עמודי אור רכח

אבל בני' של רחל יתגרו בו לעשות ראשית מפלתו [ולכן אמרה זרש שאפי' הוא מיהודה רע הוא מצבך אחרי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפל תפול לגמרי לפניו, כי כן כחו אשר ברכו הזקן, לנצחך אחר תחלת נפילה] וביארנו בזה מה שחשב המקרא אפרים ובנימין ומנשה, הפסיק להעמיד בנימין בין אפרים למנשה, לפי שספר אדונינו דהע"ה את הקורות לאומה הישראלית עד ימיו עם ראשית גוים אשר מלחמתו יותר חיובית, והוא יתד שהכל תלוי בו להשלים השם והכסא, והנה בראשונה נבחר להלחם עמו ולהתגר בו, יהושע משבט אפרים, ואח"כ נלחם עמם שאול מבני בנימין ובימי דוד בהכותו את עמלק היו עמו ממנשה, הם עוררו תחלה גבורה להכריעם, ואחריהם מילא יהודה מפלתו, וזה אומרו לפני אפרים [בימי משה] ובנימין [במלחמת שאול] ומנשה במלחמת צקלג] עוררה את גבורתך להכריעו לתחלת נפילה, ולכה לישועתה לנו לבני יהודה כמשפטינו לשלוט בו אחרי ראשית מפלתו, ולכך אמר דוד בקינה, ידע אשר אליו תסוב המלוכה, כי לא יסור שבט מיהודה, אבל אמר כי לא נדמה לשאול בבחינתו, רק ללמד בני יהודה קשת, שהיא מלחמה כנגד ערף כדרשת חז"ל בהפנותו לנוס, הנה כתובה על ספר הישר ברכת אבינו כי ידי בני יהודה יהיו רק בערף האויב, לא כשאול שהי' מבני רחל להכניע גאון עשו

וגאותו

(ב) הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים, להבין הקריאה והקינה הזאת נקדים מאחז"ל (ירושלמי ברכות פ"ג) אין שואלין הלכה לפני מטתו של מת, והא רבי יוחנן שאל לר' ינאי קמי ערסי' דר"ש בן יהוצדק הקדיש עולתו לבדק הבית, והוא מגיב לי' נימא כד הוה רחיק או כד הוו מסקין לי' את המת] לסדרה [מקום מיוחד], ויש להבין למה שאל ר' יוחנן הלכה זו דוקא ובפרט בעת המרירות בהיותם עוסקי' בהלוית האדם הגדול, ובלי ספק היו חרדים ועצבים על מיתתו, בחר לשאול שאלה שהיא הלכתא למשיחא, והנה במדרש קהלת (ז' פסוק ב') והחי יתן אל לבו זה חי העולמים, שהוא משלם שכר לבר נש על כל פסיעה ופסיעה בגמילות חסדים שמלוים את המת והולכין אחריו, כמבואר בראש המקרא טוב ללכת אל בית אבל, ומדכתיב טוב ללכת ולא כתיב טוב להיות בבית אבל, דריש דהפסיעות וההליכה אל בית אבל הם מצוה כו'] דאמר ר' יונה אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת [פי' וזהו השכר שאף ע"פ שהוא בטל מן התורה בעת היותו לפני המטה, ואין לו לברר ספיקותיו לשאול הלכה, ומבואר הדבר דאסרו לישא וליתן בדברי תורה זה עם זה בהלוית המת, אבל לעצמו מותר להרהר בדברי תורה, וחי העולמים ישלם לו כפעלו ויתן אל לבו להבין ולהשכיל בדברי תורה, ולעמוד מעצמו על בירור ההלכו' והבן] והא ר"י שאל לר"י קומי ערסי' דר"ש בן יהוצדק הקדיש עולתו לבדק הבית מהו מועלים בה, ומגיב לי' משהכהנים מעכבים בשחיטתה מעל, ותשובה זו צריכה ביאור, דבש"ס דילן (תמורה ל"ב.) אמרינן המקדיש עולתו לבדק הבית אין בה אלא עכוב גזברים בלבד, ופרש"י שמעכבים מלשחטה עד יבואו ויעמדו בהקרבתה לפי שהם נקראים לענין זה בעלי הקרבן, וכדרך שאדם צריך לעמד על קרבנו, כן יבואו הגזברים ויעמדו על הקרבת עולה זו, ושם מסקינן בסוגיא דמדרבנן איכא מעילה שני' בעולה זו משום הקדש בדק הבית, ועם כל זה לשון המדרש בלתי הבן שהשיב משהכהנים מעכבים בשחיטתה מעל, משמע שזה תלוי במשך שהכהנים מעכבים בשחיטתה, ומה הוא, גם תחילה שאל לו ר' יוחנן מהו מועלים בה לשון רבים, ופירושו פשוט אם כל אדם מועל בה משום הקדש בדה"ב כשאר הקדישות בדק הבית, והוא השיב בלשון יחיד משהכהנים מעכבים בשחיטתה מעל, וצריך להבין על מי בייחוד השיב שמעל, גם יש לדקדק שאמר משהכהנים מעכבין בשחיטתה, הי' לו (לומר לשון מיושב יותר משהכהנים מעכבים בהקרבתה, שזה כולל גם הזריקה, אבל השחיטה אינה מיוחדת לכהנים לבדם דשחיטה כשירה בזר

