עמודי אור כא

ומחזיקינן דלמפרע בגרה, מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בגרה כו', ושמואל ס"ל דחזקה דהשתא לא מרע חזקה דלמפרע ולכך חיישינן לקדושי שניהם עש"ה בכל הסוגיי', דבאמת בכ"ד כשעומד לפנינו חזקה דלמפרע וחזקה דהשתא, ספק משוינן לי', ומשנה שלימה היא בגיטין (ע"ו:) אם גט קודם למיתה כו' ואם ספק חולצת ולא מתייבמת, [והארכתי בסעיפי הדברים במ"א בעה"י אכ"מ] והתוספ' בנדה רפ"ק דעתם דלעולם חזקה דמעיקרא עדיפא, אבל מסוגיא זו לקחתי יסוד פשוט דהא חזינן לרב היכא דחזקה דמעיקרא אינה חשובה כ"כ [כגון התם ביומא דמשלם שית כדאסברו התוס'] חזקה דהשתא מבטלת אותה לגמרי, ולשמואל אע"ג דאין חזקה דמעיקרא בתוקפא שהרי אין סברא שיחלוקו רב ושמואל בזה גופא, אם ביומא דמשלם שית חזקה קמייתא במילתא קיימא מ"מ לא אלימא חזקה דהשתא לבטולה לגמרי, ומש"ה אפילו בכה"ג ספק משוי לה, ומינה דאם הי' חזקה דמעיקרא חזקה גמורה, ודאי היא עדיפא לדידי' מחזקה דהשתא, [וגם זה לא לבטל חזקה דהשתא לגמרי רק לספק הדבר כמובן] ועתה נחזי אנן בפירות אלו שבאו לפנינו תלושין ביו"ט נמי דכוותה הוא, דלרב אית לן למיזל בתר חזקה דהשתא דאלימא לדידי', ולומר שנתלשו מערב יו"ט, ולשמואל אזלינן בתר חזקה דמעיקר' ואמרינן השתא נתלשו ובכניסת יו"ט היו מחוברין, והנה נתבאר בשיטת הראשונים ז"ל דלרב חזקה דהשתא עדיפא מחזק' דמעיקרא, אבל מ"מ גם חזקה דמעיקרא חשיבא בכ"ד, ולשמואל חזקה דמעיקרא עדיפא אלא דמ"מ חייש גם לחזקה דהשתא עי' היטיב במפרשים שם מדקדקים הסוגיא, ולפ"ז נאמר דבהא דאסרה מתניתין ספק מוכן [היינו שהספק אם נצוד או נלקט השתא או אתמול] יש לנו לומר שני פנים, או דמטעם חזקה דמעיקרא אתינן עלה, ומחזיקינן להו שהיו מחוברים [או בלתי נצודים] בה"ש, או דמחמרינן מטעם ספק דשיל"מ כרב אשי בריש ביצה, ומעתה לשיטת רב דאזיל בתר חזקה דהשתא, ליכא חזקה לאיסור' בספק מוכן, וע"כ מטעם ספק דשיל"מ אסרינן לה, ולכך גם ספק בא מחוץ לתחום נמי אסור מה"ט

אבל שמואל לטעמי' דעדיפא ליה חזקה דמעיקרא, ולכך מפרש טעם ספק מוכן משום דמוקמינן ליה בה"ש אחזקה דמעיקרא, [ואין הכרח לדידי' להחמיר בספק דשיל"מ] ולכך בספק בא מחול"ת דליכא חזקה [אדרבא הכא איכא חזקה להיתירא כאן נמצאו כאן היו מאתמול, עיי' כתובות (ע"ו:) במסקנא אליבא דשמואל ודוק] שרי שמואל, דתלינן לקולא [ובזה יתבאר יפה דרב אשי דאסר ספק דשיל"מ, לטעמי' דס"ל בקדושין שם כרב דאזלינן בתר השתא, וא"כ טעם איסור ספק מוכן ע"כ מה"ט הוא, דדשיל"מ ספיקו אסור ודוק]

