עמודי אור רכג

זכה מאן דאמר הראוי ליטול כ"ש ליתן ומ"ד הראוי ליתן אבל ליטול לא [כ"ה הגירסא כתובה והמפרש היפך הדברים אבל אין דבריו מיושבין] מתניתא פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה דתנינן תמן תן גט זה לאשתי שכן ראוי לקבל גט בתו ושטר שיחרור זה לעבדי שכן ראוי לקבל גט שחרורו, ותנינן התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר יחזיר והעבד ראוי הוא להוליך את הגט פתר לה לצדדין והא מתניתין פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה דתנינן תמן עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו ור"ע ראוי ליטול הוא פתר לה קודם שהעשיר ואפי' תימר משהעשיר תיפתר כשהי' פרנס ויד פרנס כיד העני מילתיה דריב"ל אמרה הראוי ליטול זכה דאריב"ל בבעה"ב עשיר נחלקו אבל בבעה"ב עני מתוך שהוא ראוי ליטול זכה, ע"כ, והמפרש נדחק בכל לשון הירושלמי ולא העלה בו ביאור נכון, ולענ"ד יתבאר בעה"י ויש בו קצת חלוף בגרסתו, ונקדים לזה איזה הקדמות, הנה בפ"ק דגיטין (י"א:) פליגי אמוראי בטעמייהו דרבנן דס"ל יתננו לעני הנמצא ראשון ולא זכה איתו עני שליקט בשבילו, איכא מאן דס"ל משום דהוה חוב לעניים אחרים לכך לא זכה, ולכך בעני דמצי זכי לנפשי' זכי נמי לחברי' דמדמה לה שם לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים שלא קנה ואם חייב לתופס קנה כשתופס בשביל אחר משום מגו, ואיכא מאן דמפרש התם טעמייהו דרבנן משום דכתיב לא תלקט לעני ולטעם זה אין חלוק בין עני ובין עשיר

