עמודי אור רכט

מבואר ופשוט, ועפ"ז מבוארים דברי הירושלמי (נזיר פ"ב ה' א') אילין קדשי מזבח אית בהו חילול ואית בהו תמורה קדשי בדק הבית המזבח שקדם הקדישן את מומן, הרי זו תחת זו בא להקריב תמימה אומר לו לדמים קדשה בא לו כל בעל מום אומר לו לתמורה קדשה והיה הוא ותמורתו יהי' קודש אמר רבי יצחק בן לעזר מכיון שהוא יודע שכל המימר לוקה אף הוא לא עלתה על דעתו להמיר, ע"כ, ועיי' בש"ס דילן (תמורה כ"ז.) והנה הפ"מ וכן בס' נחלת יהושע (סימן א') מחקו תי' בדק הבית מהירושלמי, שהי' בלתי מובן להם, אבל תמוהים דבריהם לענ"ד שהחליטו בפשוט שקדשי מזבח שהומם וחיללו על בהמה תמימה, קדושת דמים היא ואינה קריבה, ופלא הוא, הא מבואר בכ"מ עיי' קדושין (נ"ד) דתמימה המתחללת על בהמת קדשי מזבח שהוממה, קריבה בקדושתה, ועיי' (ר"ה ו':) שהומם וחיללו על אחר, ופירש רש"י שהביא תמימה ואמר זו תחת זו [והיינו כמסקנא דירושלמי דלא חיישינן לתמורה], ולענ"ד כך מתפרש ספיקו של הירו' שהקדיש בהמת הקדש מזבח לבדק הבית, וכשהוממה היא צריכה שתי פדיונות אחד לבדק הבית ואחד למזבח, וכשהביא בהמה תמימה ואמר זו תחת זו יש לכו בה שלשה פנים או שכיון לפדיון בדק הבית, וא"כ אין יכול להקריב התמימה דהא קדושת דמים היא [ותפדה למזבח כדקי"ל המתפיס תמימים לבדק הבית אין יוצאין מידי מזבח לעולם] או שכיון לחללה תחת הבהמה בעלת מום בתורת קדושת מזבח, וא"כ יכול להקריבה, ובשני פנים אלו, הבעלת מום צריכה רק עוד פדיון אחד שני, או למזבח אם הראשונה היתה לבדק הבית, או לבדק הבית, אם הראשונה היתה למזבח, ועכ"פ ע"י עוד פדיון אחד תאכל, אבל יש ספק שלישי שמא כיון לתמורה, ואם כן הראשונה קדושה עדיין והתמורה קריבה, ואם ירצה לאכול הבעלת מום צריכה שני פדיונות, למזבח ולבדק הבית, וזה פירושו של הירושלמי אילין קדשי מזבח אית בהו חילול ואית בהו תמורה קדשי בדק הבית והמזבח [כן נלענ"ד להוסיף וא"ו לתיקון הלשון] פי' שהקדיש בהמת מזבח לבדק הבית שקדם הקדישן את מומן [שעושין תמורה, משא"כ אם מומן קדם להקדישן אין עושין תמורה] הרי זו תחת זו פי' שאמר על בהמה תמימה אחרת הרי זו תחת זו, בא להקריב תמימה, לומר שבתורת חילול למזבח כיון, או בתורת תמורה, שעל כל פנים היא קריבה, אין מניחין אותו, אומר לו לדמים קדשה, שכיון לפדיון בדק הבית, בא לו כל בע"מ [פי' ע"י פדיון שני לבד כמו שבארנו] אני אומר לו לתמורה קדשה והי' הוא ותמורתו יהי' קדש, ואין לה תקנה אלא בשני פדיונות, ומסיק דלתמורה לא מספקינן כיון שהוא יודע שהמימר לוקה, [ויש לעיין הא קי"ל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה, א"כ איסורא איכא גם להתפיס התמימה לבדק הבית, והוה לן למימר שכיון רק לחלל למזבח, ואולי כיון שאין מלקות אעשה לא חייש האי גברא, כדמשמע קצת דנקיט הירושלמי כיון שהוא יודע שהמימר לוקה, גם אולי יש לדון ולהסתפק אם המתפיס תמימים לבדק הבית בדרך פדיון איכא עשה, אולי לא נאמר זה אלא בתחלת הקדש ודוק] לא עלת על דעתו להמיר, ונשאר רק ספק הראשון ודוק, כנלענ"ד]