(ד) והנה מדברי המרדכי שהביא הב"י שם נראה דגבי ביצה ספק נולדה ביו"ט נמי איכא חזקה דאוקמ' אחזקתה והשתא נולדה, ולכאור' לפי יסוד דברינו הא במקום חזקה כ"ע מודו דאסור ספק בדשיל"מ, ומאי טעמא דאינך אמוראי ר"פ וכו' דלא ס"ל הא דרב אשי, אלא גם בביצה בספק נולדה ביו"ט מתירין, והא רב פפא גופי' ס"ל דספק מוכן אסור כמש"ל, ובביצה ספק נולדה ביו"ט שרי, וע"כ יש בזה שום סברא, דלא נידון בביצה גדר חזקה, אולם לענ"ד הדבר מבואר דבביצה לא שייך לדון בה תורת חזקה זו, דברפ"ג דבכורות אהא דתנן התם דלוקח בהמה מעכומ"ז הולד הוה ספק בכור, דקדקו התוס' והרא"ש אמאי לא אמרינן אוקמה בהמה אחזקה והשתא הוא דילדה, ותירצו דאיכא למימר אדרבא העמד ולד על חזקתו, ובהיותו במעי אמו הי' חולין, דבכור ביצאתו מרחם קדוש, והעמידנו גם עתה על חזקה זו עש"ה ובזה דחיתי לענ"ד דברי בעל תשובת שיבת ביון (סי' מ"ט) וכ"כ בס' שב שמעתתא שכתבו לדון באילן שהוא ספק אם כלו לו שנות ערלה, להעמידו על חזקתו ותוך ג' שנים הוא, הא בערלה נמי על הפרי אנו דנין, ואיכא למ"ד דהפרי כל זמן שהוא סמדר אינו נאסר משום ערלה, ואפילו למ"ד סמדר אסור, מ"מ קודם שנעשה סמדר ודאי אין בו איסור ערלה, וא"כ איכא חזקה להיפוך דהעמיד הפרי על חזקתו חזקת היתר, וסותר לחזקת האילן, והרי זה דומה ממש לענין בכור שכתבו התוס' והרא"ש שהחזקות עומדות זו בפני זו ואכמ"ל ודוק] ולפ"ז בביצה שם דפריך לר' יוסי ור' יצחק דמוקמי לה בתרנגולת העומדת לאכילה ואיסורה אינה אלא ביציאתה, אבל במעי אמה היתה מותרת עם התרנגולת, א"כ אם באנו לדון ולומר העמד התרנגולת על חזקתה והשתא הוא דילדה, נימא אדרבא העמד הביצה על חזקת היתר שהי' לה במעי אמה, שהרי אפילו לא נולדה מותרת היתה בהש"מ אגב אמה, וכך אנו דנין, הא ע"כ בכניסת יו"ט [שאז מתחיל זמן השייך לאסור לענין הביצה] הי' לביצה זו שעת היתר עכ"פ אגב אמה נוקמה גם עתה על חזקתה זו, ונימא דקודם י"ט נולדה ולא נאסרה, (והוא ממש כסוגיא דבכורות ודוק], וא"כ התם ליכא חזקה כלל לאיסור, שפיר פליגי בה ר"פ ורב אשי, משא"כ בדבר הנתלש או ניצוד, דבחזקת מחובר דהוה יסוד לאסור היה ביו"ט, ודוק היטיב

(ה) ובזה נלענ"ד ביאור נכון בעה"י בסוגיא דביצה דפריך מברייתא דקתני גבי ביצה שנולד' ביו"ט] וספיקא אסורה לרב יוסף ור' יצחק, ודקדקו התוס' ישינים אמאי לא פריך לרב נחמן דאסר לה משום מוקצה ונולד, אמאי ספיקה אסורה, ותירצו דמוקצה חמור והוה כעין דאורייתא, ולענ"ד הוא דחוק דס"ס מוקצה דרבנן הוא כמבואר בפסחים (מ"ז.) ומה כעין דאורייתא שייך בי' להחמיר בספיקו, ומנין לנו זה) ובכ"ד קי"ל ספיקא דרבנן לקולא ולא מפליגינן כלל, אבל לפמשנ"ת בס"ד ניחא דלר"נ שפיר אתיא לן הא דספיקא אסורה, דהוה כמו ספק נתלש או ניצוד ממש, דמוקמינן לה אחזקה דהשתא נולדה (ורב נחמן ודאי בשיטת שמואל רבי' קאי דאזיל בתר חזקה דמעיקרא] ולדידי' ליכא למימר אדרבא העמד הביצה על חזקת היתר, דהא איהו מוקים לה לדין איסור ביצה שנולדה ביו"ט בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דהתרנגולת ג"כ היתה אסורה בכניסת יו"ט, ולא הי' לביצה זו ביו"ט חזקת היתר כלל, ושפיר נשאר חזקת איסורה, לומר השתא נולדה ככל (ספק נתלש או ניצוד ודוק היטיב בכ"ז, המתבאר מתוך דברינו דלשמואל עיקר החומרא הוא בספק מוכן דמחזיקינן לי' דהשתא נתלש או ניצוד אבל מטעם חזקת מוקצה אולי באמת לית לן לאחזוקי מאיסור לאיסור] והנה כ"ז שייך בספק מתי נלקט, אבל במשנה דמכשירין דלא הוה הספק מתי נתלש, דהא בנתלש בודאי היום מיירי, אלא דיש רשות בעיר ומספקא לן אי אדעתא דידי' אתא או אדעתא דישראל, [כגרסת רש"י בשיטה זו דרשות ספיקא מקרי] לא שייך בזה שום חזקה, ואזלינן בי' לקולא כמו בספק בא מחוץ לתחום לשיטת שמואל דשרי כמשנ"ת ודוק

