עמודי אור רכא

יתכן לעשותן עתה, כדי לאכלן עם בשר קדש, וכן הוא דרך בני אדם לתקן מאכלו בעת צרכו ולא מקודם, וכשיעשנו על דעת לאכלו עם הקדש, בלי ספק ישמרנו על טהר' הקדש בעשייתו ומקוד' יתכן שלא הוכש' כלל] אבל הניתן לתוך המאכל לתקנו, והם א' מהשלש' שזכרנו [יין, ושמן, ושום כתוש בשמן] מובן הדב' על דרך ההוה כי לא עתה דרך היין בגת, ולא עתה כתש השמן בבית הבד, וכפי ההוה כבר הי' לו יין חולין או תרומ', וכן שמן [הניתן בעינו, או לתוך השום כמו שנתבאר ועי' מפרשים בפ' אחימלך עם דוד שסתם אכילתן היתה תרומה ע"ש, והנה זה הבא לתקן הלא מובן כי לא נשמר מתחלתו על טהרת הקדש [על דרך ההוה שבו ידבר הכתוב בכל מקום] ובמגעו לגבי הקדש נחשבנו כאלו נגע בשרץ, והנוגעים זה אחר זה יטמאו ויפסלו כסדר מנין הטומאות בקדש, עוד נקדים ששם פסול אינו לשון תורה רק לשון משנה, אבל מצינו שדרשו חז"ל (זבחים צ"ז) כל אשר יגע בבשרה יקדש, שאם פסולה היא תפסל, א"כ יקדש בלשון התורה והנביאים יתבאר לפי ענינו, פסול

(יג) והנה לדעת כל המפרשים לשון ישא איש בשר קדש בכנף בגדו בלתי מיושב, למה זכר כלל נשאו אותו, לא מבעיא לשיטת רש"י שהכנף אינו נמנ' כלל [ולא נגע במאכל] אלא אף לשיטת התוס' שהכנף נחשב ראשון, מ"מ לשון ישא אינו מיושב, הי' לו לומר הן יגע בשר קדש בבגד ונגע בגדו אל הלחם כו', ואולי לדעתם הענין מתפרש כך, שע"כ היין והשמן של נסכים ודומיהן הי' לפי שיטת פירושם, ובקדש הם, והשרץ בהכרח בא במקדש בצד סיבה ומקרה, ושנינו (סוף עירובין) שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו [אף דר"י פליג ואמר בצבת של עץ, אולי מיירי שלא מצא צבת] ויספר הכתוב כי בהוציאו אותו מן העזרה בכנף בגדו נגע באוכלין שפרט הכתוב, [ונ"ל פרפרת נאה למה שפרטה המשנה הוצאת הטומאה באבנט, ולא באחד משאר בגדי כהונה, והנה לדעת הרמב"ם שפסק (בסוף ה' כלאים ובה' כלי המקדש), דכלאים דבגדי כהונה אסורים שלא בעידן עבודה אף במקדש, הדבר מתבאר בפשוטו, שהכהן המוציא את הטומאה ואינו עובד אז, אסו' לו ללבוש האבנט שהוא כלאים, ומחוייב להסירו מעליו תיכף בסורו מלעבוד [עבודת הקרבנות] לכך מוציא הטומאה בהמיינו שאינו עליו, משא"כ שאר בגדי כהונה שעליו הם, ואין חובתו להסירם, אולם גם לדעת הראב"ד ויתר המפרשים דכלאים דאבנט הותר לכהן אף שלא בשעת עבודה, מ"מ צריך הכהן להוציא הטומאה בהמיינו לפי ששאר בגדים אם יתפוס את השרץ בהם נמצא השרץ חוצץ בין הבגד לבשרו, ואז הוא בטל ממ"ע של לבישת בגדי כהונה, וזה מבואר בש"ס וברמב"ם ז"ל (פ"י מה' כלי המקדש ה' ז') וצריך להזהר בשעה שלובש שלא יהא אבק בין בגדו לבשרו ולא כינה כו', ושלא תכנס הרוח בשעת העבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו ולא יכניס ידו תחת כו' עכ"ל אבל האבנט שהי' ארוך ל"ב אמה ואין ארכו לעכובא, רק כל שמקיפו סביבו קיים מצות לבישת הבגדי', ולכך הי' מוציאו בהמיינו דוקא, שלא יבטל בשעת הוצאותו, ממצות לבישת הבגדים כמשפטם, והבן זה יפה יפה] ולפי היסודות שהנחנו יש לפרש המקרא בשני פנים, ונאמר שהבשר הי' קדש מקודש הנאכל בקדושתו כחוק התורה, וכבר התבאר כי המאכל שתקן לו לאכלו עם הבשר קדש, נעשה על טהרת הקדש, אך ניתן לתוכו יין או שמן או שום כתוש בשמן, ומשקין אלו [לפי ההוה] לא נשמרו ע"ט הקדש, והרי הם חשובי' לגבי הקדש כאלו נגעו בשרץ, וא"כ לדעת האומרים חולין שנעשו ע"ט הקדש כקדש הם, למנות בהם סדרי הטומאו' עד רביעי כמו שהוא בקדש גמו' א"כ כך הי' היין [או השמן או השום] ראשון, והמקפ' הנזיד] שני, והתמיטה [הלחם] שלישי, ובשר קדש שנגע בלחם רביעי בקדש ונפסל, ולדעת הסוברים דחולין שנעשו עטה"ק לאו כקדש הם למנות בהם ראשון ושני כו' נאמר בביאור המקרא, דכמו שהמשנה תדבר תמיד במנין הטומאו' ראשון ושני בחולין ושלישי בתרומה וד' בקדש, ולא תזכיר כלל מגע השרץ [עיי' בכל מס' טהרות ובש"מ] אלא תשנה דרך קצרה מנין הטומאו', והדבר מובן למבין עם תלמיד שבנטמא בשרץ שהיא הטומאה הסתמיית כמ"ש] תדבר, כן יתפרש לנו גם המקרא, שבשאלו אותם ארבעה שנגעו זה בזה ומיירי שהשלשה יין ונזיד ולחם הי' של תרומה, והרביעי הוא קדש היפסול, הדבר מובן ששאלתו היא כשהראשון נגע בשרץ ולכן קיצר המקרא ולא זכר מגע השרץ כלל, כמו שנבאר בע"ה

