עמודי אור כב

ביו"ט כשר לצאת בו, שמ"מ דאע"ג שהוכשר למצוה ע"י איסור' דאו' כשר, ושוב הוקשה לו מסוגיא דתמורה (כ':) דקאמר וכי אדם מתכפר בדבר שבא על ידי עבירה (תמורת אשם שעבר על לאו דלא ימיר] ותירץ דשאני התם דעבר על לאו דלא ימיר, ומה בכך הא לדעתו גם בענבי ההדס איכא איסור תורה, וביותר הא מבואר שם בש"ס דתמורת עולה קריבה, אף ע"ג דעבר על לאו, וחילק רש"י בין כפרת עולה לכפרת אשם ע"ש, ועכ"פ הא מצוה איכא בהקרבת עולה, והיאך קרבה התמורה והמצוה באה על ידי עבירה, וא"כ איכא ראי' דשאר מצות לא מיפסלי מה"ט, ואולי המרדכי לא מפרש הסוגיא כן, כדעת רש"י, דקשה לו לחלק בין כפרת אשם לכפרת עולה, דהא כל מיני דמים מכפרים (ע' פסחים ע"ז.) ומפרש דבהא שאני אשם מעולה, שהרי האשם בא על חטא, וכשהקדיש אחד לקרבנו, שוב אינו יכול להקדיש אחר לאשמו כשהראשון לפניו] ואפי' הקדישו אינו קדוש, אך ע"י תמורה שהמיר בו נתפסה קדושת השני מגזירת הכתוב, וא"כ שפיר אמרינן ביה שבא ע"י עבירה, דהא לולא העבירה לא היה קדוש כלל, בשעת ההקדש [שהי' אשם הראשון לפניו] משא"כ בעולה, שגם זולת תמורה הי' יכול להקדיש השני, לכך תמורת עולה קריבה, ושפיר חילק המרדכי, אלא שלשונו שם קצר, ויש בו דילוג עש"ה], ואולי יש לדון קצת לחלק דבקבורת מתו אית לי' ניחותא גם זולת המצוה, שרוצה הוא לקבור מתו מלפניו ולדחות מטתו, ולכך בעינן בהא בכדי שיעשו, והוא דחוק, ועי' חדושי רשב"א (נדרים ט"ו:) [ובפי' הר"ן שם לא כתב כן] דאפילו יש עם המצוה הנאת הגוף ממש, אמרינן מצות לאו ליהנו' ניתנו, ומ"מ לטעם ההמתנה גזירה שמא יאמר לעכו"מז לעשות יש ליישב קצת דחיישינן הכא כדאמרינן בעלמא, מתו שאדם בהול על מתו חיישינן שמא יעבור על איסור ויש לי בענין זה אריכות דברים אכ"מ וצ"ע לע"ד, ומה שתמה ידידי כתר"ה שי' שקשה בעיניו הגירסא א"ר יהודא א"ר יצחק ברי' דרב יהודא שיאמר האב השמועה בשם הבן, הנה בפסחים (ק"ד:) קראו רב יהודא מר ע"ש