(ג) ולמאן דס"ל בעשיר מחלוקת יש להירוש' שיטה אחרת מש"ס דילן ומפרש לי' שאין אדם נעשה שליח בדבר שאינו שייך בו, וכה"ג איבעי לן בש"ס דילן (גיטין ס"ב:) פשיטא איש הוה שליח להולכה שכן בעל מוליך גט לאשתו ואשה הויא שליח לקבלה שכן אשה מקבלת גיטה מיד בעלה, איש לקבלה ואשה להולכה מאי, ופשיט לה מדתנן האומר התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי כו' מאי לאו בחד שליח, וש"מ שאחד כשר לקבלה והולכה, וע"כ הוא איש או אשה, ומסיק הש"ס דבאמת האיש ראוי להיו' שליח לקבל' שכן אב מקבל גט לבתו, וע"פ היסוד הזה ס"ל להירושלמי שאין אדם נעשה שליח לדבר שאינו שייך בו, ונפרש תחילת הירושלמי מבלי שנצטרך להגי', דמפרשי אמוראי זכה דמתני' דר"א ורבנן פליגי עלי'] חד אמר הראוי ליטול זכה, ר"ל דמתניתין דקתני לר"א זכה היינו בראוי ליטול בעני, ומ"מ פליגי רבנן עלי' מטעם לא תלקט לעני, וא"כ ליכא לאוכוחי ממתני' דאין אדם נעשה שליח בדבר שאינו שייך בו, דהכא גזה"כ הוא אפי' במי ששייך בו לעצמו אינו יכול לזכות לאחר משום דכתיב לא תלקט לעני, וחרינא אמר הראוי ליתן זכה ר"ל דמפרש זכה דמתניתין בעשיר, וא"כ לא פליגי רבנן אלא בעשיר מה"ט הואיל ואינו ראוי ליטול, אבל בעני מהני, היינו דקאמר מ"ד הראוי ליטול פי' ועל זה פליגי רבנן כ"ש דפליגי בראוי ליתן היינו עשיר וסברי רבנן דלא זכה, מ"ד הראוי ליתן פי' דמפרש מתניתין דבעשיר מחלוקת, ומשום דאינו ראוי ליטול ס"ל לרבנן דלא זכה, אבל ראוי ליטול לא פליגי רבנן, וא"כ יצא לנו הדין דבכל מקום בעינן ראוי בעצמו לאותו דבר ואז מהני שליחותו, וקאמר הירושלמי מתניתא פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה, פי' על המ"ד דמוקי מתני' בעשיר אבל בעני הראוי ליטול כ"ע מודו דזכה [ולגרסת המפרש והשדה יהושע שמהפך גירסת הירושלמי מ"ד הראוי ליתן כ"ש ליטול ומ"ד הראוי ליטול אבל ליתן לא, יתפרשו הדברים יותר פשוט, דפליגי בעלמא אם בעינן הראוי ליטול [כבש"ס דילן לענין שליחות קבלה] או סגי בראוי ליתן (כיון שיש לו עכ"פ צד שייכות באותו דבר, וכדמסיק ש"ס דילן בגיטין שם דאשה נמי הויא שליח הולכה אע"ג דלא שייך בה הולכה לעולם, והיינו דסגי במה שהיא שייכה בקבלת גיטה והכל תלוי באוקימתא דמתניתין דאי מוקמינן לה בעני א"כ טעמא דרבנן משום לא תלקט לעני, ולא מוכח דנבעי בעלמא ראוי לאותו דבר ממש [היינו ליטול] ואי מוקמינן בעשיר, ע"כ טעמייהו דרבנן דבכל מקום ראוי ליטול כמו שנתבאר ודוק] אלמא דלא מהני השליחות אלא בראוי לאותו דבר ממש, ותנן התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי כו' כנ"ל הגירסא והוא פשיטו' ש"ס דילן, נקיט לי' הירושלמי לפירכא, ומשני דאע"ג דמתניתין ע"כ מתפרשא בחד שליח [כדיוקא דש"ס דילן] מ"מ יש לומר דאיש ראוי לשליחות קבלה, שכן ראוי לקבל גט בתו [כדמסקינן בש"ס דילן] כנ"ל הגירסא נכונה כאן, תו פריך מדתנן תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומפרש דע"כ להאי מ"ד דבעינן ראוי לקבלה א"כ מתני' בנותן לעבד מיירי (דהא לרבנן התם נשתחרר העבד בקבלה זו] וכדקי"ל (גיטין כ"ג:) שהעבד מקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו של חבירו, וא"כ מפרש רישא תן גט זה לאשתי דס"ד לפרש בנותן ביחד לאחד גט לאשתו ושטר שיחרור לעבדו, וכיון דלהאי מ"ד בעי ראוי ליטול לא משכחת זכיית שיחרור לעבד אלא בנותן ביד עבד, וא"כ היכי מהני והלכתו הגט לאשה, והעבד ראוי להוליך הוא את הגט, בתמי' ומשני פתר לה לצדדין, ר"ל דתן גט זה לאשתי מיירי באדם הראוי להוליך, ושטר שיחרור מיירי בעבד, ודוק היטיב בכ"ז כי לענ"ד נכון הוא בעה"י, ופריך עלי' תו מר"ע שזכה מ"ע לעניים ופריק לה שפיר ומסיק הירושלמי דריב"ל נמי ס"ל הראוי ליטול דוקא זוכה דמפרש למתניתין בעשיר מחלוקת אבל בעני רבנן נמי מודו [והכי מוקים ריב"ל למתניתין בש"ס דילן בב"מ ט':] וא"כ ע"כ מהאי טעמא הוא כמי שנתבאר דבעינן בכל מקום ראוי

