עמודי אור רכ

ולא מטמאו אף מתורת אוכל, כמו דהוה בס"ד אליבא דרב כמו שבארנו] על כרחך כשמואל ס"ל, ולשמואל הניחא אי סבר לה כרב דתני משקי בית מטבחיא, ומפרש לה שמואל לענין לטמא אחרים דבחולין מטמאין אחרים מדרבנן, ועל משקי ב"מט לא גזרו, אבל משקי בי מדבחיא [יין ושמן] אחריני נמי מטמאו דס"ל בקדשים טומאה עושה כי"ב [או משום חבת הקדש כמ"ש] רביעי הוא דלא עביד חמישי הא שלישי עביד רביעי [אף שכאן ע"כ מטומאת משקין לטמא אחרים מיירי כמבואר] אלא אי סבר לה כלוי דתני משקי בי מדבחיא מאי אריא רביעי דלא עביד חמישי [ע"י דין משקין לטמאות] אפי' שני ושלישי נמי לא עבדי, על כרחך כרב ס"ל, ודוק היטיב כי השמועה מתפרשת יפה ע"פ היסודו' הנאמני' שכ' בעה"י

(י) ודע דבשמועה זו דדייקינן לרב מ"ט אשתביש כהני בשאלה ראשונה ולא בשני', ומשני הש"ס בקיאין הן בטומאת מת ואין בקיאין בטומאת שרץ, נלענ"ד טעם בזה, דבפסחים (י"ח:) דרשינן תרי קראי דאין טומא' עושה כי"ב, במשקין הבאין מחמת שרץ, ומשקין הבאים מחמת כלים, ואפשר הוה ס"ל לכהני דמת לא ילפינן מינייהו, ועי' חולין (ל"ו:) מצריך הש"ס תרי קראי למת ושרץ גבי הכשר, דלא ילפי מהדדי ע"ש, ועי' תוס' ב"ק (כ"ה:) לכך טיהרו רביעי הבא מחמת שרץ, משום דאין טומאה עושה כי"ב ולא הוה ס"ל דבקדשים טומאה עושה כי"ב, וגם חיבת הקדש לא הוי סבירא להו לכהני, ובמת עמדו על ההלכה כהוגן [ולא מטעמייהו] דנעשה רביעי ע"י אוכל מטמא אוכל, ואפשר הוה ס"ל דהני תרי קראי [במשקין הבאין מחמת שרץ ומשקין הבאין מחמת כלים] שאין טומאה עושה כי"ב הוו שני כתובי' הבאים כאחד ואין מלמדין

(יא) רבינא אמר התם רביעי הכא שלישי, הנה רש"י לשיטתו נדחק דרבינא ס"ל דאוכלין הנוגעי' במת נעשו אב הטומאה, והתוס' תמהו ע"ז, וכן הט"א בחי' לחגיגה כ"ג. ולענ"ד נראה להליץ בעד רבינו ז"ל, שאין כוונתו שיהיו האוכלים אה"ט ממש, אך דעתו ז"ל לפי מה שיתבאר לפנינו בס"ד דהלחם והנזיד והיין כו' זה עם זה הי', וקי"ל (עכומ"ז ל"ז.) ובנזיר (מ"ב:) טומאה בחבורין גבי מת דאו' כהסכמת הראשונים רובם נ"נ] פירש דאדם הנוגע במת, אדם אחר הנוגע בו בשעה שהוא נוגע במת, חשוב כנוגע במת עצמו וטמא שבעה, אבל השלישי דיקרב בדיקרב, טמא טומאת ערב, ועי' מל"מ (פ"ה מה' טומאת מת) שכתב לשיטת כמה ראשונים דגם כלים הנוגעי' במת יש להם חומר טומאה בחבורין, ופלפל שם אי דאורייתא אי מד"ס, עכ"פ קדומה היתה גזירה זו ומקובלת, ויש לומר שדעת רש"י באוכלין ומשקין גבי מת ג"כ דין חומר טומאה בחבורין יש להם, להחשיב האוכל השני הנוגע בראשון בשעה שהוא נוגע במת, כאלו נוגע במת עצמו, ויחשב ראשון לטומאה, דהא אוכלין ומשקין לעולם אין נעשין אלא ראשון, ולמנינו כתב רש"י דהוה ראשון אה"ט, פי' למנות השני ראשון והג' שני והד' שלישי, וזהו שחידש רבינא ואם הוא קצת דוחק בלשונו הטהור, מ"מ דינו יתכן ודוק

