע"ז מלכא אמר גדיא יאי המוקדנים ומלכתא אמרה אימרא יאי הפרסיים [וע"ד ח"א היו הדברי' מכוונים בדיעותיהם כידוע שעשו הוא בחי' דוכרא וישמעאל בחי' נוקבא, עיי' הגר"א ז"ל בספד"צ (פ"ה) דברים עמוקים ונחמדים, וידוע שהישמעאלים והפרסיים מתאחדים בשרשם ואמונתם, ולכן מלכא אמר גדיא יאי כבחינתו, ומלכתא אמרה אימרא יאי כבחינתה] והסכימו שהכה"ג יכריע מהקרבת הקרבנות ידע רמזי הדברי' וכחותיהם של מנגדינו, והכה"ג הכריע והראה להם גם כן רמז נאה, שבבל ופרס ומדי הכי נכבדים המה מהצפיר והשעיר, שהרי בחלום הראשון שראה נ"נ כלל הד' מלכיות בדמות אדם שלם, נרמזו פרסיים בחדוהי ודרעוהי, ומוקדנים וראמילוס בירכוהי ורגלוהי, והלא נכבדו הידים והחזה מהירכים והרגלים [וזה פשוט, וחז"ל אמרו (שבת כ"ב.) ושפך וכסה במה ששפך יכסה ביד שלא יכסנו ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו] והיינו דאחוי בידי' כלומר כיון שאימרא נרמז בידים ודאי נכבד הוא מהשעיר שנרמז ברגלים, ושב להורות ולהגיד להם הכרעה נכונה אי גדיא יאי יסק לתמידא, ולפי שיש באחוי בידא דרך בזיון קצף המלך למה עשה כן, ואם כי חפץ להראות הם תשובת ויכוחם, הי' לו להראות על החזה, שהרי נאמר חדוהי ודרעוהי, לכן אמר הואיל ואחוי בידי' ליפסקוה, והוא נכשל בזה מדה במדה שהי' כורך ידיו בשיראי בשעת עבודה, והבן כ"ז יפה.