עמודי אור רכד

דשליחות דדרשינן אתם גם אתם שיהא השליח שוה להמשלח בענינו כמש"ל, ובעי האי מ"ד שיהא שוה לו ממש, שיהא ראוי ליטול, ואע"ג דמסקנא דש"ס דילן ביארנו דס"ל דסגי בראוי ליתן מ"מ ראיתי בעה"י דסוגיא אחת (יבמות פ"ו:) מתפרשא שפיר ע"פ שיטת מ"ד דראוי ליטול בעינן וזה פרי', ההיא גינתא דהוה שקל ראב"ע מעשר מינה אזל ר"ע אהדר לפתחה לבי קברי אמר [ראב"ע[ עקיבא בתרמילו ואנא חיי, תו אפלוגי התם בקנסא דעזרא שקנס את הלוים במעשר, חד אמר קנסא לכהנים אפילו עשירים, וחד אמר קנסא לעניים דעניי כהנים לחוד לשקלו ולא עשירים, ופריך הש"ס למ"ד קנסא לכולהו כהנים מ"ט אהדרי' ר"ע לפתחא לבי קברי [הא מצי שקיל ראב"ע בתורת קנסא] הכי קאמר ליה אי דקא אתית בתורת קנסא אית לך ואי קאתית בתורת חלוקה [פי' כדס"ל לראב"ע דמדינא דאורייתא נמי שקלו כהנים בהדי לויים במעשר] לית לך עכ"ה, והדברי' מתמיהי' לכאורה, דס"ס כיון דאהדרי' לפתחא לבי קברי היכי לשקול ראב"ע אם יתרצה ליטול בתורת קנסא, ומה היכר הוה בעי ר"ע בזה

אולם הדברי' מאירי' בעה"י בהקדם הירוש' (פ"ה דמע"ש ה' ד') דמייתי נמי הך עובדא דר"ע וראב"ע וזהו רבי בא משתעי ההן עובדא ראב"ע הוה יליף מיסב מעשרא דחדא גינה, והי' לאותה גינה שני פתחים א' למקום טומא' וא' פתוח למקום טהרה נפק ר"ע לגבי' [דהאי בע"ב] א"ל פתח הה [הפתח הטמא] וסתום הה [פתח הטהור] אין אתא אמור לו בא בדרך הזה הטמא, והוא אינו יכול ליכנוס שם מפני הטומאה] אין שלח תלמידי' [ישראל[ אמור ליה אתם ע"כ, [ביאורו ממש כמש"ל דמאתם מדריש לי' שיהא השליח כחו שוה להמשלח וכיון דתלמידי' ישראל אינו ראוי ליטול לא מצי שקיל גם בשביל ראב"ע] והנה מבואר בסוגיין ועי' תוס' שם (ד"ה מר סבר) ובכתובו' (כ"ו.) ובחולין (קל"ז.) דלראב"ע דס"ל דכהנים מדאורייתא שקלי מעשר כלויים, א"כ הוה קנסא דעזרא דלשקלו כהנים לחודייהו ולויים לא יטלו כלל, ולר"ע דס"ל מדאורייתא הוה מעשר ללויים ולא לכהנים, ובתר דקנסינהו עזרא שקלי כהנים ולויים [ומה שדקדקו שם התוס' דלמ"ד קנסא לעניים, לא מסתברא שיקחו עניי ישראל למ"ד מעשר ראשון אסור לזרים דאתו למיכלי' עיי' תרומות (פ"ט מ"ב) דר"ע לא חייש לתקלה בכה"ג גבי לקט גדולי תרומה, ומעשר עני, ודוק דאולי יש לחלק