(יב) אחרי ההצעות שערכנו בפירוש השמועה לרבותינו ז"ל נאמר כי אולי יתכן לפרש המקראות בדרך אחר מסכמת ג"כ עם שיטת הש"ס, ותחילה נאמר כי מה שתפס בשאלתו פרטים אלו, לחם, נזיד, יין, שמן, כו' אין זה דרך מקרה והזדמן, בציור עניני הטומאה, אבל יש להם פנים לפי דרכי מנהגי מאכליהם, כאותה ששנינו (טבול יום פ"ב מ"ד) המקפה [תבשיל קפוי ועב כגון דייסא או גריסין של פול, מפרשים] והחמיטה דרכן הי' להניח החמיטה שהיא עוגה קטנה כמין רקיק בתוך המקפה, הר"ש וש"מ] של חולין ושמן של תרומה צף על גביהן, ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא השמן, שהן חשובין כג' דברים הנוגעים זה בזה, (ולא תימא דוקא בטבו"י אינן חיבור שאין הנוגע בו מטמא אחרים, דבכל הטומאות כן הוא אין חיבורי אדם חיבור, ולא דמי למקרצות הנושכות זו בזו, (טהרות פ"א מ' ז' ח') שהם חשובין כא', דהתם מין אחד הם, דוק ותשכח] עי' ר"ש שם (בטבו"י מ"ג) שכתב כן באורך