(ו) עוד נלענ"ד יישוב נכון בשיטת שמואל לטעמי' של רש"י ז"ל, דלענ"דנ שהמבשל בשבת במזיד ביצה שנולדה בו ביום ונתערבה אח"כ באחרות בטילות לגבי, דלא מיקרי לדידי' דשיל"מ כיון שאסור לו לעולם, משום בשולו, לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור היום תאכלנו בהיתר לערב, כיון דסוף סוף גם במו"ש בתורת ביטול יאכלנו (ועיי' בס' חו"ד ס"ס ק"ב מ"ש לענין בכורים דלכאורה משמע שלא כדברינו דעתו ז"ל, אך מ"מ נראה דמודה לדינינו דהכא חד שמא דאיסורא הוא, איסורא דשבת ודוק] ומבואר בסוגיא דרפ"ק דביצה דספק ודין ביטול בדשיל"מ בני חד ביקתא נינהו עש"ה, ולפ"ז נאמר דלדעת רש"י בשיטה דשבת שאנו עסוקין בה דאם הובאו בשביל ישראל ממש חלילין אסורין לעולם, כמו שפי' במשנתינו, ובהובא סתם שרי, היינו משום דהוה ספק דרבנן [דהא מקנסא בעלמ' אסר להו לעולם] ומעתה נדון ונאמר דחומר זה קולו הוא לענין המתנת כדי שיבואו, דהא דמחמרינן בכל דוכתא היינו מטעמא דלמה תהנה ממנו בספק איסור, לאחר שעה תהנה ממנו בהיתר ברור, משא"כ בחלילין דאחר שיעור כדי הבאה נמי מתורת ספק שרינן להו, כמו שנתבאר, לכך שרי מיד מספיקא דרבנן ודוק היטיב. (ז) ולא אוכל להתעלם מה שאני תמה לענ"ד בשמועתינו לפי שיטת רש"י וש"פ דפריך בפשיטות ארישא עשי לו ארון אמאי לא בעינן בכדי שיעשו, הא לשיטת קצת ראשוני' וכן הביאו התוס' מהירושלמי טעם בכדי שיעשו הוא שלא יהנה ממלאכת שבת, ופשיטא דלא חמיר דין זה משאר איסור הנאה, ואמאי אית לן לאוסרו לענין קבורה, הא מצות לאו ליהנות ניתנו וקבורה הרי היא מ"ע, והרי בהדיא פסקינן כן בא"ח (סי' תקפ"ו סי' כ"ב) [ועי' מ"א שם ס"ק כ"ד] דשופר שהובא מחוץ לתחום וכה"ג מותר לתקוע בו מיד מה"ט דמצות לאו ליהנות ניתנו, ולא שייך לומר שלא יהנה ממלאכת יו"ט ועי' ביאורי הגר"א שם באורך, דגם חשש שמא יאמר כו' ליכא גבי מצוה עש"ה [ודברי המרדכי מקור דין זה שבש"ע שגבו ממני, שתחלה הביא יסוד מדתנן גבי הדס אם מיעטן ביו"ט כשר לצאת בו, ודעתו דבמיעוט ענבי ההדס ביו"ט איכא איסורא דאו' [ולא כן דעת שאר פוסקים עי' ודוק] ימ"מ אם מיעטן