(ה) והנה כללה תשובת ר' ינאי הקצרה ענינים עמוקים, שאעשה דאחר הפרשה מכפרא העולה אבל אעשה דאחר שחיטה לא, לפי שהשחיטה התחלת הקרבה הוא, ובזריקת הדם נגמרת ההקרבה, ואין כפרה באמצע, והנה לענינינו יש לומר שכיוון ר' יוחנן לעמוד על ספיקות אלו, בהיותם הולכים ללוות את רשבי"ה, הוא כלפי שאמרו חז"ל בכ"מ שמיתת צדיקים מכפרת כקרבנו', רצה לדון אם המית' והקבורה כפרה אחת נחשבין, וא"כ לא יכפרו על עבירות שבין מיתה לקבור', או שכל אחת כפרה בפני עצמה, ובאמת אשכחן בכ"מ שמיתת צדיקים מכפרת משמע המיתה לבדה, ובמדרש למדו מדכתיב ויקברו את עצמות שאול כו' ויעתר ה' לארץ, מכאן שכיפרה קבורתו שהית' זמן רב אחרי מיתתו כמבואר, ויתבאר לפנינו, ורצה לדמות מיתה לשחיטת הקרבן, והכנסתו לקבר כזריקו' הדם, ועיכול הבשר כהקטרה, ותפס לו שאלה זו, שהעולה ממנה שגם בקרבנות אין בהם כפרה בין שחיטה לזריקה, שהכל נחשב דבר אחד, וכמו כן עתה בהלויית המת אין כפרה לעם על חטאתם עתה, כי המית' והקבורה עמה יכפרו על הקודמות, והמתבאר בסוגיא דסנהדרין דמיתה וקבור' יחד הוו כפרה ע"ש בסוגי' (מ"ז:) והתוס' (שם מ"ו: ד"ה קבור') הכריחו דאפי' במת על מטתו הוא, כמו דאמרינן לענין נהרג בב"ד שהמיתה והקבורה ממרקין כפרתו כיון דבדינא מיקטיל, הכי נמי מי שמת בידי שמים כדרך כל הארץ, סוף סוף הלא דין שמים הוא, הצור ב"ה אין עול בפעלו, ודרכיו משפט, תלוי הכפרה בקבור' עם המיתה, ופשוט כי כמו שהמת עצמו מתכפר לו במית' וקבור' כן הצדיקים שמכפרין על הדור במיתתן, ככפרתן כן כפרת הדור, במיתה וקבורה, והתבאר מזה כתשובת ר' ינאי לר' יוחנן דבין מיתה לקבורה ליכא כפרה על עונות הדור שמתחדשין אז, והטעם כיון שהקבורה מישך שייכא למיתה למרק כפרתה, והמיתה לבדה עדיין לא כיפרה, ואיך תכפר הקבורה לבדה כמבואר

אולם אדונינו דהמע"ה התבונן על המאורע בשאול שנהרג, וגם קבורה לא היתה לו סמוך למיתה, כמבואר בכתוב שלקחהו פלשתים לבשר בארצם, על זה עמד וישתונן דהמע"ה, איך הגיע לצדיק ככה, וראה בזה פנים אחרים, דמבואר בסוגיא דסנהדרין (שם), דהא דבעינן קבורה עם המיתה למרק הכפרה, היינו בנהרג ביד ב"ד ישראל [וה"ה למת בידי שמים כמו שבארנו] כיון דבדינא מיקטיל, אין המיתה מכפרת לבדה, אבל נהרג בידי עכומ"ז, דלאו בדינא מיקטיל, ההריגה עצמה כיפרה לו, אף בזולת הקבורה

