עמודי אור רכז

הגז"ד, וכדכתיב כי חפץ ה' כו' כמו שביארנו אוקימתא דשם

(יח) ויבא איש כו' ובחור אותו מכל שבטי ישראל ר"ל אפי' בזמן היתר הבמות שהיו גם זרים כשרי' להקריב בבמה קטנה אבל במה גדולה המיוחדת לשם וקבוע' לכל ישראל, בחרתי אותו לי לכהן, לעלו' על מזבחי [ירמוז על עלי' בכבש] כדקי"ל (זבחים ק"ך.) קרן וכבש ויסוד (שהם תנאי המזבח] הם בבמה גדולה ולא בבמה קטנה המותרת לזרים, ולכ"ע מעשה הקטורת נמסרה רק לבני אהרן בציבו' [ועיי' ירושלמי מגילה פ"א ה' י"ב] וזה אומרו, להקטי' קטרת, ואמרו עוד שם (קי"ג.) שבבמה קטנה אין נוהגין בגדי כהונ' אף לעובדים ומקריבים בה, וזה אומרו לשאת אפוד לפני, וביאר לו עוד עיקר ושורש טעותם במעלם שחשבו שחזה ושוק שלהם הוא ממש, ולא משולחן גבוה יזכו בהם וכן בכל חלקיה', ואולם לא כן הוא כי מעלת הכהני' הוא שהניתן להם משולחן גבוה כאישים הוא, ואתנ' לבית אביך את כל אשי בני ישראל, ר"ל חלקם כאשים חשוב מה אש לאכילה אף חלקם לאכילה והוא ממש כדרשת חז"ל בקדושין שזכרנו מן האש כו'] ואין להם זכי' עצמיית בהם