אכמ"ל

] (ז) ומעתה למ"ד דבעינן ראוי ליטול הוא נעשה שליח, אבל מי שאינו ראוי ליטול אינו נעשה שליח, א"כ הענין תלוי בזה דלר"ע דס"ל דבתר קנסא לויים נמי בני לקיחת מעשר הם, א"כ לא יזיק לראב"ע מה דאהדר פתחא לבי קברי, דנהי דשליח ישראל לא מצי ראב"ע למשדר דאמעיט מאתם, כיון דדינו ראוי ליטול, מ"מ הא מצי משוי שליח לוי שיטול בגינו, כיון דהוא ראוי ליטול, אבל לראב"ע דס"ל דמדאורייתא הוי שקלי נמי כהנים, ובתר קנסא לויים לא שקלי כלל, א"כ אין לו שום תקנה ליטול המעשר דהוא לא מצי אזיל אמקום טומאה, ולוי לדידי' לאו ראוי ליטול הוא בתר קנסא דעזרא וא"כ לא מצי משוי שליח לוי, והיינו דאמר הש"ס אי דקא אתית [את בכהונתך] בתורת קנסא, כשיטתי דמקמי הכי לא הוה לך, וא"כ בתר קנסא נמי שקלי לויים, אית לך [אנפא ליקח המעשר, דמשוית שליח לוי] ואי קאתית בתורת חלוקה כדסבירא לך דמדינא נמי כהנים שקלי, ובתר קנסא לית להו ללויים זכי' במעשר, א"כ לית לך אנפא למשקל האי מעשר, דמאן משוית שליח, ודוק היטיב כי נכון בעה"י, ומבואר בסוגיא דהאי מאן דאמר אזלא כמאן דס"ל ראוי ליטול

בעינן

[ובזה יתכן לפרש ולהמתיק מה שהשיב ראב"ע עקיבא בתרמילו ואנא חיי, ולכאורה היא דבר קינטור שאין לו שייכות לכאן, אבל הענין מתבאר ע"פ הירושלמי דפריך למ"ד ראוי ליטול בעינן איך זכה ר"ע [בהיותם בספינה עם ר"ג וראב"ע ור"י] המעשר עני לעניים ומשני דהוה קודם שהעשיר, ולפי היסוד זה דוקא בכה"ג הוה מצי ר"ע לזכות מצד היותו עני וראוי ליטול, וזהו תשובת ראב"ע שהבין דעת ר"ע, ואמר עקיבא בתרמילו כלומר בעניותו אהני ליה הזכי' ואנא חיי ודוק]

(ח) ומעתה נשוב לענין זה של בני עלי בענין זכיית המתנות להם שהי' בלתי אפשר להם להפנות לקבל בעצמם כל המתנות, וע"י שליח ישראל ג"כ אי אפשר כמו שנתבאר, והנה בחולין (קל"ד:) מבואר במקום שאי אפשר ליתן המתנו' עצמם לכהן רשאי לשום אותן בדמים ומקיים מצות נתינה לכהן בדמיהן, ועיי' פר"ח (סי' ס"א ס"ק ו') שכן נהגו העם בימיו לשום תמיד המתנות בדמים וליתן הדמים לכהן, וקרא הוא ז"ל תגר עליהם כי לא נכון לעשות כן לבטל מצות נתינת מתנות עצמם כשאפשר ע"ש

ואולם נאמר בענין בני עלי שחשבו דבר זה להכרח גדול, כיון שאי אפשר להם לקבלם בעצמם, ולמשוך הדבר עד עת פנותם מעבודה יפסד הבשר, וביותר לפי שיטתם שמתנות נוהגים אף במוקדשים, אשר זמן אכילתם קבוע ע"פ התורה, ואין למעט הזמן שלא יביאום לידי פסול, לזאת הסכימו הם עם כל ישראל הבאי' שם שיקחו תמורת המתנות דבר אחר, וזה יוכלו ליתן אף לשלוחם שהרי כל שיש צד זכי' למקבל בדבר ההוא יכול לזכות בה לאחר, ותמורת המתנות הלא יוכל ליתן לשליח עצמו במתנה ולא יעלה לו בשביל המתנות לכהן] כיון שאין לכהן זכי' בעצמות הדבר ההוא, וכיון שיכול לזכות דבר זה לעצמו, ממילא יכול לזכות בו בשביל הכהן [וכן הוא מתבאר מדברי הקצה"ח (סימן רמ"ג) שכתב דאע"ג דבתרו"מ ומתנות כדומה טובת הנאה אינה ממון ולא מחשבינן לי' דעת אחרת מקנה, מ"מ בדמי פדיון הבן חשיב דעת אחרת מקנה, לפי שאין הזכי' לכהן על גוף דמים אלו ע"ש, וה"נ דכוותה ממש הוא ודוק]