סימן יב וואלקאוויסק

נשאלתי הלכה למעשה בדין אלמנה שנכנסה לחופה בע"ש, אי שרי לבעול בתחלה בשבת

(א) והנה בא"ח (סי' של"ט) פסק המחבר דבעינן ביאה ממש מע"ש, ולא מהני אפי' ייחוד הראוי לביאה, וכ"פ קצת האחרונים שם, והגר"א (באה"ע סי' ס"ב) פסק בפשיטות דאלמנה נמי יש לה חופה, ופי' כן הירושלמי שממנו מקור דין זה, וכ"פ בס' עצי ארזים שם ושניהם לדבר אחד נתכונו להכריע כן מסוגיא דקדושין (ה':) דפריך לרב הונא דס"ל חופה קונה, אמאי לא תני לה במתניתין בדברים שהאשה ניקנית בהם, ואם איתא דחופה אינה קונה באלמנה, מאי פריך, דילמא לא חשיב אלא קנינים דשייכי בכל הנשים, משא"כ חופה דלא קניא באלמנה, דכיון דאינו גומר בה ממילא לית בה ק"ו לענין קנין, אלא ע"כ דמהניא חופה גם באלמנה, את"ד ז"ל. ויש לעיין בזה דהא דעת הרמב"ם והובא כן בש"ע (אה"ע סי' ס"א) דחופה דלא חזיא לביאה כגון חופת נדה לא קניא כלל לענין נשואין, וממילא לא קניא נמי תחלת קנין, והלא בפשוטו הני תלת דמתניתין קנו אפי' בנדה, [אפי' ביאה נמי קניא בה כמבואר דעת הפוס' ודברי הר"ן בכתובו' אכמ"ל בהן] וא"כ לשיטת הרמב"ם נמי תקשה כה"ג, מאי פריך ליחשוב נמי חופה, דילמא חשיב קנינים דשייכי בכל הנשים, [ובגוף הדבר יש לעיין לפרוך בזה ק"ו דרב הונא כיון דחופה גריעה מכסף שו"ב, דהני קנו בנדה וחופה לא קניא, וא"כ הא גופה הוה פירכא לרב הונא, וכה"ג הקשו התוספ' ביבמות (נ"ו: ד"ה רב) ואולי שיטת הרמב"ם בזה דמ"מ במקום דמהני חופה שפיר נדון הק"ו, ויש בזה אריכת דברים אכ"מ]

