עמודי אור רל

דבריו ז"ל באורך, ומ"מ שבח הי' לאותו צדיק שנפרע ממנו מדה כנגד מדה, והנה ראשית חטאת בענין נוב הי' לאדונינו שאול בחיר ה' שקבל לה"ר של דואג, ואחז"ל (ערכין שם) לשון דומה לחץ כו' והורגת שלשה האומרו והמקבלו ומי שנא' עליו, ואחז"ל כשאמר שאול לדואג סוב אתה ופגע בכהנים, אמר לו הכית בלשון הכה בחרב, ואמרו שם בערכין שהמעיל מכפר על לה"ר, כשלא נתקבל ולא אהנו מעשיו, אבל אהנו מעשיו אין כפרתו תלוי' במעיל, לכן כשמצאהו אנשים מורים בקשת, שפט ענינם שזה נגד חטאת לשון הרע שקבל, ולאו במעיל היתה תלוי' כפרתו, דהא אהני קבלתו ויצאה אל הפועל, ויחל מאוד מהמורי', פחד כי זה אינו שייך להריגתם והעדר עבודת המעיל במותם, לכן אמר לנער עמוד נא עלי ומותתני כי אחזני השב"ץ (כתונת תשב"ץ] זה מדה במדה במה שנכשלתי וחטאתי במכפר, ותהא המית' בחרב [כהריגת הכהנים] כפרה לזה, ולפי שפחדו מהמורים [אשר היתה הסיבה למהר לו מיתה בעצמו] התחל בהיותם לנגד עיניו מרחוק בהרי הגלבוע ולא בטח להמלט מהם, כיון שנכשל בקבלת לה"ר הדומה לחץ, לכן אמר דוד לכל הרי הגלבוע אל טל ואל מטר עליכם כי שם נגעל מגן גבורים, שלא בטחו להנצל במגיניהם נגד חיצי האויב, מגן שאול בלי משוח בשמן, והבן

(ח) מדם חללים כו' אמר עוד אם כן איפה שהריגת שאול היתה בכל גלגולי סיבותיו בחטאת הריגת נוב, וכן התבאר שנענש בחטא חמלתו על אגג ועל מיטב הבקר וחלב אילים לזבוח כו', ולא עשה כמצות הי, ואם כן למה יתגולל הדבר על ישראל כולו, הלא בחטאותיו הגיעו לו אלה, יציע להם בירור סתירת המונח הזה, כי כדאי היו צדקותי' וזכיותיו המרובים לכפר בעדו, לולא עכבו חטאת הדור, ועל זה ידוו הדווים, ויוכיח זה שהמאורע כולו הי' לא בחטא הצדיקים, שהרי יהונתן לא אשם באלה, לא השתתף בחטאת נוב שהרי לבבו שלם הי' לאהבת דוד, ואף כי חז"ל אמרו באגדת חלק, כי גם לדוד הי' שיתוף בחטאת הריגת נוב, שסובב הדבר על ידו, הכי יעלה על הדעת לומר כי גם יהונתן ברמזו אז על בריחת דוד על ידי הקשת והחיצים (שמואל א' כ') יחשב זה גם לו לפשע, לפי שברח דוד אל אחימלך נובה, זה לא ניתן להאמר, כי הלא לא התוה לו דרכו לנוב, גם לא ציוהו להתמהמה שם, וא"כ לא הי' ליהונתן שום שיתוף במעשה זו, וכן כאשר לא הקים שאול חרון ה' בעמלק והשאיר חלב הגבורים, הלא לא מצאנו פשע ליהונתן, ואין לחשוב מיתתו ומפלתו רק בעון הדור, וכיון שהשוו סיבותיו ונפילתו לנפילת שאול, בלי הפרש, הלא משרים נשפוט כי שניהם נלכדו בעונות הדור, וזה אומרו מדם חללים [נוב עיר הכהנים] מחלב גבורים [של עמלק] הלא גלוי לנו כי קשת יהונתן ר"ל קצת פעלו ע"י קשת לרמוז לדוד בריחתו, הלא פשוט לנו כי בשביל זה קשתו במלחמות פלשתים לא נסוג אחור, כי לא נמצא לו עון יכריעיהו לזה, כן נדע וחרב שאול לא תשוב ריקם, לא היתה ראוי' לשוב ריקם, כי – שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם צדיקים וישרים ראוים להאהב, והננו רואים ובמותם לא נפרדו השתוו במפלתם, אין זה כי אם לאשמת העם