(ג) והנלענ"ד ביישוב כ"ז לנכון בעה"י, דהנה בלי ספק העולה מרצה היא לבעליו אע"פ שהקדישה לבדק הבית, שהרי ע"ז לא חל הקדש בדק הבית כלל, ובזבחי' (ק"ג.) אמר ר' ינאי דהמקדיש עולתו לבדק הבית העור שאינו קדוש למזבח ליקרב תפוס לבדק הבית

ולענ"ד נראה דמ"מ אין בו מעלה מחיים משום בדה"ב שנתפס על העור, דהרי העולה בחיי' שהעור עם הבשר ביחד אי אפשר לצייר מעילה והנאה מהעור זולת הבשר, ועיי' חולין ריש פרק ראשית הגז, שאף הגיזה מכחיש בבשר הבהמה, וא"כ כ"ש העור וכן מתבאר מכל הסוגיא דזבחים (ק"ד.) דהעור בעי היתר זריקה להתירו בהנאה, אבל מקמי זריקה אסור הוא בהנאה, ושם נתבאר ג"כ אי זריקה פסולה מתרת את העור, וכן אם הוא חלוץ מהבשר אם הזריקה מתירתו, עכ"פ הרי מבואר דמחיים אף העור אסור מכלל הקרבן ע"ש היטיב, וכיון שהעור חי מהבשר א"כ יש מעילה בנהנה מן העור משום קדושת עולה, ולא אתא איסור קדושת בדק הבית שנתפס על העור וחייל על לאו דמעילה משם עולה שקדם, אלא דמ"מ ממון בדק הבית הוא העור והוא שותפות גמורה בבהמה זו, ואלו יצוייר אופן שאין בו מעילה משום קדושת עולה ודאי חייל האיסור מעילה [ומעל הנהנה] משום הקדש בדק הבית, והנה במעילה (י"ט.) מרבינן בלקח קרבן מדמי הקדש שכיון שנזרק הדם מעל, שכפרת הדם חשובה הנאה, והרמב"ם (פ"ו מה' מעילה) כת' שדין זה דוקא בקרבן עוף או בהמה שיש שם דם לכפר, אבל לא במנחות ע"ש, ובזבחים (ו'.) אמרינן דעולה מכפרת אעשה, ואמרו אין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה בכל עת [כחובתינו השלימה ליוצרינו] ואמרו ראויין היו ישראל להביא קרבנותיהם בכל שעה [לרצות על קצורם בעבודתו ית'] אלא שחוסך הכתוב, (ועיי' מ"א בא"ח סי' א' ס"ק ח') ובעי הש"ס התם אי מכפרא אעשה דאחר הפרשה, ושם (ז'.) מסקינן לה באת"ל דמכפרא אעשה דאחר הפרשה, ומיבעיא לן אי מכפרא אעשה דאחר שחיטה עד שיזרק הדם, וידוע שיטת הפוסקי' דאת"ל פשיטותא היא, ונקטינן מהא שמעתא דאעשה דאחר הפרשה מכפרא, ועשה דאחר שחיטה ספיקא הוא, ומעתה יש לדון דזה שהקדיש עולתו לבדק הבית ותפיס בה הקדש בדק הבית לענין העור מדאורייתא, וכשמעכב בשחיטתה אחר הקדישו, ואח"כ כשיקריבנה הלא היא מרצה גם אעשה שלאחר הפרשה [וענין כפרתו הלא לא יעכב הקדש בדק הבית כמבואר, ופשוט] נמצא הוא כמביא עולתו משלו ומשל בדק הבית, שבלי ספק מעל, שהרי פשוט דשותפות גמורה היא לבדק הבית עם המזבח, דכמו שהעור צריך לבשר בחיי הבהמה כן הבשר צריך לעור, וכיון שיש בקרבן זה דמי בדק הבית שלא ניתנו לכפרתו, והוא מתכפר בחלק בדה"ב עם גוף הקדש העולה שהיא לכפרתו, מעל בשביל דמי בדק הבית, [ועי' נזיר (כ"ו:) בדמי חטאת [שמועלין בהן] המעורבין עם דמי שלמים שאין בהם מעילה] מועלין בכולן. והכא נמי דכוותה] ומעילה זו לא שייכה אלא בו בבעל הקרבן, שניתן הקרבן לכפרתו, ובמה שהוא מתכפר על עשה שבא בשהיית הקרבן [שמעכבין אותו בשביל הגזברים כמו שנתבאר] אחר שהקדישו לבדק הבית מעל, אבל באחר לא שייך מעילה בשום פנים כלל כמשנ"ת