והי' דבר נקל בזה לבני עלי לזכות במתנות [היינו תמורתן] ע"י שלוחם ישראל, אלא שחשבו עוד דרך יותר נאות מזה, כי לפי דרך הפשוט לא הי' מגיעים להם המתנות עצמם בשום פעם לזאת עשו בענין הגון מזה, וזה אומרו ומשפט הכהנים [ירמוז על לשון הכתוב וזה משפט הכהנים כו'] את העם [ר"ל שנאותו בו הם והעם לקבל בזכות חלקם חובת המתנות] כל איש זובח זבח ובא נער הכהן [הוא שלוחם ישראל] כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו [פי' שהי' למזלג שלשה שינים שיוכל להעלות שלשה חתיכות מהדוד או הקלחת כו'], והכה בכיור או בדוד כו', וכך נתרצו שכל שיעלה המזלג יזכה בו הכהן תחת זכות מתנותיו, ומכלל הדבר נשמע שאם עלו בשלש השינים לפעמים שלש חתיכו' שלו ממש היינו הזרוע, והלחיים [שהם מחוברים בראש הלשון שביניהם, ונחשבים לחתיכה אחת] והקיבה היו נוטלים אותם ממש כיון שבתורת דמים באו לידו ע"ד שנתבאר, וזה אומרו יקח הכהן בו ר"ל בעד הנער הזה שלוחם הי' חשוב לקיחה לכהן, וזה לא הי' אפשר כ"א באופן זה, ואומרו ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשילה, אולי יכוון כי רק מישראל הזובחים זבחיהם עשו כן, אבל לויים וכהנים שהם פטורים מנתינת זרוע לחיים וקבה, לא לקחו מאתם מאומה

(ט) והמתבאר משטיחת המאמר כי בזבחי הקדשים ידבר, כמו שסידר להלן גם בטרם יקטירון החלב כו', וזה צריך ביאור כי לפי הדין הקבוע לנו (חולין ק"ל.) אין המתנות נוהגין במוקדשין, וחטאם המבואר להלן הוא קבלם החזה ושוק טרם הוקטר החלב, ואולם נדקדק קצת שכאן שאל הנער בשר לצלות, וביאר לו שלא יקח מבושל, מה צורך הודעת הכתוב זה, והאיש הזובח השיבו קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשיך, מלת כאשר לתאר לנו רק איכות הדבר ולא כמותו, ובלי ספק הודיע לנו המקרא בזה שום פנים בענין

ותחלה נעמוד על עיקר הדין, שנינו בתורת כהנים והובא בש"ס (פסחים נ"ט.) יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אמורים, ת"ל והקטיר הכהן את החלב המזבחה והדר והי' החזה לאהרן ולבניו יכול נטמאו אמורים או שאבדו לא יהיו כהנים זכאים בחזה ושוק, ת"ל והי' החזה לאהרן ולבניו מ"מ [ובת"כ הגירסא גם ברישא זכאים כו', וידוע שלשון רשאים וזכאים אחד הוא, ענין זכות] ונבאר תחלה חקירת המל"מ (בה' מעה"ק פ' י"א ה' ד') אם דין זה הוא גם בחלק הנאכל לבעלים שאסורים לאכול עד שיקטירו האימורים או אינו מיוחד אלא בחלק הכהנים, ופשוט לו שאף דין הבעלים כן הוא, והצל"ח בחידושיו למס' ביצה (כ':) צידד בזה פנים לכאן ולכאן, [ודע דלכאורה יש להכריח מסוגיא דפסחים (ע"ז:) כהמל"ט דגם בחלק הבעלים בשלמים נאמר דין זה שאסור להם לאכול קודם הקטרת האימורין, דהא ילפינן התם ק"ו שזריקת דם מעכבת אכילת הבשר ואימורין, ומה אימורין דכי ליתנהו לא מעכבי כי איתנהו מעכבי, דם כו' משמע דגם בחלק הבעלים מעכבים האימורין ע"ש, ומ"מ אין זה מוכרע די"ל דה"ק ומה אימורין לגבי חלק הכהנים דכי ליתנהו כו', דם דכי ליתי' מעכב חלק הבעלים