ליטול

(ד) ובזה עולה כהוגן מאוד דרשת הספרי ונתן לכהן ולא לשלוחו של כהן, היינו שלוחו ישראל, ובשיטה זו הוא עומד דבעינן ראוי ליטול, אבל מי שאינו ראוי ליטול אינו זוכה אף בנתינת אחר, וכמפורש בירושלמי בזכיית ר"ע במ"ע כמו שנתבאר שהוצרך לומר שהי' ראוי ליטול לכך הי' אפשר לו לקבל המ"ע לזכות לעניים וקיים ר"ג מצות נתינה כחובתו בשעת הביעור, ודע דמ"מ ש"ס דילן לא סבירא ליה כלל שיטה זו ויש לזה פנים אחרים בש"ס דילן כמו שאבאר בקצרה, דטעם דעשיר לא מצי זכי בלקט ופאה בשביל עניי, והיינו מטעם תופס לבע"ח, פי' שהרי שאר עניים היו יכולי' לזכות מעצמ' בפאה זו ונמצא זה בזכייתו חב להם, וכ"ז אינו שייך במ"ע או שאר מתנות שאי אפשר לזכות בהן שלא מדעת הנותן, דא"כ אין זה חוב להם דהא אין יכולים מעצמם לזכות בהם ולש"ס דילן ענין זה לא שייך אלא בלקט שכחה ופאה [וכן במציא'] אבל במתנו' דבעי נתינה ודאי יכול ליתן לשלוחו של הראוי לקבלם, אע"פ שאין השליח שייך בזה דהא הירוש' פריך עלה ממ"ע שניתן לר"ע, ולש"ס דילן במ"ע לא מקרי חב לאחריני כיון שלא היו יכולים לזכות שלא מדעת הנותן, כ"כ הרשב"א בחי' ושאר מפרשים, ויש לפרש הירושל' ושיטתו בשני פנים או דס"ל דגם זה מקרי חב לאחריני כיון שבקבלתו שוב לא יוכלו האחרים ליטול לעולם מ"ע זה או דגזה"כ הוא כי היכי דילפינן לשאר מילי מאתם גם אתם להשוות השליח למשלח לענין בני ברית וכדומה, הכי נמי ילפינן להשוותן לגמרי שיהא גם הוא ראוי לזכות זה לעצמו, והכי קי"ל באמת גם לענין עבד שאף ישראל יכול לקבל לו גט שחרור, ולא איכפת לן במה שהוא אינו ראוי לקבל גט שחרור לו, ויתבאר מזה דלש"ס דילן יכול ליתן מתנות, לשלוחו של כהן, וכ"כ הפר"ח ביו"ד סי' ס"א, ומ"מ דרושינו זה תקעתי יסודו ע"פ הספרי ושיטת הירושלמי ודוק

(ה) ודע דלפי המתבאר שיטת הירושל' בענין אחר ביסוד הדבר, דכמו דס"ל להירושלמי דמי שאינו ראוי ליטול אינו יכול לזכות אפי' במ"ע וכדומה שהנותן נותן לו מדעתו בשביל אחד ומ"ז סובר הירושלמי דלא מצי משוי שליח, משום דחב למקבלים אחרים, אע"פ שלא היו יכולים ליטול מעצמם, וביסוד זה דמקרי חב לאחריני אף במה שלא היה בידו לזכות בעצמו, כל שיש בזה צד חוב אחרי קבלת השליח [ששוב לא יהי' ביד הנותן ליתנה לאחר] לא מהני השליחות אבל ש"ס דילן לא סבירא לי' הכי כמ"ש] ולפ"ז יצא לנו הדין דה"ה היכא דהמקבל משוי שליח ג"כ לא יחול בשיש צד חוב לאחר אע"פ שלא הי' תלוי בדעתו של אחר, מ"מ כך משפט השליחות שלא יהא בשעת עשיית השליח צד חוב לשום אדם אפי' בכה"ג, ולפ"ז מה שמבואר בירושלמי (פ"א דגיטין ופ"ד דמ"ש) שאין אדם יכול לעשות שליח לקבל לו מתנה מחבירו, ופריש טעמא בירושלמי משום דלא מצי הנותן למיהדר בי' והוא על דרך שיטת הירושלמי, דאע"ג דמדעתי' יהיב מ"מ כיון שימשך מזה צד חובה לא מהני השליחות, אבל לפי שיטת ש"ס דילן דבכה"ג לא מקרי חב לאחרינא כמו שביארנו, א"כ הדין נותן שאדם יכול לעשות שליח לקבל מתנה, והרבה מרבותינו האחרוני' נ"ע הביאו הירושל' הזה בפסקיהם, ולענ"ד הדבר ברור כמו שכתבנו בעה"י

(ו) עוד ראיתי לבאר יסוד השני של הירושלמי דס"ל דכל שאינו ראוי ליטול מצד עצמו מתנה זו אינו יכול לזכות להיות שליח להראוי לה, ולענ"ד מדריש לי הכי מקרא