(ב) והנה הרי"ף לא הביא הא דרב הונא כלל, ומ"מ כתב דמנינא דמתניתין למעוטי חליפין, ולא כתב למעוטי חופה, וכ' הר"ן דספוקי מספקא לי' במילתא דרב הונא, ודעת הרא"ש כגי' הב"י בדבריו, דמילתא דרב הונא אידחיא מהלכה, ולענד"נ להכריח בדעת הרי"ף כהרא"ש, דלא ס"ל להא דרב הונא, דעיקר דסמכי עלה הפו' כרב הונא דהא פריק כל מה דאותיב רבא עליו, כמ"ש הרא"ש בשם ר"ח, והנה בקדושין (יו"ד.) מסיק רבא דביאת קדושין גמר ביאה קונה, והקשה הרי"ף (בפ"י דיבמות) דהתם ילפינן בג"ש דהעראה קונה באשה לבעלה, ותירץ הרי"ף דההיא ביבמות הוה בביאה דלאחר קדושין וקניא לי' כמו חופה ליורשה ולטמא לה ואינך, אבל בתחלת קנין קדושין בעינן גמר ביאה, ולפ"ז אית לן פירכא גמורה על ק"ו דרב הונא, העראה תוכיח שגומרת ואינה קונה, ואיך נילף קנין בתחלה בחופה, וסבור הייתי לומר בזה למאי דבעי הש"ס בקדושין (שם) אי ביאה אירוסין עושה או נשואין עושה, ואם נתפוס הצד דנשואין עושה נדון כן, דהא דמסקינן דבעינן גמר ביאה בקדושין, היינו לחשבה נשואה בביאה בתחלה, שלא קדמו לה קדושין, אבל קושטא הוא דהעראה נמי קניא בה להחשיבה מקודשת לבד, מהאי ק"ו גופי' דרב הונא, מה כסף שאינו גומר קונה, העראה שגומרת א"ד שתקנה, והיה מקום לפרש בזה המשך לשון הבעיא, איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה, נ"מ כגון שהערה בה וקבלה קדושין מאחר, א"נ לכה"ג דקא קני אשה בביאה, ולכאורה למה לי' לש"ס למנקט הא"נ במילתא דליכא האידנא, והא בפשיטו' אתי שפיר נ"מ קמייתא, דשייכא לדידן דקבלה קדושין מאחר אחר העראה, ולפמ"ש היה מקום לומר דלפי ק"ו דרב הונא הא מהני העראה להחשיבה מקודשת לבד, ותתפרש האיבעיא אי בעינן גמר ביאה, היינו שתעשה הביאה נשואין, וא"כ לרב הונא ליכא נ"מ אי קבלה קדושין מאחר, דהא מ"מ מקודשת היא לראשון בהעראה, ואליבי' ליכא נ"מ אלא לכה"ג, ולהכי נקיט הש"ס ברישא נ"מ למאן דלית לי' ק"ו דרב הונא, א"כ אם נאמר דבעינן גמר ביאה, לא קניא העראה כלל, ואם קבלה קדושין מאחר מקודשת לשני, אבל אליבא דרב הונא ליכא נפקותא זו, דס"ס קדושין מיהא איכא בהעראה מק"ו דידי', ונ"מ רק לענין כה"ג כו'. (ג) אבל אי דייקינן, כ"ז אינו, דהא באמת ק"ו דרב הונא מכסף לחוד לא אתא כדפריך עלה הש"ס מה לכסף שכן פודין בו הקדשות, ופשוט דמכסף ושטר נמי ליכא למילף [אע"ג דאין פודין הקדש בשטרות] דמה להני שכן קונין בקרקעות ועבדים, ואיכא הוכחה לרב הונא מביאה כדקאמר הש"ס שם ביאה תוכיח, אבל בביאה עצמה [היינו בהעראה שאנו דנין בה עתה] ליכא ק"ו כלל ודוק, וא"כ ודאי דהעראה לא קניא באשה אף לרב הונא, וביותר דהא רבא הוא דמסיק דגמר ביאה בעינן בקדושין, והא כתב הר"ן בקדושין שם דרבא ס"ל ביאה אירוסין עושה, וא"כ לדידי' העראה אחר קדושין קונה כחופה, ומ"מ לתחלת קדושין בעינן גמר ביאה ולא מיקניא בהעראה, וא"כ בזה מפריך ק"ו דר"ה, דנימא הערא' תוכיח כמש"ל, וכיון דרבא ודאי ס"ל דלא כרב הונא, ודאי דהלכתא כוותי' ודוק, וכדעת הרא"ש בשיטת הרי"ף, ולפ"ז יש לעיין בהא דנקיט הרי"ף למעוטי חליפין ולא נקיט למעוטי חופה, והי' מקום לסייע קצת שיטת הפוסקים דאלמנה לא קניא בה חופה, ולהכי לא נקיט הרי"ף למעוטי חופה דהא לא שייך גם לר"ה באלמנה ודוק, ונקיט חליפין דשייכא בכל הנשים, ומ"מ אין מזה הכרח כלל, דאפשר הרי"ף נקיט בפשיטות מילתא דאשכחן בה תחילת קנין בעלמא בקרקעות ומטלטלין, משא"כ חופה לא אשכחן בה תחלת קנין בשום מקום ודוק, ומ"מ לענ"ד אין לדחות מסוגיא זו שיטת הראשונים ז"ל דס"ל דחופה לא קניא באלמנה] דאפשר דהא גופה פריך הש"ס לר"ה כי היכי דתני היבמה ניקנית בביאה, אף ע"ג דלשיטת הרי"ף ז"ל לא דמיא ביאה זו לשאר ביאות של קניית שאר אשה, דהא יבמה נקנית בהעראה, ובאשה דעלמא בעינן גמר ביאה, וא"כ פרטה המשנה קנין השייך באשה מיוחדת ולא זולתה, א"כ נתני נמי בתולה נקנית בחופה ודוק [ודוחק לומר דהש"ס נחית לכל מ"ש דלרב הונא ליכא למימר גמר ביאה קונה בתחלה, והעראה אחר קדושין משוה לה נשואה כמו שביארנו, דלרב הונא יש ללמוד דהעראה קונה מק"ו, דהא לא אשכחן בזה חילוק בש"ס לרב הונא מלשאר אמוראים ודוק] ובדרך זה מיושב גם מה שהערנו בדעת הרמב"ם לענין חופת נדה, דהכי פריך ליתני חופה קונה בטהורה ודוק. (ד) ואולם לענ"ד מצאתי הכרח בירור בדין זה מהירושלמי גופי' (בברכות פ"ב ה' ה') אמתניתין דתנן התם חתן פטור מק"ש בלילה הראשון ר' בא בשם ר"י ז"א שמותר לבעול בתולה בתחלה בשבת אמר ר' חגי קומי ר' יוסי תפתר באלמנה שאינו עושה חבורה כו' ע"כ, הרי מבואר דס"ל להירושלמי דמותר לבעול ביאה ראשונה באלמנה בשבת, ואע"ג