ולפ"ז בשאול ודאי תחשב הקבורה כפרה בפני עצמה כיון שאינה צריכה לכפרת המיתה, וראה אדונינו דוד המע"ה, שסיבת עכוב קבורתו הוא לתקנת הדור שיתכפרו על העונות המתחדשים בין הריגתו לקבורתו, וזה אומרו הצבי ישראל על במותיך חלל, כלומר הציבוהו על במותיך, מה שנמשכה קבורתו של החלל הגדול הזה, וכי תאמר ישראל, מה נשתנו אלו משאר צדיקים המכפרים במיתתם שהקבורה צריכה להמיתה ואינה מכפרת בפ"ע, התבוננו נא איך נפלו גבורים, הלא נהרגו בידי עכומ"ז, שהמיתה כיפרה לבדה, ובשביל לזכות את ישראל לטהרם מעונות המתחדשים, הציב הוא ית' את החללים הצדיקי' הללו להמשיך קבורתם ונסלח בה לכל עדת ישראל

(ו) אל תגידו בגת, אחרי שהעריך לישראל היות הענין בחטאת הדור, ולהיות החטאים תדירים ומצויים נתעכבה קבורתם, וידוע שרות דבקה בעם ה', וערפה שבה אל עמה ואלהיה, והולידה בגת ארבעה הגבורי' גלית ואחיו, וכולם נפלו בידי דוד ואנשיו, ואחז"ל יבואו בני הנשיקה ויפלו ביד בני הדבוקה, לכשרונם וזכותם של ישראל, אבל עתה בטרם באו הדברים, אמר דוד בקינתו אל תגידו בגת ששם בני ערפה שפירשה מישראל אל תבשרו בחות אשקלון לאשר ערפה עצמה היתה ממואב, אלא שנתגלגל ענינה להוליד בגת, וידוע כי החוצות הם מקום שווקים שבאים לשם ממרחקים, לכן אמר אל תבשרו בחוצות אשקלון, ששם באים בני מואב, את מה שביאר להם תחלה כי רבו פשעי הדור, פן תשמחנה בנות פלשתי' בגת לומר יפה עשתה ערפה שפירשה מהן, כי גם בם החטאים מצויים, והגיעם העונש המר, ולבני ערפה שלום, ובחוצו' אשקלון לא תבשרו הענין בביאורו, כי משם יגיע הדבר לאזני בנות מואב פן תעלוזנה בנות הערלים, לומר הא כל אפין שוין. הרי בגלבוע כו' אמרו חז"ל ספ"ק דעירובין הרוגי מלחמה במקום שנהרגו שם נקברין, ומת מצוה קנה מקומו, וביארו שם שהמוצא מת מאלו על המיצר שצריך לפנותו, אם היתה שדה בור ושדה ניר שניהם סמוכות לשם, מפניהו לשדה בור הגרועה משדה ניר, שלא להפסיד שדה ניר, שדה ניר ושדה זרע מפניהו לשדה ניר, שלא להפסיד שדה זרע, וידוע שקבורת הצדיק עלוי הוא למקום, ואין חשיבות יותר מזה, לכן אמר אתם הרי גלבוע איעצכם אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות, שלא תגדל עליכם זרע כלל, אם היות בה תיקון מצוה, כי יפרשו מן הזרע תרומות ומעשרות, ולכן אמרו (ע"ג פ"א) אין מוכרין ואין משכירין שדות בא"י לעכומ"ז, שלא להפקיע מהן מצות תרו"מ, עם כל זה יותר נוח לכם לבלי יגדל עליכם דבר, ויקוברו שם הצדיקים במקום שנהרגו, כי שם נגעל מגן גבורי', והוא שבח לכם יותר מטל ומטר ושדי תרומות

(ז) ואולם ביאר עוד כי אף שהריגתו ונפלו על החרב הי' במקום אחד לבד, ולמה לכל הרי הגלבוע יקרא בקינתו, אך ידוע דרשת חז"ל במה שאמר שאול לנער העמלקי עמוד נא עלי ומותתני כי אחזני השבץ, היינו חטא הריגת נוב עיר הכהנים דכתיב בהו כתונת תשבץ, והנה נאמר שם וימצאוהו המורים אנשים בקשת, ויחל מאוד מהמורים, פחדו ז"ל הי' כאשר נבאר, הנה בס' פרשת דרכי' כתב כי פרט ענין הכתונת תשבץ, לפי שאחז"ל (ערכין י"ז.) כתונות מכפרת על שפיכת דמים, אך שאול לפי שחטא במכפר שהרג את נוב עיר הכהנים לא כיפרה עליו ע"ש