למה תבעטו בזבחי [להבזותו באיחור הקטרת האמורים] ובמנחתי [הנתונה לכם הם החו"ש כי תקחוהו שלא במשפט ותחשבוהו לממוניכם שהוא ירידת המעלה לקדשי ה' כמובן] אשר צויתי מעון, ר"ל שדין זה של חו"ש אינו נוהג אלא במעון הוא במה גדולה הקבועה לציבור ולא בבמה קטנה (זבחים שם) ותכבד את בניך ממני, בהקדמתם קבלת החו"ש להם קודם הקטרת האמורים למזבחי, וזה המשיך לכם עוד טעות ועול אחר, להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל, [הוא קבלתם המתנות מהקדשים הנמשך מטעותם בחו"ש כמו שנתבאר לעמי, ר"ל השייך לעמי, ואין לכם בו זכות, והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל, הנה נתבא' אצלינו במ"א, בכ"ד משמרות כהונה האמורים בד"ה שהיו כסדרן שנים מבני אלעזר והשלישי מבני איתמ' וכן כולם, ומזה יצא לנו שמשמרת בילגה היתה מבני איתמר, ובסוף סוכה הוזכר מה שנקנסה משמרה זו שתהא חולקת לחם הפני' בשבתות משמרתה לעול' בדרום, וידוע שבבהמ"ק הי' המזבח לצד דרום, וצד צפון הי' פנוי (ועיי' זבחים נ"ו.) אבל צד דרום לא נשאר מן הכבש לכותל כ"א י"ב אמה, באופן שלצד צפון המזבח הי' מרווח, וצד דרום הי' קצר וצר, והתוס' בשבועות (י"ז ד"ה ואין) כתבו שבאכילת ק"ק ושירי מנחות הי' האוכל צריך לראות פתח מקום אכילתו בשעת אכילתו, ובמדרש דרשו על פסוק ופחדו אל ה' ואל טובו, טובו זה בית עולמים שנאמר בו ההר הטוב הזה כו', וזה אומרו בכאן כי יבא ויגיע למשפחתך ובית אביך עוד עונש, והבטת [בעת אכילת מנחת לה"פ] צר מעון הוא רוח דרומית הקצרה וצרה כענינה] בכל אשר ייטיב [היא הטובה הסתמיית הרומזת על בית עולמים] את ישראל, ולפי שהגיע כל אשמתם להם בחילול כבוד שמים משגגת הרואה כמו שנת' נגד זה יענש ולא יהי' זקן [תואר לסמוך כפי דת התורה להוראה] בביתך כל הימים כמו שדרשו חז"ל בזה שאין נסמכים לבית עלי, וכל מרבית ביתך ימותו אנשים וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך אל חפני ופנחס ביום אחד ימותו כו', פי' כי באמת הסיב' הרע' בביתו גם מיתה לנקיבה, היא אשת פנחס שנהפכו צירי' ומרירות השמועות הבהילוה והמשורר ברוח קדשו הפליג לדבר על המאורע הגדול הזה (תהילים ע"ח נ"ט) חורבן משכן שילה, אמר ויטוש משכן שילה שלא הי' בנין מקורה כמו ששנינו (זבחים קי"ב:) באו לשילה נאסרו הבמות ולא הי' שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן ויריעות מלמעלן [נטוי לאהל] וזה אומרו אהל שכן באדם, ויתן לשבי עוזו כמ"ש המפרשים, ותפארתו [הוא הארון שאין משפטו להתבזות לצאת חוץ, כמאמחז"ל (תענית ט"ז.) כלי צנוע הי' לכו ונתבזה בעונינו] ביד צר, בחוריו אכלה אש [עיי' מפרשים ואולי ירמוז הכתוב כי האש אשר היתה יוקדת על גבי המזבח, ונפעלת לדבורו ית', ומתאוה להקטרת אשי ישראל וכאשר גרעו חוקה בהעדר הקטרת האמורין כמו שנתבאר למעלה, אשר בסיבת זה נמשך ההרג הרב וחורבן המשכן, נמצא שהאש אכלה [תמורת אכילתה במזבח] בחורי ישראל] ובתולותיו, שבהיות המשכן בשילה ושם היו נקבצים כל ישראל בחגים, ונזכר בסוף שופטים שהיו בנות ישראל חולות בשילה בכרמים, ובסוף תענית זכרו חז"ל כי היו כל אחת משתבחת לפני בחורי ישראל בפאר תהלתה יחס או עושר ויופי) ועתה בחורבן שילה ונהרגו רבים מבחורי ישראל נשבת כל זה, ובתולותיו לא הוללו כתרגומו לא אשתבחן, כהניו כו' המפרשים נדחקו בזה למה לא בכו אלמונותיהן, ולענ"ד יצייר המשורר את גודל השערורי' אשר היתה בשילה ביום המר והנמהר ההוא בהגיע להם השמוע' הרעה כמוזכר הבהל' הנוראה (בשמואל א' ד') והמבשר הי' איש בנימין אחד אשר נס מהמערכ' ולפי הדין אה"ע סי' י"ז סעיף כ') עד א' שמעיד לאשה שנהרג בעלה במלחמה אסורה להנשא [עד שיאמר קברתיו] וא"כ לא הותרו האלמנו' [של הנהרגים בנלחמ'] בעדות המבשר הזה, שהי' יחיד, ולא הזכיר שקברם, וז"ל רמ"א (שם סעיף ה') וכן אשתו אסורה להספידו או ללבוש שחורים כל זמן שאין עדות שהוא כראוי להשיאה עכ"ל, וזה אומרו כהניו בחרב נפלו [כן הי' האמת ידוע] שנפלו בחרב המלחמה ואלמנותיו לא תבכינ', שהיו אסורו' לשפוך מר רוחם ונפשם כמו שנתבאר] ואשת פנחס מתה אחר מות עלי, ולו בא האות אך מיתת אנשים הם שני בניו, אבל מיתת כלתו לא הי' בחייו והבן