(ט) מנשרים קלו מאריות גברו פרט שתי תכונות אלו, והתנא אמר (אבות פ"ה) הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, ד' דברים אלו הן ביאור התאמצות האדם להקים רצון קונו, שהם בדרך כלל שני חלקים, עשה ולא תעשה, הנה לעשה צריך שני פרטים למהר לרוץ למקום קיום המצוה, גם יעיז נגד המפריעים אותו ממצות בוראו, ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו, ובלא תעשה צריך כמו כן לברוח מהעבירה, ולא יעמוד במקום שיש חילול כבודו יתברך, ואם בכל זאת תדבקנו הרעה יתגבר על יצרו ולא ישוב מפני כל, והנה תכונת מהירות עפיפת הנשר הנחתה בתנ"ך כשמעופף לדבר שהוא תשוקתו, כמו כנשר יטוש עלי אוכל (איוב) שממהר למלאות רצונו לאכול, וכן כנשר חש לאכול (חבקוק א') אולם מרוצת הצבי מתוארת במקראי קודש בהיותו נס ונמלט, כמו הנצל כצבי מיד (משלי ו') [ובזה יובן מליצת הכתוב (ד"ה א' י"ב) בחשבו גבורי דוד אמר ופני ארי' פניהם וכצבאים על ההרים למהר פי' ייחד המרוצה להם לדמיון הצבי לענין המהירות לבד, אבל לא נדמו בענינם כי מרוצתו להמלט, והם מהרו בפני להבים נוכח האויב] והארי' גבור בבהמה לא ישוב מפני כל, ולבבו אמיץ לבלי יחת, וע"ז יתואר בכ"מ בעל לב אמיץ כי לבבו כלב הארי', ולקיים מצותו ורצונו ית' שהם כלל התורה עשה ולא תעשה, אמר התנא נגד מצות עשה הוי עז כנמר שלא יתבייש מפני המלעיגים עליו, כמו שביאר הטור א"ח סי' א', וקל כנשר לרדוף אחר המצוה אם היא רחוקה ממך, ונגד מצות לא תעשה שהצורך לברוח מן העבירה אמר רץ כצבי להנצל ממנה, וגבור כארי באמוץ הלב בלי לעשותה אם תדבקנו, [ותראה שהתנא תפס סדר הדברים כפי שהם מצויים, כי ע"צ הרוב המ"ע מזומנת לאדם לעשותה, ואתו היא, רק יפריעוהו מניעות זולתו, אמר הוי עז כנמר, שזהו מצוי, וקל כנשר אם לפעמים תצטרך לרדוף ולחזור אחר המצוה, ובעבירה הענין להיפוך כי על הרוב תועיל המנוסה ממנה, ובזה ינצל, תפס תחלה במאמרו רץ כצבי, ואם לפעמים אין מנוס, אז יתגבר כארי, והבן] והנה שאול כאשר הגיד לו שמואל מחר אתה ובניך עמי, אחז"ל באגדה (ויקרא כ"ו) שבשעה שהגיד שמואל לשאול בחיר ה', מפלתו ביד האויב, אמר לי' ואין מיערק [אם ניתן לו לברוח ולהנצל] אמר לו שמואל אי ערקת את משתזיב ואם אתה מקבל עליך מדת הדין מחר אתה ובניך עמי, אמר רבי יוחנן עמי במחיצתי ואמרו שם עוד שהשתבח בו הבורא ית', אמר ראו ברי' שיש לי בעולמי אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך עמו כל בניו, וזה יודע שיהרג הוא ובניו ומוליכם עמו כו' ע"ש, וחשו הוא ובניו לקיים גזירת הבורא ית' והטביעו עצמם בעומק המלחמה לא פנו לנוס