(ד) ומעתה כיון דהש"ס מסתפק תחלה אם מרצה עולה אעשה דאחר הפרשה, אי נימא דלא מרצה, לית כאן מעילה כלל, ולאידך גיסא, למאי דמסקינן באת"ל דאעשה דאחר הפרשה מכפרה, ומספקא לן אי מכפרא אעשה דאחר שחיטה יסתפק לנו גם בזה להקדיש עולתו לבדק הבית אם יש בה מעילה [למקדיש זה] במה שמתכפר אחר שחיטה עד הזריקה, ומעתה יתבארו הדברים לנכון בעה"י, ר' יוחנן נסתפק בכל צדדי האפשר ושאל לרבי ינאי הקדיש עולתו לבדק הבית מהו מועלין בה, דהא איכא מאן דאמר בתמורה שם וכמבואר בזבחים שם דהקדש בדק הבית חל על קדשי מזבח ותפיס למעילה מדאורייתא, ורבי ינאי השיב לו כמסקנא דהלכתא, דלעלמא ליכא מעילה מן התורה, ואף דצריך פדיון לבדק הבית [וממילא גם העור נפדה] כדמסיק הש"ס שם וכשיטת התוס' ע"ש היטיב, מ"מ ליכא מעילה מה"ת כמו שבארנו, וכל זה לכל העולם, אבל למקדיש הזה יש בו מעילה מה"ת משהכהנים מעכבים בשחיטתם, ואהני לי' העיכוב לכפר אעשה דמתחייב בשעת העכבה והשהי', ולכך מעל המקדיש, ודקדק לו ביאור הדבר דלא ליסק אדעתי' דאעשה דאחר שחיטה נמי מכפרא, וא"כ איכא מעילה גם משום כפרה דאחר שחיטה, לכן ביאר לו שהמעילה היא רק מהעיכוב שהכהנים מעכבים בשחיטתה, אבל אח"כ אין בו כפרה למה שמתחייב אחר שחיטה, וא"כ אין כאן מעילה, ונמצא שאין לו תקנה אלא בפדיון [והמתבאר מהירושלמי דצריך פדיון למקדיש בהמה לבדק הבית, ולפי מה שביארנו הדבר מוכרח משום העור דתפיס, ויצא לנו מזה דאם הוממה הבהמה היא צריכה שתי פדיונות אחד לבדק הבית, ואחד למזבח, ככל קדשי מזבח שהוממו,