הנה מצינו במשנה זו סדרי המאכל שלשה דברים, החמיט' [לחם] והמקפה [נזיד] והשמן הניתן בו לתקנו, ומ"מ מצינו בדבריהם ז"ל שפעמים היו מתקנים המקפה ביין (ב"ב פ"ה) דאמר לי' יין למקפה כו, עוד מצינו (טבו"י שם מ"ג) שפעמים היו נותנין לתוך המקפה לתקנה שום ושמן, פי' הרמב"ם ושאר מפרשים דרך העם לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל והשום מתערב בשמן הנידוך עמו ונעשה גוף אח' (תוי"ט שם), המתבאר במנהג המאכל שהוא עשוי לחם ונזיד ולתקנו נותן לתוכו יין, או שמן, או שום כתוש בשמן, ועתה אין פלא על הרמב"ם ז"ל שחשב הני תלת יין ושמן וכל מאכל או או, כי כפי שנתבאר כך הי' ענינם, והכתוב ספר כן, ורמז לזה ואל היין [בה"א[ הידוע, כמו שכתוב הלחם והנזיד שענינם ידוע, וכן היין שניתן לתוך הנזיד לתקנו, ואל שמן פי' או שניתקן בשמן, [לכך לא כתיב בה"א] ואל כל מאכל או ניתקן בכל מאכל, שום וכדומה, הנדוך בשמן, ויקרא מאכל כמ"ש התוי"ט שם שהשום עיקר, ולפי שבכל דברינו אי"ה נפלפל ביסוד שהשמן שבשום הוא ראשון [ולא אבד שמו ומעלתו בהתערבו עם השום] צריך אני להקדים ביאור הדבר, הנה בטהרות (פ"ד מ"י) שנינו ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלין טמא לכלים טהור, כיצד שתי חביות אחת טמאה ואחת טהורה ועשה עיסה מאחת מהן ספק מן הטמאה עשה ספק מן הטהורה עשה זהו ספק משקין לאוכלין טמא, ופירשה הר"ש דר' יוסי דנקט ספק משקין לטמא אוכלין דווקא בכה"ג, ולא בגוונא דתנא התם לעיל מינה במשנה, למאן דס"ל ספק משקין לטמא אחרים טמא, כגון משקין שנפלו בין הככרות, ספק נגעו בהן ספק לא נגעו, הוא כדמסיק הש"ס (בפסחי' י"ח.) דר' יוסי כטעמי' ס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דרבנן, ולהכי ס"ל בספק דרישא לטהר, ובעשה עיסה מטמא מספק לפי שהמשקין עצמן הן בעיסה, וטומאתן עליהן, ולפ"ז דברינו כמו כן פשוטי' דשמן הניתן בשום, הרי הוא בטומאתו, ואולם הרא"ש שם מפרש, דר' יוסי הא ג"כ בשיטת ר"ע אמרה דלטמא אחרים דאוריית' וטימאו העיסה, אבל מטעם המשקין עצמם, כיון שניתנו בעיסה הרי הם כאוכל, כמו ששנינו (טהרות רפ"ג) הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחילה קרשו הרי אלו שניים, וא"כ טומאתן בעצמן כשהם בעיסה משום מגע הוא ע"ש, וכ"נ מדברי הגר"א ז"ל [ואני בעניי יש לי מקום ספק בזה, הנה שם במשנה דנקטה כשקרשו הרי אלו שניים, יש לפרש בשני פנים, או שהם שניים מטעם שנגעו בעצמם כשהיו משקי', או כמו שפירש' הגר"א ז"ל שם שכשמתחילין לקרוש כל משהו שנעשה אוכל נגע בשאר המשקה ונטמא, דמשקה מטמא אחרים אף בכל שהו, ולפ"ז לדעת התוס' וסייעתם דאוכל אינו מקבל טומאה מה"ת עד שיהא בו כביצה, צריך תלמוד באיזה פנים יטמא ר' יוסי את העיסה מספק, והנה מטעם שהמשקין נגעו בעצמם וא"כ בעת שנהפכו להיות אוכל כשבאו לתוך הקמח ונעשו עיסה, הם כנגעו במשקין, הא לר' יוסי מגע בית הסתרים היא כמבואר (כלים פכ"ז מי"ט) ועי' באורך בסוגיא דחולין (ע"ב.) ובתוי"ט שם, וצריכין אנו לדון דהמשקה כשניתן לתוך הקמח טמאהו, והכה הקמח כל עוד שלא נתחבר ע"י המשקין כל גרגיר וגרגיר נחשב בפני עצמו, ואינן מצטרפין יחד, וחבורין היא דוקא ע"י אחד מז' משקין, וא"כ אין הקמח מיתטמא אז מה"ת מהמשקין, וא"כ למה יטמאו מספק, הא בדרבנן ספיקו טהור, כמבואר, ולא משכחת לה אלא כשהעיסה היא יותר מכביצה, שכשנילוש ממנו בתערובות המשקה כביצה עדיין הי' חוזר ונותן המשקין לתוך העיסה, שאז הוא מיתטמא מה"ת, וספיקו טמא, וכ"ז הי' לר' יוסי לבאר לכאור', ואולי סתמו כפירושו כשיעור המתטמא מה"ת, אע"פ שבפ"ג דטהרות בכמה משניות פירשה לנו משנתינו החילוקים בין כשיש כביצה מכוון ליתר מכביצה, והדבר צריך תלמוד] ומ"מ אף לדברי הרא"ש ז"ל דברינו עולים כהוגן שפשוט שהשמן גם כשבא לתוך השום ניכר הוא, ואינו בטל משמו הראשון, וכאותה שאמרו (ביצה ל"ט.) מים ומלח בטלין בעיסה ואינן בטילין בקדירה ע"ש ודוק

עוד נקדים מה שדרשו חז"ל (מנחות כ"א:) באכילת קדשי יאכלוה שיאכלו חולין עמה, לאכול הקדשי' על השובע, וגם כי לא יכון לאכול הבשר וכדומה לבדו, אמנם אם ירצה להגיעם אל הקדש, יצטרך בלי ספק שיהיו נשמרי' על טהרת הקדש, ושנינו (טהרות פ"ב מ"ו) השלישי שבתרומה מטמא משקה קודש ופוסל לאוכלי קדש שנעשו על טהרת הקדש, אבל אם נעשו לטהרת תרומה מטמא שנים ופוסל אחד בקדש שטהרת תרומה טומאה היא אצל הקדש והיא חשובה אצל הקדש כאלו נטמא בשרץ עצמו, המפרשי' שם, [תפסו בלשונם השרץ שהיא הטומאה המצוי' וכן הוא בדברי חז"ל בכ"מ, הכשר שרץ, שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וכדומ'] וכשנתבונן יפה בעשיית המאכל כמו שנתבאר הנה החמיטה והמקפה