כיתר הנמלטים מחרב האויב, כמבואר (שמואל א' ל"א) אך שתים זה עשו, חשו ללכת כולם לנגד האויב כנשר חש למלאות רצונו, וזאת שנית לא פנו ערף, התיצבו בלב אמיץ לקיים חפצו ורצונו ית', כדבר נביאו מחר אתה ובניך עמי, וחז"ל דרשו עמי במחיצתי שנמחל לו עון נוב על שנתבייש כו' ע"ש [וזה תראה מסכים עם ההצעה שכתבנו, שמיתת שאול ובניו הי' כפרה גמורה ומוחלטת, לא כשאר המתים כדרכן, שהרי מבואר בכ"מ ובחכמי האמת כי הנפש בהפרדה לא תשוב לשרשה ומקורה להתענג בנועם ה' עד שוב הגוף אל הקבר, וסמכו לזה מקרא מלא וישב העפר אל הארץ כשהי' אז והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, ואיך יתכן לכאורה מאמר שמואל שמחר יהי' שאול במחיצתו העליונה, הלא קבורתו נמשכה הרבה כמבואר, אבל הוא הדבר שערכנו, כ"ז הוא בשאר מתים כדרכן שהמיתה לבדה אינה גומרת הכפרה רק עם הקבורה, לכן גם הנפש לא תמלא לחזות בנועם עד גמר הכפרה, אבל שאול שנהרג ביד עכומ"ז, כיפרה לו המיתה לבדה ושבה רוחו לאל ביום ההוא לעד מחיצת שמואל והבן] ובשתים אלו קלסם דוד המלך ע"ה שאול ויהונתן הנאהבים כו' ובמותם לא נפרדו, שהלכו כולם מה שאין האב עושה כן אף לבית שמחה, מנשרים קלו ללכת לקראת המקום המעותד להם לנפול בחרב, מאריות גברו לעמוד על עמדם בלב אמיץ לקיום רצונו וגזירתו ית'

בנות ישראל כו' הנה חז"ל (מגילה י"ג:) דרשו בשכר צניעו' שהיתה ברחל שמסרה סימנין שמסר לה יעקב ללאה אחותה, אם היותה רואה אותה נכנסה במקומה להיות גברת לאותו צדיק, והיא נכנעה בצניעותה בלי לקנאות בה, וחששה לבושתה ומסרה לה הסימנין, זכתה בשכר זה שיצא ממנה שאול המלך, התבאר כי מגדולת שאול ראו בנות ישראל עד כמה גדול כחה וזכותה של צניעות, שבשביל זה זוכה לצאת ממנה מלכים, ובאמת לא זו בלבד שכר הצניעות, כי דרשו עוד (ירושלמי פ"א דמגילה, והובא ברש"י יומא ס"ז.) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה אשה צנועה ראוי' לצאת ממנה כה"ג הלבוש משבצות זהב, א"כ נמשך מהצניעות גם שכר זה לצאת ממנה ג"כ כה"ג הלבוש משבצות זהב, ובמות שאול הי' קינה לבנות ישראל אשר בחרו בצניעו' לזכות כרחל שיצא ממנו מלכות, ועתה ראו מה עלתה בו, וז"א בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים תפנוקי מלכות, המעלה [גם] עדי זהב [כהונה גדולה] על לבושכן כלשון הכתוב ממשבצות זהב לבושה, ואמר עוד כי בצדיקים הללו אין לתלות ענינים בדרך הטבע, כי הנהגותו ית' אותם אינה טבעית, שהרי (יהונתן הכה את פלשתים (שמואל א' י"ד) אף בהיותם למעלה והוא למטה וידוע שהצלחת הנלחם הוא בהיותו למעלה] עלה על ידיו ועל רגליו ויכם, ואיך נהפך עתה, כי בהיותו הוא וחילו בהרי הגלבוע שם נפל חלל ביד הפלשתים, וזה אומרו התבוננו נא איך נפלו גבורים [בגבורת ה' לא היו ראוים ליפול, כיד ה' הטוב'