ומעתה שאלתו מתפרשת בפשוטה שלקח הבשר קדש והגיעו אל הלחם שבמאכלו שתיקן לו, והלחם נגע אל הנזיד שעמו, והנזיד אל היין שעמו [או שמן או כל מאכל שהוא שום כתוש בשמן כמ"ש] והיין או השמן או השום נטמאו במגע שרץ על הפנים שכתבנו] היקדש, ר"ל היפסל בשר הקדש כדין רביעי בקדש שהוא פסול ולא טמא, ויענו הכהנים ויאמרו לא

(יד) אמנם לפי דרכינו מה שתפס בשאלתו הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו, זכרון הבגד הי' נצרך לענין עומק השאלה, כמו שיבא נכון, בהקדם הא דקי"ל (שבת ט"ו.) שלמה גזר טומאת ידים לקדש, וקי"ל נמי כחכמי' דידים (פ"ב מ"ב) דאין ידים מקבלות טומאה אלא מראשון, ואין השני מטמא את הידים, וכן אין היד שהיא שני' [כשנוגע בראשון] מטמאה חברתה, אולם לענין קדש קי"ל (חגיגה כ':) היד מטמאה חברתה, ויש להסתפק אם היד נוגעת בשני, או שלישי, או רביעי, בשעה שהן נוגעין כולן בראשון כסדורן, אם היד טמאה לקדש או לא, ולענ"ד פשוט דלקדש היד מיטמאה בכה"ג, ויסוד לזה דבחגיגה (כ"ד:) פליגי אמוראי בהא דיד מטמאה חברתה לקדש, חד אמר בחבורין שנו, פי' בשעה שהיד נוגעת בטומאה נגעה בה חבירתה, אז חבירת' טמאה, דגזרינן דילמא נגעה בטומא', וגזרו על השני' טומא' משים גזירה זו, והט"א בחי' שם חילק בין גזירה זו להא דתני שם בסיפא אוכלין אוכלין נגובין בתרומה אבל לא בקדש, ג"כ גזירה כזו שגזרו שלא יאכל חילין תיכף סמוך עם אכיל' הקדש, כשידיו מסואבות, דחיישינן דילמא נגע בקדש שבפיו, ושם לא טמאו את הקדש משום גזירה זו בדיעבד, דהתם אית לי' היכרא, שהרי הקדש אכל תחלה בתחיבה לתוך פיו בצרור או קיסם, ומדכר דכיר, ולפ"ז בחבורי אוכלים באוכלין שנסתפקנו, דלית לי' הכירא, שפיר קמה הגזירה לטמא [לקדש] היד הנוגע באוכלים הנוגעים בראשון, דילמא נגע ביד עצמה בראשון, עוד יש להכריח כן, דאף דקי"ל שם כמ"ד דאף שלא בחבורין יד מטמא' חבירת' לקדש, מ"מ הא פרכינן שם למ"ד בחבורין, משמעתא וברייתא דמחלק בין ידו ליד חבירו אם נוגעת באותה יד או בשני', ופי' הט"א דהכי קא קשיא לי', אי בחבורין מיירי אפי' יד חבירו נוגעת בשני' כשהן כולן בחבורין מ"ט לא יטמאו עש"ב, הרי דמתבאר זה לסברא פשוטה, והש"ס פריך מינה דבחבורין אפי' יד חבירו נוגעת בשני' טמאה [והוא משום הך גזירה דילמא נגעה בטומאה עצמ' שהיא בחבורין] וסברא זו קיימא גם למסקנא, דבחבורין [לענין דינינו שכתבנו] טמא, דהא חומרא נקטינן שם במסקנא, כמ"ד דאפי' שלא בחבורין יד מטמאה חבירתה, אבל להקל [מה שהו' פשוט מסברא וסוגיית הש"ס למ"ד בחבורין דטמא'] לא שמענו, והדין דין אמ' לענ"ד דבכה"ג בחבורי אוכלין בראשון, היד הנוגעת אפי' באחרון [שהוא טמא או פסול] טמאה לקדש, וממילא הויא שני' שהיד כל שיש עלי' טומא' מדבריהן, שני' היא לעולם, וזה מבואר הטיב שם ודוק

(טו) ועתה כפי הפירוש שכתבנו שהלחם והנזיד והיין [שהוא ראשון כמשנ"ת] היו בחבורין, אלו הי' תופס בשר קדש בידו בלי שום הפסק בין ידו לקדש, הי' הדין משתנה, כי היד היתה חשובה שני' לקדש משום חבורין לראשון, והי' הבשר חוזר להיות שלישי ממגע היד, שטמאתו, והיא שני' כמשנ"ת, והשלישי יקרא טמא בקדש לא פסול, גם חגי רצה לבודקם אם בקיאין הם בטומאת רביעי בקדש, לכן הסכים לשאלם באופן שלא יהי' שם טומאה לבשר מכח היד, כגון שתפס הבשר ע"י מפה, דהשתא לא נטמאה היד כלל, שהמפה שהיא טהורה לגמרי [דהא כלי או בגד אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה] מפסקת בין הטומאה ובין היד, ואין שייך טומאת חבורין בכה"ג, ועיי' חולין (ק"ז.) וברמב"ם (פ"ח ה' אה"ט ה' ט') וזה ברור. וכה הי' דברי הנביא הן ישא איש [ר"ל יטול כלשון הכתוב שא נא כליך כתרגומו סב, וכדומה] בשר קודש, ממש כפשוטו כמשנ"ת, בכנף בגדו, פי' שיטול הבשר קדש בכנפו שמפסקת בין ידו לבשר, ונגע בכנפו [ר"ל כמו שהוא תופס הבשר בכנפו וגם לדעת רש"י כך הוא מתפרש שנגע בדבר הנתון בכנפו והכריח כן עש"ה] נגע בו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין או שמן או מאכל [השום] היקדש כדין רביעי בקדש שהוא פסול, ויענו הכהנים ויאמרו לא, נשתבשו בזה כמבואר לדעת רב, ונתיישב מה שדקדקנו שביין אמר היין, בה"א הידיעה כמו שהוא דרך