(יט) וחז"ל דרשו וכל מרבית ביתך ימותו אנשים שלא היו מגיעים לעשרים, ואמרו עוד אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה, בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה וח"א בתורה ובגמ"ח ואמרו אביי ורבה מדבית עלי קאתו רבה דעסק בתורה חי' ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמ"ח חי' שיתין שנין, הענין כי על ג' דברי' העולם עומד על התור' ועל העבודה [שרשה מצות המעשה] ועל גמ"ח לתקן העולם ולעשות טוב וחסד איש עם רעהו וידוע שחיי האדם הם כמו כן כוללים עולם שלם, [ועמ"ש במגילת קינה לדוד באורך בעה"י] וסתמן ורובן של בני אדם מתים במיתת דרך ארץ, לששים שנה [ע' סוף מ"ק] וכן נגזר על דור המדבר, לכן חלקום לשלשה, כ' שנים ראשונים בשכר מצות המעש', שבהם יכנס האד' לכלל מצות, ובהם יתיסדו לו כל ימי חייו, ועשרים שנים השניים בשכר התורה זכר לדבר בין ארבעים לבינה, לכך רבה שעוסק בתורה חי' ארבעין שנין וכ' שנים השלישים בשכר גמ"ח כמ"ש התנא בן חמשים לעצה, היא מצות גמ"ח [ע' ח"מ ריש סימן צ"ז] וביד כל אדם בין עני ובין עשיר לקיימה וכמובן לכל אדם [ע' ח"מ שם] ובן ששים לזקנה נשוא פנים לדורו עי' ברכות כ"ח.] בהשגחת תיקון העולם וכן אביי עסק גם בגמ"ח והאריך ימים בחלדו בהגיעו לששי' שנה, כי עולם חסד יבנה, אשרי הגבר שלש אלה לו למנה

סימן קכא סווואלק מה שדרשתי בהספידו של הגאון הגדול אור ישראל הצדיק מופה"ד מוהר"ר יעקב מאיר זצ"ל האב"ד ור"מ דק"ק בריסק דליטא

(א) ירושלמי ברכות פ"ב) כד דמך ר' סימון בר זבידא עאל ר' אילא ואפטר עלי' ארבעה דברים תשמישו של עולם, וכולם אם אבדו יש להן חליפין כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה אלו אם אבדו יש להן חליפין, אבל ת"ח שמת מי מביא לנו חליפתו מי מביא לנו תמורתו והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה ונעלמה מעין כל חי, ויש להבין בחשבו דברים אלו הארבעה לתשמישו של עולם וכי אין עוד זולתם, ואי' בדיל ועופרת, גם שאר מיני עץ ואבן שהעולם משתמש בו, גם אמרו מי מביא לנו חליפתו מי מביא לנו תמורתו, מה ביאר לנו בכפל המאמר חליפתו תמורתו

ותחלה נבאר הקינה אשר קונן אדונינו דהע"ה על שאול ויהונתן (שמואל ב' ב') ויקונן כו', ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר, וחז"ל דרשו (ע"ג כ"ה.) ספר הישר זה ספר בראשית דכתיב ביהודה ידך בערף אויביך איזה מלחמה שיד כנגד ערף זה קשת, ונקדים מה שכתבנו בעה"י במ"א כי (בב"ב קכ"ג.) אמרו חז"ל אין זרעו של עשו נופל אלא ביד בני' של רחל, והקשו שם והכתיב ויך דוד את עמלק, ותירצו משום דהיו עמו ראשי אלפים ממנשה ע"ש, ובמגילה אמרו דזרש אמרה להמן אי משאר שבטים אתי מרדכי יכלת לי', ואי משבט אפרים ומנשה ובנימין או מיהודה לא יכלת לי', אפרים ומנשה ובנימין דכתיב לפני אפרי' ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו, יהודה, דכתיב ידך בערף אויבך, וביארנו ההפרש בין נצוח יהודה אותו לנצוח בני' של רחל אותו, כי יהודה אין כחו אלא למחצו אחר שקדמה לו נפילה לעשו, ובפנותו ערף לנוס שאמרו חז"ל (סוטה פ' ח) תחילת נפילה ניסה, אז ישלטו בו ידי יהודה כברכת יעקב אבינו ידך בעורף אויביך כשיפנו לך עורף לנוס, כלשון הכתוב ונתתי את כל אויביך לפניך ערף,